ראשון לציון על שולחן ערוך ריט

דמיה דהא אין פדיון השבויין יתר על כ"ד ומסתמא בין אם קע"ע בין אם תיקנו לו חכמים סתמו כפי' כדי דמיה דוקא ולזה קאמ' רשב"ג אין פודין את השבויין יתר על כ"ד כו' וקשה דהכי הול"ל אין פודין אותה יתר על כ"ד ולמה נקט רשב"ג בדבריו מלתא דלא נאמרה בדברי ת"ק ואדרבה לא היה לו לו' אלא הא דאשה דהא שאר שבויים מודים כ"ע אלא ודאי דה"ק מצד דאין פודין השבויים יתר על כ"ד למה יתחייב האיש הלזה לפדותה יתר עכ"ד ות"ק סב' דתקינו לו רבנן בגופו ממש זוהי פלוגתייהו והרי"ף נראה לו דמסתבר טעמא דרשב"ג ופסק כותיה בענין החיוב דוקא ולא אם ירצה דאם ירצה פשיטא דרשאי כגופו הרי הרי"ף ור"ן לא אסרו לפדותה יתר על כדי דמיה באשתו אלא דנשאר לדעת טעמא דהרי"ף ז"ל דהשמיט הבעיא דש"ס ונראה דטעמיה דהרי"ף הוא משום דודאי פשיטא ליה דמשמעו' דמפני תיקון העולם הוא דלמא מסרו נפשייהו ומגרויי בהו וזהו תיקון העולם והרבה יש כיוצא בזה ולא מפני דוחק' דצבורא דזה אינו במשמעות תי' העולם ולא הו"ל למתני אלא משום דוחקא דצבורא ועוד דיגלה סוף המשנה על תחלתה דקתני סיפא אין מבריחין השבויין מפני תיקון העולם ע"כ. וההיא בהכרח הטעם שמא יקצפו על השבויים העתידי' לבא ויתנום בשלשלאו' של ברזל כמו שפרש"י וא"כ איך אוקמינן רישא בחד גוונא וסיפ' בחד גוונא ועוד אחר האמת וכי מפני שידחקו עצמם צבור ימותו בני אדם בשביה וכי תימא דלמא מענו צבורא וכי מענו מאי איכא ולחששת דילמא מענו ולא מצו במה לפרוק לכי מענו לא פרקי ומה גם דאין צבור עני באופן מכל הני טעמים פשיטא ליה להרי"ף דטעמא משום אגרויי. וא"ת א"כ הש"ס דבעי לה מאי בעי נראה דפשיטא דגם התלמוד כך דעתו דהדבר יגיד על אמתתו וטעם דבעי דנפקא מינה אי אשכח איזה ראיה או איזו מתנית' דקא' להאי טעמא דדוחקא דציבורא להדיא פשיט' דדחקינן למתני' לפרשה הכי הגם דדוחק הוא ומייתי הש"ס להוכיח מלוי בר דרגא דטעמא הוא משום דוחקא דצבור' ולדחוק מתני' ודחי אביי דיותר דחקינן למימר דעבד עובדא לוי היפך דעת חכמים מלדחוק מתני' ולזה כיון דסלקא מתניתין כפשטה הביאה הרי"ף והניחה כפשטה דלמה יטרח לאתויי בעיא דמסתמא כך פי' דמתני' ודוק היטב ואם כן לעולם אין להוכיח מדברי הרי"ף ז"ל דסובר כרשב"ג דאוסר לפדות אשתו ומה גם מהכרחות שכתבתי בש"ס דמנא לן. ועוד אחר האמת הא מלתא דאשתו כגופו מצד עצמה היא טענה הנשמעת והכי סבר הש"ס בכמה דוכתי ולמה לא עבדינן הכי בנדון זה ועוד קשה לדעת הסוברים כן דפלוגתא דרשב"ג הוא דאין פודין כו' דקתני דאסור לפדות אשתו אם כן פליגי את"ק בקצוות לת"ק חייב ולרשב"ג אין לו רשות אפי' ירצה והוא רחוק ביותר ואשכחן דהש"ס אדרבה מקשה מהאי מלתא דקאמ' מי איכא מידי וכו' כדאיתא בשבת וכמו שכתבו התו' מס' ברכות גכי פרוסות ושלימות יע"ש. והרמב"ם נראה פשוט כי דעתו דאשתו כגופו הרי הרי"ף והר"ן לא אסרו ממה שכתב בפי"ד מהלכות אישות וז"ל אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יתר על כ"ד אלא כמה שהיא שוה כאשר השבויות עכ"ל הרי דלא קאמר אלא שלא לחייבו לבעל בתורת חיוב להכריחו לפדותה יתר עכ"ד אבל אם ירצה אין איסור בדבר ואם איתא דסובר הרמב"ם דאיכא איסורא דלא לגרויי גם באשתו מאי קאמר אין מחייבין הבעל וכו' תיפיק ליה דאפילו רצה אין לו רשות משום דלמא אגרויי גוים אלא ודאי דבאשתו דהויא כגופו אם רצה רשאי לפדותה יותר עכ"ד גם לדעת הרמב"ם ואף מדברי הרב המגיד ז"ל נראה כן שכתב וז"ל אין מחייבין הבעל כו' בגמ' מחלוקת תנאים ופסק בהלכות כן ע"כ ואם איתא דעלתה בדעתו לומר דפלוגתייהו מיהא התנאים בהא מלתא דאין פודין השבויים ומתני' דאין פודין אליבא דרשב"ג היה נותן טעם להרמב"ם בפה מלא דסתם לן תנא כותיה דרשב"ג ולמה נכנס בצלו של הרי אלא ודאי דלא מצי טעמא אלא לומר דמסתבר טעמא דרשב"ג ותלי הדבר בהרי"ף שאמר לה בהדיא הלכה