ראשון לציון על שולחן ערוך ריח

בקשיא לפי קוצר דעתינו ועכ"פ מעות הצדק' פודין בהם שבויים ופשוט

ס' ד' אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם שלא יהיו אויבים מוסרין עצמן להשבותם אבל אדם יכול לפדות עצמו בכל מה שירצה וכן לת"ח או אפילו אינו אלא תלמיד חריף כו' פודין אותו בדמים מרובים ע"כ משמע דאשתו לא אבל הטור כתב וז"ל אבל כל אדם יכול לפדות עצמו ככל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו עכ"ל וכתב הב"י דלדעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ן אין חילוק בין אשתו לשאר שבויים ודברי רבינו אינם אלא לדעת התוס' והרמ"ה והרא"ש כו' ובסיום דבריו כתב וכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא הו"ל לסתום דבריו עכ"ל. ואצוגה לפניך מקורן של דברים גרסי' בגיטין פ' השולח דף מ"ה משנה אין פודין השבויים יתר ע"כ דמיהם מפני תיקון העולם ע"כ. ובגמ' האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרבו ולייתו טפי ת"ש דלוי בר דרגא פרקי לברתיה בי"ג אלפי דינרי זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דלמא שלא ברצון עבד ע"כ. ופי' רש"י ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים יקרים ולא יפילהו על הצבור עכ"ל. ובמסכת כתובות פ' נערה דף נ"ב ת"ר נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשר' בדמיה פודה משם ואילך רצה פודה כו' רשב"ג אומר אין פודין השבויים יתר מכדי דמיהם מת"ה ע"כ. וכתב הרי"ף עלה דההיא דנשבית אשתו דהלכה כרשב"ג דאין פודין יתר ע"כ כו' וכתב הר"ן פ' השולח וז"ל וי"א דאפשיטא בעיין מדתניא בפרק נערה נשבית והיו מבקשים ממנה עד עשרה בדמיה כו' רשבג"א אין פודין וכו' אלמא לרשב"ג אעג"ב דליכא דוחקא דצבור כי התם דבעל חייב לפדותה אין פודין כי היכי דלא ליגרו בהו ופסק שם הרי"ף כרשב"ג ונר' שפסק כן משום דסתם מתני' דהכא כותיה כו' הלכך בעיין מיפשטא מההיא אעג"ב דלא איפשיטא הכא ולי נראה דבעיין מהתם לא אפשיטא דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא כ"ש דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה ואם איתא דהוה מפשט מההיא ברייתא הו"ל בגמ' לאתויי הכא אבל נרא' שדעת הראשונים היה דכיון דלא מפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דגמ' פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן לימא לן עכ"ל והביאו הב"י להוכיח דין האשה דאי בעי הבעל לפדותה יתר מכדי דמיה דאין לו רשות. ולע"ד נראה ברור היפך דברי הב"י כי הרי"ף והרמב"ם והר"ן יודו כלם לגבי אשתו שיכול לפדותה אם ירצה יותר מכ"ד מטעם דאשתו כגופו ודוקא לסברת הי"א דכבר דחה להו הר"ן ודבריהם רחוקי' מהשכל דלדעתם דמשנה דאין פודין את השבויון לא אתיא אלא כרשב"ג א"כ קשה בבריתא אמאי פליגי בפדיון אשתו לפליגו בסתם שבויים לאשמועי' חידוש לת"ק שהוא במקום רבים וזה בהכרח לומר דשמעינן חידוש לומר דחיובא קאמרי רבנן דחייב לפדות ביותר מכדי דמיה א"כ מנא לן דרשב"ג פליג גם אם ירצה דלמא לא פליג אלא אחיובא ולא אאם רצה דלא ועוד מאן לימא לן דרבנן לא קאמרי הא דפודה יתר על כ"ד אלא באשתו דהוי כגופו אבל שאר שבויין לא ומתני' דפ' השולח מתוקמ' כרבנן דבריתא וההלכות מכוונות בין סתמא דמתני' בין ת"ק דברייתא דהלכתא כותיה ודלא כרשב"ג והדרא קושיא אמאי פסק הרי"ף כרשב"ג כנגד רבים דפליגי עליה בבריתא וקודם שאבאר פירו' דמתני' לדעת הרי"ף צריך להבין דברי הר"ן שאין להם הבנה לכאורה והתימא על הב"י שהעתיק דברי הר"ן ז"ל והעלים עין מהלהקשות דנר' מדבריו כי הם פשוטים וכפי האמת הם צריכים ביאור והוא דק' דממה דקא' דדעת הראשונים הוא דאין לפדות מטעם דאיכא למיחש לתקלה דשב ואל תעשה כו' פי' דבריו הוא ע"ד מה דאיתא בזבחים פלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר בהיכא דנתערבו דמים דמתן ד' במתן א' דאמר ר"י דינתנו מתן א' הגם דעובר על בל תגרע מוטב שיעבור על בל תגרע מלעבור על בל תוסיף כיון שאינו עושה מעשה בידים משא"כ בל תוסיף עושה מעשה בידים ע"כ ה"נ הכא הגם דאיכא למיחש מצד השבויים דאי' ספק נפשות וכמה לאוין ועשין בפדיונם ואיכא נמי חששת תקלה דלהבא ואיכא חומרא לב' הצדדין לזה מכרעינן לשב ואל תעשה כההיא דר"י

