ראשון לציון על שולחן ערוך רטו

שתהיה צדקה ממש שיעשנה ממעשר הצדקה ובאמת כי הא לא מיקרי פורע חובותיו מהצדקה דלא מחייב לזונם אלא דוקא עד ו' שנים ולא יותר וכדאי' התם בפרק אעפ"י בסופו דרש רבי עולא רבה אעפ"י דאין חייב לזון בניו הקטנים קטני קטנים חייב לזונם ע"כ. הרי דלא מחייב מדינא אלא בתורת צדקה וכיון דכן פשי' דמצי להוציא מעשר צדקה שלו לבניו להושיבם ללמוד תורה וכמו שפסק מרן סי' רצ"א ס"ג יע"ש ולא תקשי א"כ אמאי לא אמרינן נמי ונוגשיך צדקה כהא דעושה צדקה בכל עת דהוי כפשיט' דהוי ממש נחשב צדקה ונראה דשאני ההיא דה"ק דהקב"ה יתחסד עמו להחשיב לו כל הממון שגוזלים ממנו הגוים כאלו נתנם בצדקה אבל לא אשכחן דנק' צדקה להדיא כהא דעושה צדקה בכל עת דמשמע קרא הכי אשרי עושה כו' פירו' שמקיים צדקה האמורה במקומה דהיינו עקר מצות הצדקה שהוא עושה אותה המצוה בכ"ע וקושטא דמלתא דצדקה קאמ' שעושה אותה בכל עת ואיזו היא בהכרח זה הזן כו' משא"כ ההיא דנוגשיך דפרט הכתוב באיזה מציאות קאמר שמחשיב אותו ה' לתת לך שכר עליו כצדקה ולא כפי האמת צדקה הוא לגבותו מממון הצדקה וכל זה לשיטת הרב ולע"ד אין הכרח מכל זה ושפיר מצי' למי' דמנכה ליה מצדקה ויש להוכיח קצת ראיה מההוא עובד' דרבן יוחנן בן זכאי דחזא וכו' עוד יש פירושים אחרים בהאי קרא דונוגשיך ומאין לפרש ונוגשיך סיבתם היא צדקה

שם סי"ו בהגהה ומהני לנשמותיהם הביא ב"י בשם הרוקח שהוא ית' בוחן לבות אם היה אותו המת בחיים היה נותן כו' ולעד"ן כי פשוט הוא שהאדם יכול לתת זכות המצוה והתורה קודם שיעשנה ותועיל לו המתנה וכדאיתא בה' ת"ת סי' רמ"ו וכיון שכן הכי נמי בנדון זה יהיה הדבר כי כל זכות של הצדקה שנותנים בעד המתים חשיב כמזכים להם זכות זה ומועיל ודאי אלא דלפי זה יהיה הענין מועיל גם לרשע והנה שמענו אשר ספרו בני אדם בענין רוח א' שנכנס בבתולה אחת ואמר להם שיועיל לו לזכות נשמתו אם יתנו בעדו שמן למאור בב"ה וכדומה והנה פשיטא כי הרוח ההוא רשע היה ואמר שיועיל לו זכות החיים. ואפשר דעכ"פ העבריין לאותו הדבר לא יועיל לו אפילו אם יעשה אותו אחר מותו לזכותו ודמי להא דאין קטיגור נעשה כו' ואפשר דזו היא כונת הרוקח ע"ה דבהיכא דהמת היה רשע ולא היה חפץ בקיו' מצות הצדקה לא תועיל לו מה שפוסקים בעדו אבל אם הוא רשע בענינים אחרים פשיטא דיועיל לו מה שיהיו פוסקי' בעדו החיים

