ראשון לציון על שולחן ערוך רטז

טעמא ולומר כיון שהוא מחזר למה יצטרך לתת לו די מחסורו והוא טוב טעם דהרי הוא מחזר ואם היתה כונת הטור לומר דוקא כיון שהוא יחיד א"צ לתת לו כו' א"כ הכי הול"ל לטור לומר דכיון שהוא יחיד אין לו לתת לו די מחסורו ואז היתה הכונה פשוטה כדבריהם. ועוד בשלמא אי אמרת דסובר הטור ל"ש כל אדם ול"ש גזבר תינח דמשמע להא סברא מהרמב"ם דסתם קאמר אלא אי אמרת דוקא בכל אדם ולא בגזבר עדין איכא למימר דהו"ל לאשמועינן דינא דגזבר וגם הטור פשיטא דה"ל להודיע דינא דגזבר דצריך לתת לו כדי פרנסתו ולא לאשמועי' לה מדיוק כיון דזה הוא עיקר המחלוקת שבין הרמב"ם ובין הרא"ש ע"כ נראה ודאי כדכתיבנא דמסקנת הטור כס' רמב"ם היא דהגזבר אין ליזקק לתת לעני המחזר אלא מתנה מועטת וגם כל אדם ה"נ ובזה מודים כ"ע אלא מה דמשמע מדיוקא דבהיכא דאין העני מחזר בעי כל אדם לתת לו כדי פרנסתו ושוה דינא דכל אדם לגזבר דפליג הב"י נראה דלמאי דכתיבנא דכיון דידו משגת אפילו הוא יחיד צריך לתת לו כדי פרנסתו לא ידענא למה יכחיש בזה הב"י והדברים פשוטים ונראה לי דאי בעי הגזבר לתת לעני המחזר מתנה מרובה לא מצי דלאו כל כמיניה אלא דוקא מתנה מועטת ודוקא אי פשיט ידיה ושאיל לא ישיב ריקם ואגב אבאר פי' דברי הש"ס דקא' פ"ק דבתרא וז"ל ההוא ענייא דהוה מחזר כו' אתא לקמיה דר"פ לא מזדקק ליה א"ל ר"ש לר"פ אי מר לא מזדקק ליה איניש אחרינא לא מזדקק ליה לימות ליה והתניא אם היה העני מחזר עה"פ אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין למתנה מרובה אבל נזקקין למתנה מועטת ע"כ ה"ק דסבר ר"פ כיון שהוא מחזר אין ליזקק לו ובהכרח דר"פ היה גזבר דאלת"ה מאי מייתי איהו מברית' דאין נזקקין לו דלמא ההיא בגזבר בשלמא מר"ש ליכא הכרח מדלא משני ליה ההיא בגזבר דאפשר דסובר אפי' גזבר בעי למיהב מתנה מועטת אלא לר"פ מאי מייתי כיון דאיכא לאוקומי בגזבר והוא לא הוה גזבר אם לא שתאמר דר"פ גזבר היה והוא סובר כיון דמחזר אין הגזבר נזקק לו וכד א"ל ר"ש אי מר לא כו' איניש כו' פי' כשיראו אותך בני אדם דאינך נותן לו כלום ימנעו עצמם כל העולם מליתן לו באו' דהגזבר דק ויהיב ומדלא יהיב לזה כלום ימנעו מלתת לו ולזה השיבו מדתניא אין נזקקין לו דאפילו דמוקמת להך בריתא בגזבר הרי ליכא למיחש לההיא חששא דקאמר אימור דהנה פשיטא דגם ר"ש ידע דכיון דמחזר הסבר' נותנת דאין נזקקין לו דהא טרח בדנפשיה אלא מצד הך חששא דאימר וכו' ולזה אותביה מבריתא דליכא למיחש והטעם הוא דמימר אמרי מצד דמחזר הוא דלא יהיב ליה אבל כל אדם מיהב יהבי ומשני ליה דדוקא מתנה מרובה הוא דאין נזקקין לו אבל מועטת יהיב מה תאמר יראו בני אדם ולא יתנו לו כי אם מתנה מועטת שפיר הוא מצי להחיות ולא ימות מעט מכל אדם יספיק כדי לחיותו ועלתה ממילא מסקנת הרמב"ם ז"ל כדכתיבנ' דבין כל אדם בין הגזבר צריכין לתת לו מתנה מועטת ואין צריכין לתת לו מתנה מרובה דכמעשה הגזבר מעשה כ"ע

