ראשון לציון על שולחן ערוך רכ

ולא פרקי הרי הגם דחוזר לרבו א' וישאר בעבדות לא ממנעי דהא מצוה קא עבדי ופרקי אלא להיות דס' דליכא מצוה לזה חיישינן דלמא ממנעי כו' ופסק הרמב"ם בה"ע כת"ק מאיזה טעם שיהיה בההיא פלוגתא וכיון שכן אין מצוה לפדו' עבדים ולפי זה ממילא טעמיה דהכא דקאמר הרמב"ם עבד שנשבה פודין אותו כו' הוא לשם ב"ח דאי לשם עבדות אין שום מצוה אם כן קשה אמאי נאבד ממון העניים לפדות בו העבדים ולהוציאם לחירות והא כיון דהשתא עבד הוא ואין חיוב לפדותו מי גזר כאן להוציא ממון הצדקה לשחרר בו עבדים ולפדותם דהא כיון שפודה לשם ב"ח עכ"פ נשאר העבד לעצמו ואין לפודהו כלום בו בין קודם יאוש בין אחר יאוש אשר על כן פשיט', דאפי' תנא אין לו כח לומר דין זה שהסברא מרחקתו דהא דאמ' רבנן מצוה לפדותו דוקא היחיד שרוצ' לשחררו אי נמי לרשב"ג שמצוה היא להוציא העבד שקע"ע מצות מיד השבאי גוי אבל לקנות לעצמו העבד יותר מעלה ע"י השביה שזה תימא הוא דהיכא כתיבא שיש מצוה לשחרר העבד והגם דקאמר הש"ס התם בתר שנוייא דאביי וז"ל רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב"ח לא ישתעבד לא לא' ולא לב' רשב"ג אומר בין כך ובין כך כו' ישתעבד כדחזקיה דאמר כדי שלא יהיו העבדים מפילים עצמם לגייסות ומפקיעים זכות רבם. ופריך התם לרבא מההיא דקתני רשב"ג כשם שמצוה לפדו' ב"ח כך מצוה לפדות העבדים ומשני דרשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן אי לפני יאוש קאמרי קאמר להו כשם שמצוה וכו' ואי לאחר יאוש קאמרי קאמר להו כדחזקיה ע"כ הרי דגם רבא מודה הוא בפלוגתייהו דרבנן דלא סברי כשם וא"כ בהכרח לו' בהאי דקאמר רמב"ם הכא עבד שנשבה פודין אותו הוא דוקא לשם ב"ח ולכתחילה מחויבין להוציא העבד ב"ח כדי לפדותו ממעות הקדש. ואחר האמת אימור דאמרי רבנן אם הוא ב"ח מצוה לפדותו אבל מצוה לעשותו ב"ח לא אמרו אכן נ"ל דסובר רמב"ם כדברי רבא תמיד בפלוגתי' אדאביי הכא נמי הלכ' כרבא דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג בדחזקיה ולא פליגי רבנן ורשב"ג ז"ל בהא מלתא דהא למאי דמפרש רבא למתני' לאחר יאוש וכו' ומסיק מכח פרכא דקאמ' רשב"ג כשם כו' דרשב"ג לא ידע כונת רבנן נר' לו להרמב"ם והיא סברא דלא אמרי' דפליגי בתרתי וגם עיין בדברי רבא מדבחר לאוקומי פלוגתייהו לאחר יאוש ופליג אדאביי דמוקי לפלוגתייהו דמצוה לפדות העבדים משמע דיותר הוא לומר דטעם פלוגתייהו בהכי והגם דרשב"ג נסתפק אנן לא מפשינן פלוגתא ואמרינן דלא פליגי אלא בהא דחזקיה אבל בהא דכשם שמצוה כו' מודים כ"ע ולא תקשי כיון דלא קאמר לה להא מלתא דכשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים אלא לרשב"ג ולא רבנן לא אמינא דכ"ע מודים דמנא אמינא לה דע דכיון דנאמרה סברא זו בדברי רשב"ג כל עוד דלא אשכחן דפליגי רבנן להדיא אמרי' דכ"ע מודו וזה פשוט א"כ נקטינן דל"פ רבנן אדרשב"ג אלא באוקמתא דרבא דהיינו לאחר ייאוש ובחזקיה וזה דקתני רשב"ג כשם הוא משום את"ל דפליגי רבנן לפני יאוש ואחר האמת ולא היא וכיון דמודים רבנן דמצוה לפדות העבדים שפיר פסק רמב"ם דפודין מהצדק' ולעולם הכונה שישאר עבד כי היכי דלא לאבד מעות הצדקה אלא פודין אותו מיד השבאי ויחזור לעבדותו

ס' י' איש ואשתו שבויים אשתו קודמת כו' ונרא' לומר דאפילו למאי דפסק מרן בסמוך ס"ט דאמו קודמת לו אשתו קודמת לאמו דהטעם הוא משום דאשתו היא כב"ח דידיה והוי כממון שלה מונח ביד הבעל דאינו יכול לפדות אפו' עצמו ולא אמו בממון אשתו דכיון שקע"ע מעת שנשאה לפדותה תו לא מצי למפרק לשום אדם עד דפרע חובו ובאמת לא ידעתי למה לא הביאו דין זה דאמו קודמת לו לא הרמב"ם ולא שום פוסק זולת הב"י חש לההיא דהוריות דקתני אמו קודמת לכולם ולבי מגמגם בה