כרשב"ג. והלחם משנה ז"ל תמה על הרמב"ם דאיך כתב האי לישנא דאין מחייבין דמשמע שאם ירצה יכול לפדות יתר עכ"ד ותירץ הוא ז"ל לסברתו דהרמב"ם סובר דאין יכול לפדותה יתר עכ"ד והוא כדעת הי"א וטעמא דנקט האי לישנא לומר דין אחר דבהיכא דהיתה כתובתה מרובה מפדיונה ורוצה היא שיפדנה מכתובתה דאין לחייבו לבעל לתת לה מכתובתה לפדות עצמה יותר מכ"ד ע"כ ובאמת לא ידעתי טעם דמדקאמר הרב היתה כתובתה יותר מכ"ד כיון דהבעל חייב לפדותה מכיסו כדי דמיה מה שיהיה יותר דקמ"ל הרמב"ם דאין מחייבין הבעל לתתו מכתובתה מה לי כתובתה מרובה או מועטת ודברי הרב אינם בדיוק בזה וכד דייקינן היטב בדבריו שפי' בהרמב"ם אינם נראים כלל חדא דעל מי סמך הרמב"ם להבין בפירוש דבריו דה"ק ומה גם דאין הכרח לפרש כן ועוד מי יאמר דדין זה אמת לומר שנתכוון לו הרמב"ם ומה גם דאדרבה הדעת נותנת הפך ומידי דהוה רפואתה דמכריחתו לרפאתה אם תצטרך מכתובתה ה"נ כיון דהוצרכה לכתובתה להציל עצמה ממות ביותר מכדי כתובתה ולגבי עצמה לא תקנו רבנן פשיטא דמצית למימר לבעל אימור דתקנו רבנן משלך משלי לא תקנו והגם דהוה אמר לה רמב"ם לאו כל כמיניה בלא ראיה ובודאי דכל עוד שלא אמר לה בהדיא לא אמרינן דאמר מלתא כהאי ועוד קשה אפילו לפי פי' ז"ל נכריח כפירושנו דהא כיון דלדידיה אין רשות לפדותה יותר עכ"ד ודמי כתובתה סובר הרב ג"כ דאין להכריח לבעל לתתם לה לפדות עצמה ביתר עכ"ד והרי הממון הזה הוי כאינו שלה ואפ"ה דייקינן עכ"פ דוקא אין מחייבין אבל אם רצה לתת לה מעות כתובתה שפיר דמי ואמאי הרי אינו רשאי בעלמא לזכות לה ממון שיהיה שלה לפדות בו עצמה ביותר מכ"ד ה"נ לא יהיה רשאי לתת לה כתובתה כיון שאינו חייב דהשתא מיהא אינם שלה והוי כאלו הוא נתנם לה ואי אמרינן דכיון דנותנם לה בפרעון כתובתה הוי ממונה ולמבין לא יהיה נדון זה דומה למזכה ממון לשבוי שיהיה שלו שיוכל לפדות בו עצמו ביתר מכ"ד אלא ודאי אפילו כה"ג תיקנו חכמים דלא ה"נ גבי כתובת אשתו כיון דאינו חייב השתא מיהא לדעת הרב אמאי שרינן ליה לוותר משלו אם לא שתאמר דלא אמר הרמב"ם אלא חיוב אבל אם רצה פשיטא דשרי דאמרינן אשתו כגופו וראיתי להב"ח שכתב כלאחר יד וז"ל אע"ג דבא"ה סי' ע"ח כתב שני הדעות כאן סתם דבריו כהרא"ש ע"כ. ולפי מה שפי' אחר המחילה לא דק בדברי הטור דמה שכתב ב' הדעות הוא דוקא לחייבו לפדות' יותר מכדי דמיה וז"ל א"ה סי' ע"ח אלא שצריך לפדותה כו' ואפי' יותר מכדי שוויה אבל הרי"ף פוסק שאינו חייבין לפדותה אלא בכדי שוויה ע"כ הרי דלא הביא הטור ב' הדעות אלא לחייב הבעל אבל לגבי אם רצה הכריע הטור דאשתו כגופו וטעמו ונמוקו עמו מכל הני מעליותא דכתיבנא דכל הפוסקים כך יורו וכך ידינו מטעם שכתבו התוס' אשתו כגופו זולת ס' הי"א שהיא דעת הרשב"א וכיון דאיכא כמה רבוואתא דפליגי וסברי סברא נכונה הכי עבדינן

ס"ז עבד שנשבה פודין אותו כישראל ע"כ. הוא דברי הרמב"ם וצריך לדעת מה יהיה משפט העבד בפדיונו אם יפדו אותו אדעתא לצאת ב"ח או אדעתא שישאר בעבדותו הן אמת אם פודה אותו היחיד לקיים מצות הפדיון פשיטא דאמרינן שיפדהו לשם בן חורין כי איכא ספיקא כשפודין אותו מממון הגבוי ביד הגזבר לצדקה דהכא תדע דאיכא פלוגתא דרבנן ורשב"ג בפרק השולח דף ל"ז משנה וז"ל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם ב"ח ישתחרר. רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד עכ"ל וקאמר בש"ס במאי עסקינן אלימא לפני יאוש לשם ב"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו א' לשב"ח לא לא' ולא לרבו ב' לב' לא דהא לשם ב"ח פרקיה לא' נמי לא דלמא ממנעי ולא פרקי רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד קסבר כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבדים הרי דרבנן סברי דאין מצוה לפדות העבדים דאל"כ אמאי חיישינן דלמא מימנעי