סי' רן ס"ג עני המחזר וכו' אין נותנין לו מהקופה מתנה מרובה כו' בטור כתב כי מהרמב"ם נשמע דלאו דוקא מהקופה אלא מכל אדם ומסתבר כדבריו דעל כל אדם קאי כיון שהוא מחור אין האדם צריך לתת לו די מחסורו ותמה עליו הב"י דמהש"ס משמע דדוקא מהקופה קא' דמייתי הא דהעני המחזיר כו' גבי הא דאין פוחתי' לעני העובר כו' ומשמע דההיא דאין פוחתין בקופה איירי ועוד גם הרמב"ם עצמו לא משמע מדבריו דאיירי בכל אדם ואדרבה מדיוק דבריו נראה דנקט גבי מתנה מרובה לשון רבים אין נותנים לו דמיירי בקופה שנגבית מרבים וגבי אסור להחזיר העני ריקם כתב אפילו אין נותן כו' לשון יחיד לומ' דההיא מיירי בכל אדם ע"כ. ולע"ד מה שדייק מהרמב"ם אין הכרח ויותר נראה כי במציאות אחד קאמר הרמב"ם בין ברישא בין בסיפא וכשם דבסיפא בהכרח דמיירי בכל אדם גם בתחל' דבריו דאין נותנין מיירי בכל אדם ומה גם פשיטא דהו"ל לחלק ולא לרמוז דין א' בלשון רבים ויחיד ואפשר דטעם רמב"ם דנקט לשון יחיד אפי' אין נותן לו דאי הוה אמר אפילו אין נותנין לו יבא לטעות דבין כלם תהיה הגרוגרת דקאי על רבים דקא' נותנין לו וזה אינו לזה נקט לשון הנשמע שפיר דקאי על היחיד אבל ברישא לא חש להכי וכד דייקת שפיר הגם שתבין דרישא לשון רבים המכוון אחד בכאשר יתן לו כל אחד די פרנסתו יוצא לו מכלל רבים מתנה מרובה ולא ישתנה המשמעות ועוד נראה דשפיר דייק ברישא לשון רבים למיהב טעמא בהדי דינא דכיון דהוו רבים לזה קאמינא לך דלא יתנו מתנה מרובה מצד דאפי' מועט יספיק לו ומצד דאיירי בדין רבים נקט נותנין אבל בסיפא דאיירי בכל אדם שלא ישיב העני ריקם נקט לשון יחיד והוא נכון ולעולם כדברי הטור יותר נראה עוד נראה מהב"י דמבין בדברי הטור דסובר כהרמב"ם דדוקא בכל אדם קאמר רמב"ם דאין נותנין לו מתנה מרובה אבל הגזבר צריך לתת לו מתנה מרובה דהיינו כדי פרנסה ולזה תמה על הטור שהפליג דעת הרמב"ם מדעת המפרשים והפוסקים ואם הוה סובר דדעת הטור כהרמב"ם דל"ש ליה גזבר מכל אדם וכולהו אין נזקקין לו למתנה מרובה א"כ היינו דעת הפוסקים לענין מסקנא דדינ' הן אמת דסובר הב"י דלסברת הפוסקים אין כל אדם צריך לתת להעני די מחסורו אפילו אין מחזר על הפתחים משא"כ לפי דברי הטור דסובר כהרמב"ם דוקא מחזר הוא דאין צריך והא מלתא הרי תמה עוד בה על הטור בהדיא דלמה לא יודיע כו' אלא ודאי דסובר כטור דדוקא כל אדם וכן פיר' הט"ז סק"א בס' זה בפי' הב"י החילוק שבין הרמב"ם להרא"ש לסברת הב"י ולא נהירא לע"ד דודאי למה יגרע ממון שביד הגזבר שכבר גבוי לעניים לתתו במקום שאינו צריך והגם דהגזבר הוא במקום רבים עכ"ז הרי כבר זה העני חזר על הרבים ויש לו כדי פרנסתו ואדרבה איכא למימר דהגזבר אפילו מתנה מועטת אין ליתן לו ודוקא מבני העיר הוא דבהכרח זו היא חיותו אמרינן שיתנו לו מחיתו מועט מכל אדם דאם אתה אומר שאין נותנין לו כל עיקר הרי בטלה הסיבה דמסיבתה אין נותנין לו והרי הוא מת לזה בהכרח שיתנו לו כל אחד מתנה מועטת משא"כ הגזבר דלא שייך ביה האי טעמא דכל אדם מצינן למימ' שאין ליתן לו כל עיקר ומה גם דהממון שבידו של הגזבר גבוי הוא לעניים ואי אמרינן שינהג במדת הרחמים לפנים משורת הדין הרי הוא מוותר מממון העניים אחרי' והוי כגוזל עניי' הצריכי' שאינם חוזרים ע"כ נראה דכונת הטור ה"ק דמדברי הרא"ש ז"ל משמע דוקא הגזבר איירי דאין נזקק לו ליתן מתנה מרובה מטעם שכתבתי אבל כל אדם אפשר דמי שהשיגה ידו ליתן ובא העני לשאול אפילו הוא מחזר עה"פ מצותו כדי ליתן לו פרנסתו ולא יצטרך לחזר עוד א"נ יחזר הרי עדין הוא צריך ליטול ומה גם דאפשר שלא יתנו לו לזה איכא למימר ויתן לו כדי פרנסתו זו היא סברת הרא"ש אבל הרמב"ם לא חילק בין גזבר לכל אדם ובא להקל מכל אדם דאין נזקקין לו לפרנסה מרובה ואצ"ל הגזבר והגם דהגזבר הוא במקום רבים מה בכך והרי גם הוא מחזר על הרבים ומה בינו לבין שאינו מחזר ומה שתמה הב"י על הטור דמשמע בשאינו מחזר הא' צריך לתת לו כדי פרנסתו דדבר תימה הוא למה לא יודיע צערו לרבים אינה תמיהא לע"ד דכיון דהטור משתעי כי השיגה ידו כדכתיבנא למה ילך ויודיע צערו לרבים והרי יכול לקיים מצות צדקה דכדי פרנסתו ואה"נ אם אין ידו משגת פשיטא דכן הוא שיודיע צערו לרבים אבל במחזר אפילו ידו משגת לתת לו כדי פרנסתו לא הצריכוהו לתת לו אלא מתנה מועטת וליכא שום תימה על הטור ונראה לדייק דיוק אחר בדברי הטור דקאמר וז"ל דעל כל אדם קאי דכיון שהוא מחזר עה"פ אין הא' צריך לתת לו די מחסורו דלמה הוצרך לפרש זה דכיון כו' השתא דמסיק כסברת הרמב"ם משמע דלפי הרמב"ם הוא דקאמר זה הטעם ומסתבר ליה אבל לא לפי הרא"ש ולמה לא יהבינן טעמא נמי לסברת הרא"ש ואמינא בפה מלא וסברא ישרה כיון שהוא מחזר לא יתחייב הגזבר ליתן לו מממון שאינם מחזרים לו וישוה אותו להם והנה לסברת הב"י והט"ז ז"ל מדייקים מלת האחד לומר לאפוקי רבים דהיינו גזבר שהוא במקום רבים ולא היא דאפי' א' קאמר הרב והכי כונתו דהוקשה לו בשלמא לס' הרא"ש דדוקא בגזבר תינח דלא יתן לו מממון הגבוי לעניים אלא לסברת הרמב"ם למה לא אמרינן שאדם הבא לפניו עני הגם דמחזר יצטרך לתת לו כדי פרנסתו ולא יחזר עוד לזה הוצרך לתת