ראשון לציון על שולחן ערוך רכב

בדרישה דשאני ישראל הנהנה מהגבאי כיון דנהנה שרי משא"כ הגבאי דלמה יגרום זכות לגוים בשביל הנאת אחרים ע"כ דוחק הוא ואדרבה בהפך היה נראה לומר דבנתינת המעות מיד הגוי ליד העני הרי זכה הגוי בצדקתו משא"כ בנתינתו ליד הגבאי אין לו זכות עד שיתחלק לעניים וכיון שכן שהם ברשות הגזבר הרי יכול לתתם לעניים בלי שיהיה לו זכות הגוי שיזכה בהם הגזבר לעצמו דהא כל ממון הגוים מותר לנו כדאיכא בש"ס ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל ואז יעשה הגזבר מה שחפץ לצדקה ואין זכות לגוי בצדקה וכדומה הרבה המצאות באופן כי יותר יראה לאסור בהפך. ומה שתירץ הט"ז דדוקא כשנותן הגוי לעניי ישראל שמייקר שם ישראל משא"כ ברישא דשרי בצנעא משום שהגוי אין כונתו דוקא על ישראל אלא מצד טבעו רחמן על כל פושט יד ע"כ גם דבריו רחוקים מהדעת ועוד קשה לדבריו מהש"ס דמאן לימא לן דאפר' הורמיז אמיה דשבור מלכא לא שלחה כהנה וכהנה לעניי גוים וחלק קטן שלחה לעניי ישראל ומה שכתב מרן מלך ושר ששלח ממון סתם קאמר מי לא עסקינן אפילו שלח לעניי גוים עשר ידות ממה ששלח לעניי ישראל ופשיטא דמסתמא כן הוא דסתם גוים שולחים לענייהם תחלה ואחר כך מרחמים גם על עניי ישראל על כן נראה דאין לזוז ממה שכתבתי והוא הנכון

בהגה"ה וי"א שיעשה בהן מה שצוה המושל ע"כ. פי' לפי שמדברי מרן משמע דבכל גוונא קאמר שינתנו לעניי גויים ואפילו פירש ואמר לעניי ישראל דוקא ולא לעניי גוים אי נמי כהא דלפדיון שבויים דמסתמא כאלו פירש דלישראל אפ"ה אין לעשות מממון הגוים צדקה לישראל ולא חלק וטעמא כמו שכתב בב"י דהפוסקים סוברים דגם רב יוסף בההוא עובדא דאפר' הורמיז ששלחה ארנקי לר"י ואמרה למצוה רבה ואמר"י דמצוה רבה הוא פדיון שבויים ויהבינהו לפ"ש סוברים הפוסקים דגם הוא לפ"ש של גוים יהבינהו ולא כמו שכתבו רש"י והתוס' בשינוייא בתרא דיהבינהו לפ"ש של ישראל ולא חש לדיבש קצירה תשברנה מטעם דשאני הכא דאסור לגנוב דעת הגוי וכיון דאמר למצוה רבה ממילא דעתיה דוקא לישראל משא"כ אם אמרה לעניים גם עניי גוים בכלל כי יודעים שמפרנסים עניי גוים עם עניי ישראל והפוסקים סוברים דהכל א' וחיישינן לדיבש קצירה וזהו פסקיה דמרן דבכל גוונא ינתנו לעניי גוים ושבוייהם ולזה קאי רמ"א שכתב וי"א דאם צוה הגוי לדבר פלונית כנז' שלא ישנו מטעם גניבת דעת והיא סברת רש"י והתוספות שהבאתי בסמוך והדברים פשוטים. ומה שהאריך לתמוה בעל ט"ז והניח צ"ע על דברי רמ"א ז"ל אחר המחילה לא דק בדברי רמ"א והם פשוטים לכל קורא והוא ז"ל לא נחה דעתו עד שעקר להאי וי"א והביא ראיה מלבוש ופשיטא שלא יצא י"ח עיונו בזה ואם הורחק מעיניו לומר וי"א על דבר שלא נזכר בדברי מרן כבר פירשנו דהוי כאלו מוזכר ומה גם דכן דרכו דרמ"א ז"ל כשרואה שלא חש מרן לאיזו סברא הוא מביאה בשם י"א ופשוט

סימן רנ"ה ס"א לעולם ירחיק אדם כו' ואפילו היה חכם מכובד והעני יעסוק באומנות נראה דאם הוא עושה שמתפרנס בשביל שלא ליבטל מת"ת ויעסוק באומנות ואינו יכול להתפרנס מהאומנות אם לא שיבטל מת"ת חלק מן היום שפיר אמרינן שיתפרנס מהצדקה ומה גם דמצינו גדולי חכמים מתפרנסים מהצבור ללמוד תורה וכבר העלתי בחבורי על הש"ס מס' ברכות דהגם דמ"ש מההיא מימרא דגדול הנהנה מיגיעו כו' לחד פי' דקאי על האי מציאות דהגם שרוצה ללמוד תורה כל היום נהנה מיגיעו עדיף עכ"ז האידנא דנתמעטו הלבבות והתורה מונחת בקרן זוית והלואי שיעסוק האדם כל היום וכל הלילה ולא יספיק לדעת מה שהוא חייב לדעת פשיטא שיותר מצוה הוא ללמוד כל היום ולהתפרנס מהצבור. ונראה עוד כי האידנא דזילא מלתא טובא להתעסק באומנות מנוולת וחילול ה' אסור לת"ח לעסוק במלאכה מנוולת ודוקא בימיהם דחכמיא הם היו הגדולים ולהם השררה ולא היו מתבזי' מחמת זה וכל אחד בכבודו מונח כי ההמון לא היתה יכולת בידם לבזותם ולא ש"ש מתחלל אבל האידנא כולהו איתנהו דור שבן דוד בא בו