סי' רנ"א ס"א מי שהוא עבריין כו' בטור כתב וז"ל פי' הר"א עני העובר על א' מכל מצות אינו חייב להחיותו עד שידעו דשב וכן אם הוא מומר אפילו לתיאבון ע"כ וכתב הב"י דמשמע מדבריו דמומר לעבירה אחת להכעיס יש רשות להחיותו כדמשמע מדברי הסמ"ק דהגם דדלג רבינו מלת להכעיס. עכ"ז לא הרווחנו כלום כיון שסיים רבינו דבריו וכן אם הוא מומר אפי' לתיאבון משמע פשוט דרישא להכעיס ותמה עליו מההוא עובדא דרב אמי שלא הניחוהו לפרוק אותו ישראל שאכל נבלות להכעיס. ולעד"ן לומר דדעת הטור בזה הוא דלעולם דמומר להכעיס אסור לפדותו אלא דאיכא אופן אחר בהיכא דחזינן באדם אחד דאכל איסורא וליכא התירא לפניו אי אמרינן דלא הוי אלא לתיאבון אי נמי חזקתו איתרעא אי נמי באופן דליכא להוכיח דהוי לתיאבון או להכעיס כגון שאר איסורין לזה כתב הטור בנוסח הר"א דמסתמא כי חזינן לישראל עובר על א' מכל מצוות ה' אין איסור ולא מצוה להחיותו הגם דאי' למיחש ליה להכעיס עכ"ז מחזקי' ליה לתיאבון ויש רשות להחיותו ואין חובה להחיותו ועדיין תאמר טעמא דאין חייוב להחיותו משום דאיכא למיחש ליה להכעיס אבל אי ידעינן בודאי דטעמא הוא לתיאבון הרי הוא כישראל להא מלתא להחיותו ויש מצוה בזה לזה קאמר הטור בסיום דבריו וכן הדין אם הוא לתיאבון אפי' להדיא נמי דינא הכי דדוקא רשות ולא חיוב וראיתי להביא ראיה לדברי הטור מההיא עובדא דר' אמי כדקאמרו ליה רבנן והא ישראל משומד הוא דקא חזו ליה דאכל נבלות וטריפות א"ל אימא לתיאבון ע"כ. הרי דמסתמא נמי חשיב ליה בלתיאבון דמוקמינן ליה אחזקתיה קמא דישראל ואפשר דדעת רבנן בסלקא דעתין דקא אמרי ליה והא ישראל משומד כו' ולא דייק ליה להכעיס משמע דבלאו ראיה דשביק היתיר' מרע אחזקתיה וכל עוד דלא חזינן ליה דשביק איסורא ואכיל התירא בלהכעיס מחזקינן ליה והגם דקאמרו ליה אח"כ והא זימנין דאיכא איסורא והיתירא ושביק היתירא ואכיל איסורא הא מלתא לא קאמרו לה אלא בתר דדחה להו דאיכא למיתלי בלתיאבון קאמרי והא זמנין ומעומק דבריהם נרא' דלא היינו טעמם דמעיקרא דאמרו והא ישר' כו' וכיון שכן דאשכחן אדרבה פלוגתא בהכי בסברו' איכא למימר ואיכא למימר פשיטא דמיחש חייש לה הטור ומרה דשמעתא