ראשון לציון על שולחן ערוך רכג

בעולם וכל זה מבואר ומדוייק מדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה ורנ"ט ופשוט וגם מה שאמרו שאין לעני למכור ביתו וכלי תשמישו וכל דינים האמורים בסי' רנ"ג כל זה דוקא בימיהם אבל בימים הללו אין מפרנסים אותם שיש להם בית וכלי כסף וכלי זהב עד שיתפרנסו כל צרכם שאר העניים שאין להם כלום ואז אם יותיר יתנו להם אבל בלאו הכי לא יטלו כלום כיון שיש להם מציאות להתפרנס לא ימעיטו פרנסת אחיהם העניים בדי שישארו הם שביעם רצון וכל דבריהם ז"ל דוקא במציאות דיש לכל העניים די ספוקם כל הצורך

ס"ו מי שהלך בסחורה ופסק עליו צדקה כו' ה"ז נותן לעניי אותה העיר. וצריך לדעת מאי שנא רבים דכתב בסמוך שיטלו המעות ויתנו אותם לעניי עירם ולא ביחיד. ונראה כי ביחיד אין קפידא כל כך במה שיתן לעניי אותה העיר אבל אנשי העיר דאיכא קפידא אם יתנו אנשי העיר צדקתם שם באותה העיר שהלכו לשם בהכרח דאין ליתן צדקתם אלא לעניי עירם דוקא ולזה סיים ואם יש שם חבר עיר יתנו לחבר והוא מחלקה כפי שיראה לו כי חבר עיר הוא הממונה על העניים לדעת צורכיהם הן של העיר שהם בה הן שבאו ממנה והוא ידע המקום שראוי לינתן לענייו וכן יעשה ומ"ש התם בההיא דרב הונא גזר תעניתא ורמי על רב הונא בר חנילאי צדקה ועל בני מתא צדקה ויהבו כי בעו למיזל א"ל יהבינהו לן מר וניזול ונפרנס בהו עניי מתאן א"ל תנינא בד"א כשאין חבר עיר אבל יש חבר עיר תנתן לחבר עיר וכ"ש אנא דעניי דידכו ודידי עלי סמיכי פי' דעדיף איהו משא"כ חבר עיר שאינו אלא מפקח עין ומנהיג לכולהו אבל הוא ד"ה עליה סמיכו זהו העדיפות וכיון שכן החבר עיר שיודע מקום שראוי לחלק הוא יחלק דכלום הוא טעמא הוא דאמרי' שיתנו לעניי עירם משום שלא תתמוטט פרנסת עניי עירם וכיון שכן שיש חבר עיר הוא יודע ויתן לכושל שבהם הן יהיו אנשי עיר שבאו משם הן שהלכו לשם או יחלק אותם כאשר יראה בעיניו ואין לומר טעמא דיש שם חבר עיר משום דאדעתא דידי' התנדבו זה שיבוש חדא כיון דטעמא הוא משום דוחק עניי עיר שבאו משם מאי מהני דעתם וע"ק מההיא דרב הונא ב"ח ובנו מתיה דגלו דעתם בהדיא דלאו אדעתא דחבר עיר נדבו ואפ"ה אמר ר"ה שהוא יחלק כאשר יראה לו

שם בהגה"ה מי שיש לו מעות אחרים למחצית שכר וכו' צריך לתת הריוח לבעליו והוא יתננו למי שירצה ונראה דדוקא בנדון זה שהוא רוצה לתת המעשר לצדקה אבל אם הוצרך ללכת להנאת הפסק לאיזה מקום ושם הוצרך לתת לצדקה מחמת המקום באיזה סיבה שתהיה מלבד המעשר שצריך לתת ה"ז יטול מכיס של העסקא מהאמצע

סימן רנ"ז גבאי צדקה אינם רשאים כו' פי' ואפי' הם בחזקת כשרות ואצ"ל אם לא הוחזקו עדיין בכשרות שצריכין להרחיק עצמן מכל חשד ומה שכתב הט"ז דקשה ממ"ש בס"ב דאין מחשבין עם גבאי צדקה וא"כ מכ"ש איך יחשדוהו אם יפרוש מחברו שגובה לעצמו ותירץ דהחשד מתייליד כשהוא עושה שלא כפי הדין שגובה לחודיה וכפי הדין אין גובין פחות משנים יחשדו' ודבריו תמוהים בעיני חדא ומה יענה במצא מעות בשוק או פרעו חברו שלא יתנם לתוך כיסו שלא יחשדוהו במה הוא עושה שלא כדין בזה לפי דבריו דהחשד מתילד דוקא כשהוא עושה שלא כפי הדין ועוד אחר המחילה ממעלת הרב וכי מה איכא לגבות יחידי פשיטא דשרי לגבות יחידי כיון שהוא ממונה עם השני כל אחד יכול לגבות לחודי' אם יצטרכו לעשות למשכן לא יעשו שררה עד שיהיו בב' והם מזומני' להכי ופשיטא דליכא איסורא אם יגבו זה מצד זה וזה מצד א' הגם שלא יראו זה את זה אלא דוקא מצד החשד וקושית הרב ליתא מעיקרא דהא דאין מחשבין קאי על הקהל שלא יחשדו אותן אבל הני מילי חששות דכל רואה דאין כל הדעות שוות ויש הרבה בני אדם שסורם רע וחושדין בבני אדם לכן ירחיק הגזבר כל מיני חשד כל מה דמצי והדברים פשוטים. ועי"ל דהחשד שמשתרבב מהמעשה שעושה הגזבר כל מה דמצי שלא לעשותו שפיר הגם דלאו בר חשדא לא יעשה דבר דמשכחת לה שיולד ממנו החשד ולא מצד שאין אנו חושדין אותו יעשה דבר שיצא ממנו חשד דהא כה"ג בחשבון כתב רמ"א וכן סיים הטור ומ"מ וכו' טוב שיתנו חשבון ותירוץ זה וא' הכל אמת

