ראשון לציון על שולחן ערוך ריז

לו מזון ולא לפדותו עד שישוב בתשובה

ס"ג בהגהה ואח"כ יקדים אביו כו' ואח"כ בניו וכו' ונראה דהיינו בניו הקטנים אבל קטני קטנים הם קודמין והוא חייב לזונם ולא הוו בכלל הצדקה כדאיתא בכתובות שהבאתי לעיל סי' רמ"ט ס"א ע"ש

ס"ח איש ואשה כו' נראה דוקא זה להחיות וזה להחיות אבל זה לכסות וזה להחיות להחיות קודם דהוי פ"נ צריך להקדימו לכסות אפי' דאשה והראיה ממה שכתב הב"י מירושלמי אשת חבר קודמת לע"ה למזונות והביאו רמ"א ז"ל ס"ט משמע דוקא להיותה אשת חבר אבל אשה דעלמא לא ולע"ד דמצמצמין חיותא דאיש לכסות האשה דזילא מלתא שתהיה האשה כך ערומה ואיכא למיחש לאפקרותא וגנאי גדול הוא ודוקא פיקוח נפש דאיש הוא דקודם לכסות דאשה שמא ימות אבל אי ליכא למיחש שמא ימות מקדמינן כסות דאשה כנ"ל

שם וכן אם באו יתום ויתומה לינשא מקדימין להשיא היתומה הגם דאיש מצווה על פו"ר ולא האשה כיון דהו"ל ליתומה כמזונות שיהיה לה בעל לטרוח על מזונותיה הו"ל כלהחיות שקודמת אי נמי דחיישינן ליתומה כיון דאין יכולת בידה מפקרא לזה מקדימין

ס"ט ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה דוקא ת"ח מטעם דכתיב יקרה היא מפנינים מכ"ג הנכנס לפני' אבל אם היה בעל מעשה לא קדים לכ"ג ע"ה אבל ב' ישראל שהיו שבויים מקדימין לפדות מי שיש בהם בעל מעשה דאשכחן מההוא עובדא דמר יחזקאל דאפילו מר יאודה קאים מקמיה הרי דיש לכבד בעל מעשה מצד המעשה הכא נמי לגבי מי שאינו בעל מעשה מקדימין ליה ודמי למ"ש מרן וכל הגדול בחכמה קודם לחבר

סי"ג בהגהה דאין לפרנס כו' שגנאי הוא לו. ולעד"ן דאסור לפרנס הרב או הש"צ מצדקה דהוי כפורע חובו מהצדקה דהא מחוייבין ללמוד תורה ולהשכיר רב ללמדם תורה ודינים וגם ש"צ ולמה יפרעו מהצדקה ואפשר דמוקמינן לדברי הס' הזאת בפרנסה שאין חייבין בה כגון לתת לו יותר מצרכו ממה שהתנו עמו לתת לו וצ"ע

סי"ד כתב הט"ז סק"ו וז"ל רש"ל הקשה על זה ותימה וכו' גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות עכ"ל ואין כאן קו' דודאי אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש אלא דהתם אומר דיותר יש זכות למי שזוכה לעסוק בתורה כו' ע"כ. וק' לדבריו אחר שיונח שכדבריו כן הוא ולגמור מינה מדחזינן דיש זכות למי שעוסק בתורה יותר ממי שבא לידו הצלת נפשות א"כ הא עדיפא ונדחית הצלת נפשות מקמי ס"ת ולעד"ן לתרץ דשאני ההיא דקאמר התם הוא דוקא דומיא דהנדון דהתם איירי במרדכי בלשון שפירש מן התורה להשררה להציל נפשות אם ילכדו בפח דאחר האמת אחר שנעשה לו נס והציל ישראל היה לו לחזור לת"ת וכיון שלא עשה ונכנס בשררה טעמו היה כדי שיהיה מגן להציל נפשות הא ודאי דגריעא כדקאמר ר"י גדול הוא תלמוד תורה שהי"ל לישב ללמוד יותר מהשררה שנטל להציל נפשות והרי הוא כמאן דאזר כגבר חלציו והלך לפרשת דרכים להציל עובר ושב מהלסטים ת"ת עדיף אבל לפיקוח נפש דהיינו אם רואה נפש הולכת לאיבוד פשיטא דמבטלין ת"ת עליה דאפילו שבת מחללין ביטול ת"ת דלא הוי אלא עשה מיבעיא ופשוט

סי' רנ"ב ס"א אבל אם בנוהו כבר לא ימכרו אותו פירוש אסור כל עוד דמצו לגבות ולפדות והגם דמהש"ס משמע דאין דרך משמע דלא עבדי אינשי ואה"נ אי בעי למזבן זבוני נראה דהכי קאמר כיון דדירתי דאינשי לא מזבני והא דירה דתפלה אמרינן להו לא תיזבנו דירתא עד דלית להו מידי אבל אי לא בנו ליכא זילותא אי מזבני אבני ולבני דגם לדידהו אינשי עבדי דמזבני וא"כ לפי זה אי ליכא מציאות שיתנו בני העיר לפדות השבויים דאין ידם משגת אפילו בית הכנסת בנויה מוכרין ופודין ועיין בש"ך

