ראשון לציון על שולחן ערוך ריד

כ"ע ידעי להו לאו כ"ע מזדהרי בה קאמר ליה דיעביד וינסה אם לא יתעשר והואיל ואתא לידן הענין הזה צריך לדעת לרבי יוחנן דקא דריש עשר בשביל שתתעשר מאי דעתיה בזה אם לומר כי המעשר נכסיו יתעשר ויתברך קשה מקרא מלא דבר הכתוב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וכו' ובכל וכו' ומאי קמ"ל ועוד לינוקא תיקשי דקאמר מנא לך הא משמע דאמר דבר חידוש והרי מקרא צווח ככרוכיא ואם דעתיה דר' יוחנן דקאמר בשביל שתתעשר הוא שינסה א"כ הו"ל לינוקא להקשות תכף ומיד ומי שרי לנסויי והכתיב כו' ולא מנא לך הא ואם תרצה לדחוק ולומר דהיינו הך דקאמר ותהיה כפי זה הכונה מנא לך שמותר לנסות א"כ קשה לר"י דהו"ל בשינוייא לפרכא זאת הכי אמר ר' הושעיא והנראה לומר הוא דהנה טעמא דר' הושעיא דקמ"ל בקרא דובחנוני נא דשרי לנסויי דלכאורה נראה דלא חידש שום דבר זהו פשטיה דקרא ואפיריין נימטייה לינוקא דקאמר אי מטינא להתם לא צריכנא כו' אלא נראה לומר דבא ר' הושעיא לומר שלא תחלק לומר דדוקא הא דשרי לנסויי גבי מעשר תבואה אבל גבי צדקה לא קמ"ל דבכל כה"ג שרי לנסויי א"נ נראה דאי לאו דברי ר"ה מהכתוב לא הייתי יודע דשרי לנסויי והגם דקאמר ובחנוני נא ה"ק שיעשר כו' ויבחנו דברי ה' אם לא יריק להם ברכה אבל לא שיעשו הם הדבר אדעתא לנסויי דכה"ג אסור דכבר גילה קרא זה לזה בא רה"ו ואמר כי שרי לנסויי להדיא ויתן המעשר לנסות ודייק לה ממלת בזאת לומר דזאת המצוה יצאה מהכלל דלא תנסו ולזה דייק בלישניה נמי חוץ מזו והשתא בא ר' יוחנן ודרש קרא דעשר תעשר דלא תימא דדברה תורה כלשון בני אדם א"נ שלא תדמה לדרוש בו כדרשת קרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דאי' בכתובות דף נ' דקיבל יעקב ע"ע לתת החומש ה"נ הכא עשר תעשר דאז יהיה נשמע דצריך לתת חומש אלא כונת הכתוב ה"ק עשר בשביל שתתעשר וה"פ דצריך אתה לדעת כי יש ב' בחינות בנתינת הצדקה הא' שנותנה האדם כדי שייטיב לו ה' ויתן לו עושר ורב טוב אכן כאשר לא יתן לו לא יחסר אמונתו בו ית' ולזה אמרו רז"ל הנותן סלע בשביל וכו' ה"ז צדיק גמור והב' הוא הנותן צדקה לנסות ה' אם אמת הדבר דהנותן צדקה יריק עליו הב"ה טובה וכאשר לא יהיה יכפור ודרשת ר"י דעשר בשביל שתתעשר ה"ק שיכול ליתן צדקה ע"מ שיתעשר וזהו משמעות דבשביל דקאמר ר"י דכל מי שרוצה להתעשר יתן מעשר אבל לא דקדק בדבריו שיעשה לנסות ואה"נ אי שאילו ליה אי שרי לנסויי הוה מורה להתיר כדקאמר לבסוף זיל נסי אלא השתא מיהא כך כונתו לישב הכתוב ואמר ליה הינוקא מנ"ל הא פי' דשרי ליה לאיניש לעשות המצוה כדי שיתעשר דהא הוי כע"מ לקבל פרס והגם דכתבו התוס' בפסחים דף ח' גבי ההיא דהנותן סלע ע"מ כו' דההיא מיירי דכאשר לא יחיה בנו יתחרט על הנתינה ויכפור בדבריהם כאשר יראה כי לא נתקיים השכר וכיוצא בזה אמר התנא אל תהיו כעבדים וכו' אם הוא מתחרט וא"כ גבי ישראל דאינו מתחרט שפיר מצי למעבד ע"מ א"נ בס' הרב בעל תי"ט דאמר דהכא מצוה מהמובחר קאמר החסיד כדי שיהיו עושין מאהבה ואה"נ מיראה יש לו שכר כאשר יעשה ע"מ לקבל פרס ותמה על דברי התוס' ועש"ד א"כ לכ"ע אם לא יתחרט שפיר מצי למיעבד ומאי קאמר מנ"ל מתנית' היא אפשר לומר דהינוקא לא ידע הברייתא דלאו כ"ע ידעי הבריתות ועוד אי נמי ידע סבר דאי עבד לא מרע זכותיה אבל לדרוש דרשא זו דמשמע דלכתחלה מותר לכ"ע למעבד הכי לא ומה גם דימצא בהם לפעמים דיתחרט לזה הנכון הוא למימר כסב' התנא דאבות אל תהיו כעבדים כו' לזה אמר לו ר"י כי בנדון זה ליכא למיחש להא כי פשיטא שיתן לו כו' והראיה זיל נסי דכלום טעמא דקא חיישת הוא שמא כאשר לא תבא לו הטובה תוהא וכמו שכתב התוס' כנז' אבל בלאו האי טעמא אי ודאי שתבא לו הטובה והגמול פשיטא דליכא למיחש והכא פשיטא שיבא לו וקאמר ליה שינסה וידע כי בודאי שיתן לו ה' והשתא נכנס בקו' אחרת ומי שרי לנסויי והכתיב כו' ומשני ליה חוץ מזו והנה בין למה דפי' דאשמועינן רה"ו בצדקה הרי דשרי לנסויי בצדקה בין למה שפי' באידך שינוייא דאשמועינן דשרי לנסויי להדיא הא עכ"פ ר"י בצדקה מיירי דעשר תעשר בצדקה מיירי דקאמר כל ע"כ נראה דלא שנא מעשר תבואה לא שנא כל הרווחים אלא דצריך לומר דוקא אם יתן המעשר או יותר בזה הוא שיתעשר ושרי לנסות ואין לומר חוקה דדוקא מעשר ולא יותר דהסברא מרחקת זה דהרי כשנותן המעשר זכה בעושר וכאשר נותן יותר לאו עבירה ח"ו עביד דמפקעת מניה זכותו ועוד דאשכחן ביעקב שנדר לתת יותר ואין זה אלא תוספת זכות רצונו יתברך