ס"ב ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ע"כ בטור כתב עם גבאי צדקה הכשרים מ"ש דוקא הכשרים שהוחזקו בחזקת כשרות ולא ידעתי למה מרן לא כתב כנוסח הטור וגו' דסובר דמדקתני בברייתא סתם משמע דמסתמא מחזקינן להו בכשרות. ומה דכתב הטור הכשרים הוא לאפוקי אם אתרע חזקיהו דכשרות דאז מחשבין עמהם ומסתמא בחזקת כשרות נינהו וכ"כ רמ"א

שם בהגה"ה וכשרוצין הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר כו' והגם דקי"ל דכל דבר מצוה כיון שעלה לא ירד וא"כ יאמר הגזבר שלא ירד ממצותו שהיה בה גבאי צדקה י"ל כיון דבלאו הכי כתב הכלבו דמנהג אנשי העיר היה למנות אנשים ידועים לזמן קצוב דמטעם זה כתב דאין כאן משום חשד א"כ הו"ל כמתנה על כל א' שיהיה לזמן קצוב אבל בלאו הכי בלאו טעמא דמשום חשד אין יכולין לסלקם מטעם דכיון דעלה לא ירד כנז'

ס' ג' הצדקה כו' חייב ליתנה מיד שם מימרא דרבא ופי' רש"י דלא בעינן ג' רגלים ע"כ. ונראה הטעם דהתם דלא עבר עד ג' רגלים משום דאין תשלומו אלא בירושלם לזה לא הטריחו לעלות בשביל הנדר משא"כ צדקה דהא קיימי עניים אחורי כתפים הוו קאי ולזה דייק רבא דהא קיימי עניי' ולפי פי' זה אפשר דהנודר בירושלם עצמה עובר מיד כיון דליכא כנז' אי נמי משפט א' לא חלק רחמנא ונראה לומר עוד דשאני נכסי שמים כיון דאין צורך גבוה כי ב"ה אינו צריך להם לזה האריך להם זמן לשלם נדרם אבל הצדקה כיון דקיימי עניים אסור לאחר דהא איכא צערא דעניים ולזה אם ליכא עניים לא יעבור אם איחר פי' לא הפריש ולזה תיקשי לכאורה ממה שכתב הרמב"ם ופסקו מרן בס' זה שאם אין עניים יפריש עד שימצא ע"כ ה"פ לכתחלה אמרינן ליה להפריש ואה"נ דלא עבר על לאו אם לא הפריש ואיכא טעמא שפירא להא מלתא דדלמא יאריך הזמן ולא יהיה עני וימות או יעני המתנדב כשימצא העני והרי זה עובר דבשלמא גבי שאר הקדשות הרי קביע ליה זמן ואיכא כי מקדשא ודמי לאיכא עני בתוך ג' רגלים משא"כ העני דאין קביע שיהיה לפעמים לא ימצא בשנה וב' שנים לזה יתחייב לאלתר בלא יאחר להפריש ולזה סיים הרמב"ם ז"ל ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני א"צ להפריש ע"כ פי' דלא חל עליו לתת אעיקרא דדינא עד דאיכא עני וא"כ מה תאמר שמא ימות או יעני מה בכך הרי פטור דכל עוד שלא היה עני לא חל עליו צדקה עד שיהיה וכיון שהיה העני אח"כ שהעני המתנדב הרי פטור הוא כי אין לו ואז לא היה חייב וה"ק בעת הנדבו אם יהיו עניים אתן ממה שחנני ה' לזה אם אין עניים ויש לו או יש עניים ואין לו פטור ובזה סלקא לה תמיהת הטור בדברי הרמב"ם וגם מה שכתב הב"י בדעת הרמב"ם ז"ל שכונתו היא שאם התנה הוא שהתנה שלא להפריש הוא רחוק בעיני דכיון שנדר צדקה לאו כל כמיניה להתנות שלא יפריש דהוי כמתנה על מה שכתו' בתורה אבל לפי מה שכתבתי שפיר שהתנה שלא יהיה חל הנדר מעקרא עד שיהיו עניים בזה שפיר מצי להתנות אין חיוב מעיקרא ובזה יתיישב נמי או' מלת שלא יתן פי' שלא יתחייב בנתינה מעיקר דלפי פי' הב"י הול"ל שלא יפריש ודוק

ס"ו הגבאי שאומר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לכיס הצדקה נאמן בלא שבועה הטעם לפי שכתב בסעיף ד' דכשחסר בכיס הצדקה צריך הגבאי להלוות ואם אתה מצריכו שבועה ה"ז ימנע ולא ילוה ונ"ל שיכולין הקהל להחרים סתם בפניו לכל מי שהוא נוטל ממון שלא הלוהו אי נמי מי שטוען שום טענת שקר