ראשון לציון על שולחן ערוך רכא

הצריכוהו עוד למכור של כסף וכלי מגרידה ובו ימכור ויחזור וימכור עד שיעשה של נחשת ושל עץ כדי הוצרך ובאמת כי דברי רמב"ם לפי זה אינם מדוייקים שכתב אהא דכלי מגרידה ויקנה פחותים מהם משמע דאפי' מגרידה יפחות בחדא מדריגה דוקא והנלע"ד כתבתי ונכון

ס' ב' יש אומרים כו' יכול ליטול כו' פי' מהיחידים ולא מהגבוי בקופה דוקא עד שלא יהיו לו י"ד סעודות וכל מה שהוא גבוי ביד הגזברים דינו כקופה. ובקופה אין חילוק בין בימיהם לבימינו

ס' ג' מי שהיו לו קרקעות כו' ואם ימכרם בימות הגשמים ימכרם בזול וכו' אין מחייבין אותו למוכרם אלא מאכילין אותו מעשר עני. לא פי' הרב כמה הוא שיעור הזול והש"ך כתב ואין משגיחין לראות כמה הוא הזול עכשיו אלא בין מעט בין הרבה מאכילין אותו מ"ע ובאמת לא פורש בדברי הרמב"ם ונראה כי הדעת מרחקת דאפי' הזול כל שהוא יטול מ"ע לכן אני אומר דלפחות יוזלו כשיעור אונאה דהיינו שתות ואז מיקרי הוזלו ולדעת התוס' נראה דהוזלו היינו חצי דמיהן דהא שיעור אונאה דקרקעות כתבו התוס' במסכת קדושין שהוא עד חצי דמיהם אבל פחות מכן לא מיקרי אונא' הרי דאיכא אינשי דזבין קרקעי עד פחות מהאי שיעורא ולא מינכר מלתא דהוזלא אלא דהרמב"ם פסק דאין אונאה לקרקעות אפי' מכר שוה אלף בא' ע"כ נראה דלס' רמב"ם לפחות יפחות כדי שיעור אונאה דעלמא דמינכר הזלתו

ס' ד' בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו לו מעותיו יטול מהצדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם פי' יטול מהצדקה אפי' מהגבוי בקופה ומה שאינו חייב להחזיר דוקא אם נטל בתורת צדקה אבל אם נטל בתורת הלואה אדעתא לשלם חייב להחזיר ויתבענו הגזבר ואפי' אם נטל בתורת צדקה משנת חסידים היא להחזיר כשיגיע לביתו הגם דאינו חייב

ס' ה' מי שפרנס יתום והיה מכוין למצוה וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו פטור דברי הרב ז"ל שכתב והיה מכוין למצוה משמע דוקא שהוברר דעתו שהיה מכוין למצוה אבל סתמא יכול לתובעו משהגדיל והגם דאמרינן דהיכא שלא היה ליתום כלום בזמן ההוא שהיה מפרנסו מסתמא אדעתא דמצוה קא עביד עמיה ופטור היתום מלשלם משהגדיל עכ"ז בהיכא שהיה ליתום דבר משלו אז בזמן שהיה מפרנסו צריך לדעת אם יכול לומר אדעתא לפרוע ממה שיש לו היה מפרנסו כיון שלא פי' להדיא שהוא מפרנסו לשם מצוה ואם כונתו הוא לו' דמסתמא לשם מצוה הוא הכי הול"ל שהיה מכוין לשם מצוה ואז הוה מפרשי' הכי דמסתמא לשם מצוה והש"ך כתב דמסתמא נמי פטור היתום אפילו היה לו אז וכן משמע מדברי רמ"א בהגהה שכתב אם לא שפי' שדרך הלואה פרנס הרי דמסתמא פטור כדברי הש"ך. והן אמת דדברי הרא"ש בשאלה הם דברי רמ"א והט"ז דמסתמא נמי אפילו יש לו אין יכול לתובעו שכתב בהדיא דמסתמא פטור וא"כ צריך לדעת למה כתב האי לישנא שהיה מכוין למצוה ונראה לומר דכונתו בהאי דקאמר והיה מכוין הוא לומר שכל עצמו שהכניסו לביתו להטפל בו ובצורכו לא היה אלא למצוה אבל לא שידענו שהממון עצמו שהוציא הוא בתור' צדקה דא"כ פשיטא מאי איריא יתום אפי' איניש דעלמא הרי נתן לו בתורת מתנה אלא ודאי דמסתמא קאמ' והא דהיה מכוין הכונה כמו שפי' לטיפול בעלמא ולפקח עין עליו לטובה

ס' ו' עני שגבו להשלים די מחסורו והותיר המותר שלו. נראה דוקא אם גבו מהנותנים בפי' לפלוני והנותן אדעתא דידיה קא יהיב אבל אם הגזבר הוא דוקא שהיה בדעתו לזה העני לא אמרינן המותר לו דהא לא קני ליה העני בהזמנה דהא קי"ל דהזמנה לאו מלתא וכמו שכתב הש"ך והט"ז בסי' שנ"ו אלא כיון שגבו לצורכו מהנותנים אז הוי המותר לאותו עני וכן דייק מרן בסי' שאח"ז שכתב דאמדינן דעתיהו שלא התנדבו אלא על דעת כך הרי דכל דברינו כדעת הנותנים