שם בהגה"ה ומ"מ הנודר סלע לצדקה אין פד"ש בכלל ע"כ קשה לי כיון דמסקנא דפ"ש קודם לפרנסת עניים וכתב מרן הלכך לכל דבר מצוה שגבו יכולין לשנותן לפד"ש א"כ הגם דיונח דלשון צדקה לא משתמע בלשון בני אדם דקאי על פד"ש עכ"ז הרי פסק דאפילו אמר להדיא מצוה אחרת דהיינו בנין ב"ה דודאי אין במשמעותה פ"ש אפ"ה פודין בהם שבויים וליכא למימר דההיא מיירי בצדקה שגובין מהכללות צדקה סתם ודעתם לכל מה שירצו לשנות דהא כיון דצדקה לא במשמעה פ"ש וזה הגם דגבו מהכללות ודעתם וכו' עכ"פ בעי לאמלוכי בדעת ז' טובי העיר דמ"ש כיון דכולהו לא יהבו אלא אדעת' דצדקה למה יבא היחיד או ב' וישנוה מצדקה הג"ע דאדעתא דידהו עכ"פ בעי מעמד ואי אמרינן דאדעתא דגזבר קא גבו שמה שיראה לגזבר יותר מצוה רשאי לעשות ואין זה אלא בגביות הכללות משא"כ בנדבת יחיד דלא מצינן לשנות אלא במעמד ז' טובי העיר שפיר ולא קשיא אבל עכ"פ כיון דהויא גדולה פ"ש יותר מצדקה מה דניחא ליה ליחיד עבדינן ליה ומה שהכריח מהרי"ק מסוגיא דריש ערכין מדר' ינאי שהיה מלוה מעות צדקה דמסיק התם הש"ס דניחא להו לעניים דמרווחו כשאין לו במה לפרוע משום דכופה לבני העיר ליתן עוד ומרויח העניים ופריך מהרי"ק דאי תימא דפ"ש בכלל הצדקה והרי איכא למיחש לפ"ש דביני ביני דיכוף לבני העיר יבואו לידי שיהוי ודיחוי וכל רגע שהם מאחרים הוי כשופך דמים כו' אלא ודאי דלאו בכלל נלע"ד דאינה ראיה חדא ולדידיה מי ניחא דהא מודה דבהסכמת ז' טובי העיר יכולין לשנות וא"כ תיקשי דלמא אתרמי כו' ויסכימו בני העיר כו' הן אמת דזה יכול לדחות דכיון דהשתא מיהא לאו להכי קיימי לא חיישינן אלא דקשה עוד לדבריו והא כיון דפ"ש גדולה למה יצטרכו ז' טובי העיר דהג"ע שלא ירצו כופין אותם כיון דהא עדיפא מכל הצדקה ומה שהביא ראיה דהוי מלתא דשכיחא מההיא דלא ליסתור בי כנישתא לא ירדתי לעומק דבריו אחר המחילה דההיא מה הנאה יש לנו דלא חיישי' חששא אפילו תהיה רחוקה דאמרי' לא לסתור אפילו איכא חששא רחוקה אבל הכא איכא רווחא לעניים לאו משום חשש רחוקה דאיתרמי ושהי כשיעור גבייה מהקהל בטלינן רווחא דעניים דניחא להו ומה גם למה שכתב הב"י בשם הרמב"ם דנקט גבי ההיא דלא ליסתור כו' אי איתרמי להו פ"ש לאו דוקא אלא ה"ה לשאר צדקה רשאים אלא להפליג נקט פ"ש דהיא מצוה רבה ע"כ דכפי זה איכא למיחש בזוזי לכולהו ועוד לדידיה אמאי לא חייש נמי לאיתרמי ליה עני דצריך להאכילו תכף ומיד וביני ביני דמעשה לצבור אית ליה צערא אלא ודאי דמסתמא הוא דתלינן אי חזינן דאיכא רווחא דעניים באיזה אופן לא דחייא מחששא רחוקה אי הוי כו' דאי נמי הוי מעשה לבני העיר שיפדום ואיכא רווחא לעניים שלא יוציא המעות בפ"ש וישארו העניים חסרי' משא"כ אי גבי לשבויים מקהל דישארו המעות שביד ר' אמי לזכותם. ומה שכתב הט"ז סי' רנ"ו ס"ד והק' על דברי ר' ינאי איך עביד הכי ממשנה שלימה בפרק ב' דייני דף ק"ו דאין משתכרים בשל עניים וקאמר הש"ס דלמא איתרמי ליה עניא וכו' אינו מחוור בעיני דהא אי כדבריו כן הוא הש"ס דפריך אדר' ינאי ממתני' דסלע זו כו' והוכרח לשנות שאני ר' ינאי כו' משמע דלא הוק' ליה אלא ממתני' דוקא ואי לאו מתני' אפילו לא הוה ידע דרבי ינאי מעשה לצבור וניחא להו לעניים לא הו"ל להקשות מידי ואמאי לדעתיה דהט"ז הו"ל למיפרך ביתר שאת ממשנה שלימה דאין משתכרין במעות עניים אלא ודאי נראה דשאני ההיא דמשתכרין הטעם הוא דאתי לידי שיתעקלו מעות עניים בפרקמטיא וסחורה משא"כ הלואה דעדיין הם מעות ביד שהלוה אותם דאי נמי יצטרכו העניים אזיל ומייתי ואפשר עוד דאעיקרא דדינא לא לוי הלה עד דידע דבודאי פרע דאית ליה מוכנים והרי הם עדיין מעות משא"כ הפרקמטיא דלמא לא משכח זבוני והרי העניים כו' לזה לא קא פריך אדר' ינאי אלא מההיא דהלואה כו' ונכון אלא דבלאו הכי כבר סלקי דברי מהרי"ק ז"ל