ומה דסיים לומר ועוד כיון דהש"ס פשט וכו' לא שבקינן פשיטותא דש"ס וכו' ופשיטותא דש"ס הוא דפודין כהא דלוי בר דרגא דפדה בי"ג אלפי דינרי זהב ואם כן קשה דברי הר"ן ואין להם הבנה וא"א למימר דפי' דבריו דקא' לא שבקינן פשיטות דש"ס פי' לא שבקינן ליה למיחש ליה ומודחה ועומד מדחיית אביי זה שבוש חדא דהמשמעות אינו אמת ועוד הכי הו"ל לומר ועוד כיון דדחי אביי לפשי' דש"ס לא שבקינן לפשיטותי' דש"ס כו' ופשוט דדברים אלו אין להם שחר

אכן כוונת הר"ן כך היא דלא נראה לו דברי הי"א דאמרי דנפשטה הבעיא כל רואה יתמה דלמה לא פשט הש"ס בעיין דמשום דוחקא דציבורא או משום דלא אגרויי מההיא בריתא דרשב"ג לזה קאמר הר"ן דלא נראה לו דבריהם דאין לפשוט מההיא דרשב"ג ועדיין חשש הר"ן להוכיח דהראשונים היו אומרים דטעמא הוא משום אגרויי ואוסרין לפדות אפילו לקרובין וא"כ מצינו חבר להי"א דדחה הוא ז"ל לזה אמר אבל פי' לאו משום דהיו סוברים כדעת הי"א דנפשט' בעיין אלא טעמ' היה משום ספיקא נמי פסקו שב ואל תעשה עדיף ולעולם הבעייא לא נפשטה ודברי הי"א ליתא ועוד קשה לדבריהם דאדרבה מהש"ס יחייב העיון לפשוט לאידך גיסא לומ' לפדות יתר מכדי דמיה אי לאו טעמא דראשונים דשב ואל תעשה עדיף דהא סברת הש"ס היא דפודין מדמייתי ראיה מלוי כך דעתיה וכפי האמת כך נקטינן כדעת הש"ס ולא שבקינן דעת הש"ס מדחיית אביי א"כ דברי הי"א דחויים דאדרבה פשיטות הבעיא יותר נראה מהש"ס לאידך גיסא וכיון שכן ת"ק לדעת הש"ס מהבריתא אם לא שתאמר דאין לפשוט מההיא ברייתא מידי וכל דברי הר"ן לדחות דעת הי"א והשתא סלקו דברי הר"ן בדיוק מכוונים בלי קושיא ומה מאד יערבו לחכך מלת אבל דקא' הר"ן ומלת היה דקא' דאין להם הבנה ובמה שפי' דברי הר"ן מתוקים מדבש א"כ לדעת הר"ן ז"ל אין פשיטות לבעיין מהא דרשב"ג וכלום מנא אמינ' להא מלתא דאפי' אשתו אסור לפדותה יותר מכדי דמיה דוקא מהא דרשב"ג ומדקאמר הר"ן דאין פשיטו' א"כ אין ראיה לאשה כלל ולא כתב הר"ן דעת הראשונים לגבי אשתו אלא לגבי שאר קרובים דהא אפי' לדעת הב"י מודה דלגבי עצמו כ"ע מודו דיכול לפדות עצמו יותר מכ"ד אלף פעמים וכי אמרינן דאשתו כגופו שכן הוא האמת יכול לפדותה בכל ממון שירצה ובזה לא דברו הראשונים אלא בצדדי הבעי דש"ס אמרו לפי פי' הר"ן שאין פודין מטעם שב ואל תעשה אבל אשתו לא נכנסה בבעיא אעיקרא דדינא ודוקא לדעת הי"א דהוזכרה בפי' דברי רשב"ג בהכרח לומר דגם היא בכלל התקנה אבל לכל הדעות לא הוי בכלל ונראה שזהו עיקר טעם הר"ן דדחי הי"א דאי לאו הכי סוף סוף דעת הי"א היא דעת הראשונים יהיה מאיזה טעם שיהיה אלא ודאי דאיכא דינא בין הפי' ונחת הר"ן לדחות דעת זו דהי"א הרי דעת הר"ן דבאשתו אפי' עשר' בדמיה הרשות בידו ונשאר לנו לדעת ס' הרי"ף ז"ל אמאי פסק כרשב"ג ובשלמא לס' הי"א שפיר אבל להר"ן ודקיימי בשיטתיה אמאי יפסוק הלכה כרשב"ג במקום רבים דהיינו ת"ק שהוא במקום רבים דהגם דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו דוקא במשנה ולא בבריתא. ועוד אחר האמת צריך לדעת אמאי לא פשטינן מהא כרשב"ג כדעת הי"א וקש' לסברת הש"ס דלפשוט מינה דמלשון דרשב"ג דקתני אין פודין השבויים משמע דהגם שרצה הבעל לא ונראה לומר דהכא כונת פלוגתא דרבנן ורשב"ג היא לעולם דאי בעי לפרוק בכל ממון שבעולם יכול אלא דאפליגו לחיובי לבעל בתור' חייב לת"ק חייב לפדותו ביותר מכ"ד ורשב"ג אומר דאינו חייב דהא הגם דהתנה וקבל ע"ע לפדותה אי נמי חז"ל תקנו לו לפדותה דעתו לפדיון דעלמא דהיינו כדי