סימן רנ"ו ס"ב וכל תענית שלנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשו"ד פירוש לכל עניי העיר ואפילו כבר חלקו להם סעודה אותו היום מהקופה כי בכל שבוע נותנין להם י"ד סעודות ויום תענית בכלל נותנין להם שתי סעודות של אותו יום אלא להיות כי היו רגילין לחלק להם צדקה כמו שפרש"י במ' סנהדרין לזה מסתמא מיום הא' סומכין העניים על צדקה שמחלקים להם ביום תענית וכאשר אין נותנין להם הרי הם כש"ד ואפשר שבמקום שלא נהגו כן אין להם עונש של שפיכות דמים דהא יש להם קופה ונותנים להם י"ד סעודות לכל א' בשבוע אז פטורים מעונש זה ופשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות מכמה טעמים נכונים

ס"ג הקופה אין נגבית פחות משנים בש"ס פ"ק דבתרא מפיק לה מדכתיב והם יקחו והטע' הוא לפי שממשכנין על הצדקה ובמקום שאין ממשכנין לפי שאין דרכם למשכן נראה דאפילו אחד ממנים. ומה שכתב מרן וכן יכולין למנות שני אחין פי' אחר שנגבית דהב' אחים הם כא' אלא דקשה לי למה הוצרך לכתוב זה דפשיטא דב' אחים לא גריעי מא' והרי אמר דא' נאמן עליה ובאמת כי גם הטור אחר שכתב דאחד נאמן סיים הלכך יכולים למנות ב' אחים וגם עליו קשה אמאי הוצרך לכתוב הלכך כו' הן אמת דעיקר דין זה הוזכר בש"ס דקאמר ר' מנה ב' אחים כו' לסיועי למה דאמר שאין עושין שררה פחות משנים אבל הימוני בחד סגי ופשיטא דאם היה ר' נחית לדינא דהימוני לא הוה אמר אלא חד סגו ואנא ידענא דב' אחים כא' אלא דמעשה שהיה כך היה ולא קשה אלא לדעת הטור ומרן שכתבו ב' דינים של האחד וב' האחים ואפשר כי כונתם לומר דוקא בדין זה הוא דממנים ב' אחים ולא במינוי הגזברות ועוד דהוה ס"ד שאין עושין אלא או א' או ב' שאינם קרובים דאם ימנו ב' אחים יסברו כי צריכין למנות ב' ואפ"ה ממנים אותם אחים ויבאו לעשות ב' אחים בגזברות דל"ש ואיכא לטעות לזה לא עבדינן ב' אחים קמ"ל דיכולים כו' וליכא למיחש לשום חששא כנז' ויש עוד ליישר והוא דקאמר נגבית בשנים היינו דוקא בדבר קצוב לכל אחד כמה יתן ואינו מחוסר אלא לגבות אבל בלאו הכי בעי ג' וכ"כ התוס' והר"ן ולזה בתמחוי שנגבית בכל יום בלי קצבה בעי ג' לפי שהתמחוי מתחלק לעניי עול' ולא כל העתים שוות ולפי ערך העניים שיש בעיר הם גובים מבני העיר מש"כ הקופה שהיא לעניי העיר ידיעי כמה וכבר קצבו לבני העיר שיעור כל א' לפי מה שצריכים

שם רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ע"כ דע כי כל הפוסקים לא דברו אלא בזמניהם שהיה בקופה כדי צורך העניים אי נמי באופן שאם יצטרכו הגזברים יש לאל ידם לגבות כפי צורך העניים ולזה לא ביארו כל הצורך אבל בזמננו בעונותינו נתמעטו הנותנים וכמעט כל בני העיר עניים והגם דאיכא קופה אינו מספיק לכל עני אפילו לסעודת שבת נראה דאותם מעות שגובין לקופה אין לשנותם לתמחוי כי עניי עירך קודמין ואפילו אי איתרמי וגבו לקופה והותיר לא ישנו לתמחוי כיון שאין סיפק ביד הגזבר לגבות לעניי העיר אם יצטרכו. ותמחוי בכל מציאות שיהיה יכולין לשנותו לקופה ובין קופה ובין תמחוי אין יכולין לשנותן לשום דבר ואצ"ל לצרכי בני העיר ודוקא לפ"ש יכולין לשנות וה"מ אם איתרמי והותיר אבל להסיר לעניים פרנסתם ולפדות בו שבויים אסור דאין לך שבוי כזה דודאי ימותו ברעב וכל דינים אלו לא כתבו אותם הראשונים לפי שלא היה בימיהם מה שאנו רואין בעינינו בעונות שכלתם פרוטה מן הכיס ורבו העניים ואין כח ביד הגזברים לגבות צורך העניים לרביע פרנסתם לכן אין להוציא אפילו פרוטה מהגבוי לעניים בין קופה בין תמחוי לשום צורך