ס' י"א מי שנשבה ויש לו נכסים ואינו רוצה כו' פירוש משום אהבת הממון שלא להוציא בפדיון נפשו אבל, אה"נ אי מצי אחריני דמפרקי ליה מדידהו שפיר בעי לזה קאמר דבע"כ פודין אותו מנכסיו דלא כל הימינו שישאר שבוי ופקע מיניה שעבודא דמצות וכו' אבל אם אינו רוצה ליפדות כי אומר אהבתי את אדוני כו' ואפי' באים לפדותו אינו רוצה לא פרקינן ליה מדידן דהא כיון דאיהו בעי אזיל ומפיל נפשיה לפני שבאים ואפשר לומ' דמדידיה עכ"פ פרקינן ליה דמה יהיה דאי אזיל ומפיל נפשיה לעצמו הוא מפסיד ועל כל פנים פרקינן ליה

ס' י"ב האב חייב לפדות בנו נרא' דוקא לא קאמר דחייב אלא פדיון שבויים אם נשבה אבל לזונו לא כדאי' בש"ס שהבאתי סי' רמ"ט דדוקא קטני קטנים הוא דחייב לזונם והטעם הוא דשאני פדיון שבויים שיש בו סכנת נפשות ועוד דלמא נפיק לתר"ע משא"כ לזונו דליכא ה"ט לימא ליה זיל כתוף ופרנס עצמך אבל הבן לאביו חייב לזונו ואין צ"ל לפדותו ונראה דהא דקאמ' הכא חייב לפדותו פי' הגם דכבר נתן מעשר לצדקה אפ"ה מחייב לפדות הבן מהשבי דאם עדיין לא נתן מעשר פשיטא דמחייב לתת מעשר וממנו יפדהו ואה"נ יכול להוציא מעשר הצדקה בזה דצדקה היא וכדאיתא סי' רנ"ח ס"ג

סי' רנ"ג ס"א אפי' יתנו לו אלף זוז בבת אחת יטול נר' כי דוק' בכה"ג דנותנין אלו היחידים בתורת צדקה אי נמי צבור מגבו מדידהו ויהבי ליה אבל מהקופ' ואצ"ל מתמחוי אם היה לו מזון סעודה אחת לא יטול מתמחוי אלא סעודה אחרת וכן אם היה לו מזון י"ג סעודות לא יטול מהקופה אלא סעודה אחת דוקא ופשוט ומה שסיים מרן יש לו הרבה והוא משועבד כו' ה"ז יטול פי' אפי' מהקופה אם אין לו י"ד סעודות שלו בלי שעבוד ומה שכתב עוד יש לו בית וכלי כו' ואפי' כלי כסף וכלי זהב כו' התם בפר' מצי' האשה דף ס"ח רמי אמתני' מדתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף וכו' בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת ומשני אמר רב במחריש' דכספ' ר"פ אמר ל"ק כאן קודם שיבא לידי גבוי כאן לאחר שיבא לידי גבוי וכתב הרי"ף קודם שיבא לידי גבוי כל זמן שאינו נוטל אלא בצנעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מהגבוי בקופה אין נותנין אלא אחר שימכור וכ"כ הר"ן וכ"כ הרמב"ם והנה ממה דמשנו אמתני' משמע דאם היה לו כלי זהב ומכרם וקנה מהם כלי כסף תו לא מחייבינן ליה למכור כלי כסף אח"כ דהא מתני' עצמה דמוקמי' לה אחר שיבא לידי גבוי קתני היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף משמע דלא מצריכין ליה להשתמש בכלי נחשת מכלי זהב דכל כי האי הפרש לא מצי למיעבד ואם איתא דאם היה לו של זהב אמרינן ליה שימכור ויקנה של כסף ואם יצטרך אח"כ יקנה של נחשת אם כן ליתני הכי להדיא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בשל נחשת אי נמי ליתני הכי היה משתמש בכלי זהב וכסף יש' בכלי נחשת ותהיה הכונה דתמיד בכל גוונא יחוייב למכור כלי זהבו וכספו ואז יטול מהגבוי אלא ודאי כדכתיבנא וכן משמ' לשון הרמב"ם שכתב וז"ל שימכור ויקנה פחותים ממה שהיה לו מזהב לכסף ואם היה לו כסף יקנה נחשת אלא דנרא' לי דדוקא בכלי תשמיש שהם כוסות וקערות וכדומה עבדי' האי דינא משום דאמר מאיסי עליה אבל כגון מגרדה ועלי ומנורה אפילו מכר של זהב וקנה כסף חוזר ומוכר של כסף דכיון דליכא למיחש למידי כהא דכוסות וקערות דהוי כלי אכילה דמצי למימר לא מקבל עלי ואפי' של נחשת שפיר סגי ליה ויכול להחליפם מזהב לנחשת. ומתני' דקתני של זהב ישת' בכלי כסף מתוקמא כאוקמתא דר"פ דכאן קודם שיבא לידי גבוי דמיירי בכלי אכילה דאי במגרידה אפי' לא בא לידי גבוי מחייב למכור אלא בכלי תשמיש דאכילה אם אחר שבא לידי גבוי מצריכין אותו למכור אם היה של זהב לשל כסף ואוקמתא דרב זביד הגם דלא מתוקמא מתניתין הכי עכ"ז דבריו מצד עצמם אמת לזה פסק כותיה דהא סברא היא באופן דכלי אכילה אין מחייבין אותו למכור מזהב לנחשת אלא אם פיחת ומכר של זהב וקנה של כסף הרי זה יטול מהגבוי ולא