סי' רמ"ח ס"א כתב הש"ך וז"ל אפי' עני כו' היינו כשיש לו פרנסתו וכו' ע"כ ונראה דאפי' אין לו אלא פרנסתו יצמצם על עצמו לקיים מצות הצדקה ולפחות יתן לעני וגם העני האחר יחזור יתן לו ונמצאים מקיימים שניהם מצות הצדקה וכדלקמן סי' רנ"א ס' י"ב ובזה לא מחסר מפרנסתם כלום ומקיימים מ"ע: (סעיף זה שייך להלכות

מלמדים

) (ס' ה' אם האשה השכירה מלמד לבנה כו' כתב הרב הש"ך ס"ק י"א וז"ל משמע דטעמא דלעיל דמסתמא אינו מקפיד באשתו על דבר זה ובח"מ סי' פ"א ס"ז כתב הרב מי שהתנ' עם בחור ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שותק שתיקה כהודאה כו' והו"ל לאסוקי אדעתיה ולמחות וא"כ מאי איריא הכא אשתו אפי' אחר נמי כו' עד סוף הלשון נראה כי אין הכרח לדברי הרב לעולם ל"ש אשתו ל"ש אחר ל"ש בפניו ל"ש שלא בפניו ונקט הכא אשתו משום דבעי לאשמועי' חידוש דמצי למחות אי בעי וסד"א כיון דהוא חייב להשכיר מלמד לבנו האשה מחייבתו לקיים מה שהוא חייב דהא הויא מלתא דנוגעת להאשה שהוא בנה ובעיא שיהיה בנה ת"ח והיינו דקאמר במס' ברכות גבי ההיא דהני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כו' א"כ הא מלתא רמיא עלה והוא חייב לעשות זה מממונו אימא דלא מצי למחות קמ"ל דאם מיחה מצי למימר אחר בעינא ולא זה היינו טעמא דנקט להא מלתא באשתו ואפשר דהיינו טעמא דנקט מלת בנה ולא אמר בנו או הבן סתם ונכון ומה גם למאי דדייק רמ"א והוא בב"י דחידוש אפי' הוא נושאת ונותנת בבית אשתו חידוש בה מדאחר וא"כ אין להוכיח ממה דנקט האשה דוקא ומ"ש התם בח"מ בפניו אין הכרח לומר דוקא אלא לומר דידע האב בזה הוא דנקט בפניו ודברי הרב אינם מדוייקים דמתחלה נקט למאי דמסיק דלכאורה ע"כ נראה לתיקון לשונו להסיר מדבריו מלת לכאורה ובאמת קשה לי לדברי מרן אמאי לא כתב בהדיא האשה שהשכירה כו' ואפילו היא נושאת כו' שסבר' זו הביאה בשם הרא"ש וליכא מאן דפליג ואמאי לא פסקה

) סי' רמ"ט ס"א בהגהה רק יתננו לעניים כתב הט"ז וז"ל וכ"ש לפרוע מסים בהם דאסור אע"ג דאיכא בפ"ק דבתרא שאפילו מה שאו"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מ"מ מיקרי זה פורע חובו מהצדקה ע"כ נראה דעכ"פ לא מחייב לתת המעשר אלא אחר שיטול שיעור המס לא שיתחייב לתת המעשר עליו והוא צריך לתתו למס הגם שהוא ריוח לו הרי הוא נותנו במס דהוי כצדקה ודמי הא לפאה דפטורה מהמעשר כדאיכא התם בפאה ובפסחים וכתב עוד הרב בסייום דבריו וז"ל תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפ' נערה שנתפתתה שהוא בכלל עושה צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים "ע"כ דברי הרב ז"ל תמוהים בעיני ביותר דהא ההיא דהזן בניו כו' מוקמו לה רש"י והר"ן והביאו הב"י סי' רנ"א וז"ל הנותן לבניו ולבנותיו הגדולים שאין חייב במזונותיהם כלומר שהם יותר על שש שנים דאלו פחותים מבן ו' חייב הוא במזונותיהן כדאיכא בס"פ אע"פ דף ס"ה ואמרינן בפ' נערה שנתפתתה דף נ' עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו הקטנים כלומר היתירים על שש שאין חייב במזונותיהם וכשהוא זנם צדקה תחשב לו וכן פי' רש"י עכ"ל הרי בפי' דכן הוא האמת דיוציא אדם כל יציאותיו לזון בניו הקטנים שהם יתר על שש מהצדקה הרי דההיא דעושה צדקה בכ"ע מיירי