קמא בהא (דא"מ) הר"א ז"ל לאשמועי' כדעת ר' אמי ואימא לתיאבון הוא דאכיל ועכ"פ מוכרח אתה לומר דאיכא חידוש דהא מיהא לפי מה דהבין ר' אמי בדברי רבנן הא מיהא הבין דמסתמא דיינינן ליה להכעיס והא איכא סברא. וליכא להקשות אמאי לא הזכיר הטור דין דלהכעיס דאסור הכא דאפשר דאשמועי' דאסור גבי פדיון שבוים דעדיף מצדק' ומכ"ש גבי צדקה לפחות שוים והכל א' ופשוט והשתא סלקי דעת הטור ודעת הב"י בפסקיו שוים דלהכעיס אסור להחיות ולתיאבון אין חיוב ואין מצוה אלא רשות. אלא דיש לדקדק בדברי הטור למה שינה דבריו מתחלה אמר העובר על א' כו' ובסוף דבריו אמר וכן אם הוא מומר דהו"ל לסיים בנוסח שהתחיל בו ולומר וכן אם עובר לתיאבון אי נמי הוה ליה למינקט דבריו כולם בכה"ג ולומר עני שהוא מומר לעבור על מצוה א' כו' ונראה לומר דנקט בכה"ג לומר חידוש ברישא וחידוש בסיפא חידוש ברישא דאפילו אינו מומר לגמרי בהרבה פעמים אלא שראינו אותו שעשה עבירה אחת פעם או ב' אפילו לא ראינו אותו רגיל בכך אפילו הכי אין חייב להחיותו ובסיפא חידוש דאפי' הוא מומר הרבה פעמים לאותו דבר אין חיוב דוקא כיון שהוא לתיאבון ולא תשמע מינה דדוקא אימת אמרי' דתלינן מסתמ' דהוי לתיאבון דוק' אם לא עשה הרבה פעמי' אלא פעם א' אמרי' אוקמיה אחזקתיה ולא עביד אלא לתיאבון כדכתי' אבל מומר להרבה פעמי' לא מחזקינן ליה דהוי לתיאבון אלא אי ידעינן ליה דבהיכא דאית היתרא שביק איסורא ולזה דייק הטור גבי מומר דוקא לתיאבון זה אינו חדא מהש"ס משמע להדיא דאפילו מומר מחזקינן ליה לתיאבון כדקאמרי ליה רבנן לר' אמי והא ישראל משומד הוא ואמר להו ר' אמי אימור לתיאבון הרי דאפי' מומר תלי' לתיאבון וא"ת סוף סוף הטור למה לא נשמר מהא מלתא כיון דמשתמע מדבריו כדכתיבנא נראה דהטור לא חש לה דמאי שנא סוף סוף לוקמינן ליה אחזקתיה וכיון דלגבי פעם א' תלינן לתיאבון בכל פעם ופעם תלינן לתיאבון והיא סברא ולא חש לן למטעי בה ובחר בהאי לישנא לאשמועינן חידוש כמו שכתבתי. וכל זה דוקא בלתיאבון אבל להכעיס ליכא מאן דפליג אפילו פעם א' אסור להחיותו והגם דההוא עובדא דר' אמי קאמר משומד ומשמע הרבה פעמים עכ"ז במאי דקאמרו ליה לרבנן והא זמנין דשביק היתרא ואכיל איסורא לא משמע בהכרח דהרבה פעמים יש זמנין פעם א' וכיון שכן הו"ל לר' אמי לו' להו ודלמא ההוא זימנא הוא דאתרמי ליה דאכיל ומדקא שתיק משמע דהגם דתהיה הכונה זמנין פעם א' אפ"ה שפיר מודה להו דכיון דלהכעיס אפי' פעם א' אסור לפדותו וגם נלע"ד דהוי ס' נכונ' דכיון דהוי להכעיס פ"א פשיטא דאין להחיותו וגרע טפי ואין לתת