ס"י עשיר המרעיב עצמו כו'. פי' דוקא שידענו בו שהוא עושה משום שעינו צרה בממונו אבל מסתמא חיישינן ליה לנתמוטט ומה גם כי ידענא דמקודם הוה מתפרנס כיד ה' הטובה עליו תלינן כנז' ויהבינן ליה בדרך כבוד כדאיתא בס' ט'

סי' רנ"ד ס"א אסור לישראל ליטול צדקה מגוי בפרהסיא ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מגוי בצנעא ה"ז מותר ע"כ הוא לשון הרמב"ם ולשון הטור כך הוא אסור לישראל ליקח צדקה מגוי בפרהסיא ואם אינו יכול להחיות בצדקה של ישראל יכול לקבלה מגוי בצנעה ומותר עכ"ל, ונראה להגיה בלשון הטור מלת ואינו קודם מלת יכול והכי קאמר ואינו יכול לקבלה מהגוי בצנעא אז מותר ובזה נמי אינה מיותרת מלת ומותר דכתב הטור דאי לא תימא הכי מלת ומותר מיותרת כיון דקאמר להדיא וז"ל ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא אם מצי להחיות אבל לא מצי להחיות חיותיה הוא ע"כ הרי דאפילו בפרהסיא שרי אם אינו יכול להחיות כדעת הרמב"ם אלא ודאי דדברי הטור הם כמו שכתבתי

שם ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה בצנעא כו' ע"כ כך הם דברי רמב"ם ונ"ל לומר דכל עוד דמצי להחיות בצדקה של ישראל אין ליטול מגוי אפילו בצנעא מטעם דעכ"פ איכא קצת חלול ה' שמתבזה ישראל בעיני הגוי אי נמי מטעם דכתיב ביבש קצירה תשברנה שמאריך הגלות ודייקתי זה ג"כ מלשון הרמב"ם שכתב והקדים אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואח"כ כתב ואינו יכול ליטלה בצנעא מהגוי משמע דאין ליטול בצנעא כל זמן שיכול להחיות מישראל והגם דקאמר בש"ס בפרהסיא דוקא היינו לענין שיהיה פסול לעדות דלא מפסל אלא אם נטל בפרהסיא אבל עכ"פ איכא למיחש שלא ליטול ומה"ט נמי תפס מרן לשון הרמב"ם לכוין למה שכתבתי וצריך לדעת אם יכול לשאול בפיו הישראל לגוי אם אינו יכול לחיות מישראל דדוקא אם נתן לו הגוי הוא דשרי אבל לשאול בפיו דהוי חילול ה' טפי מהו ונ"ל כיון דחזינן דשרי הא דבפרהסיא הגם דקאמר הש"ס דאיכא חלול ה' משום וחי בהם א"כ אין לך דבר שידחה חיי נפש מכל הני מילי

ס"ב מלך או שר ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזי' אותו משום שלום המלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גוים בסתר שלא ישמע המלך ע"כ. אם חיישינן לשמא ישמע יהיה מונח עד שיעשו בו דבר שלא יעלה ממנו זכות לו וקשה משמע דוקא מלך או שר דאיכא משום שלום מלכות אבל גוי דעלמא לא וכיון דנותנין אותו ממון לעניי גוים הרי לית ליה זכות וליכא למיחש לביבש קצירה תשברנה. ונראה דעכ"פ בנתינת הממון ליד ישראל יש לו קצת זכות למלך לזה דוקא משום שלום מלכות אבל גוי סתם דליכא למיחש לשלום מלכות לא מקבלינן מיניה אפילו ליתנו לעניי גוים כיון דאיכא קצת זכות כנז'. אי נמי נקט מלך או שר לומר דבהכרח ליקח ממנו משום ש"מ אבל גוי דעלמא אם רצה שלא ליקח אין לו הכרח הרשות בידו וכפ"ז ל"ש גוי דעלמא ל"ש מלך וכתב להאי דינא הכא דנוגע לענין הצדקה ולומר שיתנהו לעניי גוים ומה שהק' בדרישה ובט"ז דמס' א' משמע בצנעא שרי והכא משמע דדוקא לעניי גוים ולא לעניי ישראל במה שכתבתי דגם ברישא דשרי בצנעא דוקא באינו יכול להתפרנס בצדקה דישראל לא קשה ולא מידי דכיון דאינו יכול לחיות ליכא למיחש לכל זה אפילו לחילול ובלא תירוץ זה היה נראה לומר דלא חיישינן להא דביבש קצירה תשברנה אלא צדקה שעושים המלך או השרים דהוו בכללות ויכריע להאריך זמן גאולתם אבל בצדקה שעושה איזה יחיד יבטל הוא וצדקתו ובזה מיירי ברישא. ובס' ב' מיירי בשר ומלך כהא דאמיה דשבור מלכא דשדרא ד' מאה ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו מטעם ביבש קצירה תשברנה דפשיטא דמלתא כהאי מהמלכה תועיל למלכות הגויים להאריך קיצה. ותירוץ ראשון עיקר ומה שתי'