ראשון לציון על שולחן ערוך ריג

או לקנטר שרי דאמרינן מתוך שלא לשמה בא לשמה תורתו מחזירתו ללמוד לשמה ואחר שלמד ונתחכם אז אם ילמוד להתיהר או לקנטר מוטב שנהפכה לו שלייתו על פניו ובהכי מיירי דקאמר נוח לו שלא נברא דאחר שלמד וידע ואנו רואים שלא עשה מתוך כו' ולימודו טמא פשיטא דליכא למימר מתוך כמו בתחלת לימודו ולפי דברינו אפילו לקנטר בתחלת לימודו שרינן ליה ויש גדר אחר דאפילו אחר למודו שלא לשמה יש לו שכר עד לשמים דהיינו כהא דשפל ונשכר כמ"ש התוספות התם במ' פסחים פרק מקום שנהגו וזה מעולה מכל חלוקות שלא לשמה דכלם אין לו אלא היתר בעלמא לעשות כן אבל שכר ליכא אלא בכה"ג

סכ"א בהגהה כל המשים על לבו לעסוק בתורה כו' הוא דעת הרמב"ם והאריך לגנות הרבה בהולכי במדה זו אלא דדוקא דייק הרמב"ם ז"ל דכל זה לא מיירי אלא במי שהוא מטיל פרנסתו על הזולת שיושב ולומד ובהכרח על הצבור לפרנסו אבל אם הצבור או היחיד מבקשים ממנו ללמוד בעדם או לזכות לאו איסורא עביד דכן מצינו היתר בהדיא שמח זבולון כו' ויששכר באהליך ושמעון אחי עזריה והרבה כיוצא בזה אלא דבזה לא מיירי כלל אלא דוקא בנדון הנז' שמטיל פרנסתו וצרכי עצמו על הזולת כמאן דתובע שכר לימודו דבזה פשיטא שהוא נוטל חייו מן העולם וכן דייק רמב"ם בפי' המשנה בהדיא אלא דאודיעך דיש הרבה חילוקים בצד ההיתר בענין זה הא' הוא דמותר לגמרי כהא דמשתתפין ב' א' יוצא להכין טרף וא' לומד ומשתתפין כל אחד חולק עם חברו כל ריוח שיהיה לו וזה כשמעון ועזריה והב' הוא שלומד ומתפרנס מן הצדקה כדרך העניים מצד כי לא מצא אופן שיתפרנס וילמוד אפילו חלק מהיום זה יותר טוב הוא לו שילמוד ויתפרנס מהצדקה ועכ"פ לא שיטיל עצמו על הצבור לומר פרנסוני ויבא עליהם בכח תורתו דבאופן זה אסר הרמב"ם בכל מציאות שיהיה והחלק הג' הוא שיש לפניו ב' דרכים הא' שיכול להתפרנס משלו וללמוד חלק מהיום והב' שיקח מאדם מיחיד או מרבים שנדבה רוחם לתת לו פרנסתו ללמוד כל היום לקיים עץ חיים היא למחזיקים בה הי מינייהו יבחר האדם ועל זה אמרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מי"ש שיותר יבחר לו האדם שיהנה מיגיעו וילמוד חלק מהיום מליהנות מהזולת וילמוד כל היום כאשר ביארתי בחיבורי על הש"ס ספר חפץ ה' ושם כתבתי כי זה היה בזמניהם משא"כ בזמנינו שנתמעטו הלבבות והדעות ואפילו חובת האדם לדעת דינים הצריכים הלואי שילמוד כל היום וישיג לדעת מה יעשה ממצות הב"ה נ"ל שיותר טוב ללמוד כל היום ובתנאי שלא יבא הוא להכריח לזולת לפרנסו אא"כ אם הם בקשו ממנו לההנותו וללמוד כל היום יהגה וילמוד תורת ה' החביבה: הלכה צדקה סי' רמ"ז

ס' א' מ"ע וכו' שיעור מצוה זו יש בה כמה פרטים הא' דאפי' מבלי תובעים אותו מצוה על האדם להפריש מממונו צדקה ולחפש על העני לתתה לו וההפרשה היא אחת מעשרה וראיה לזה ממה דאיתא בספרי וכתבו אותו התוס' במ' תענית דף ט' וז"ל עשר תעשר כו' אין לי אלא תבואת זרעך מנין לרבות רבית ופרקמטיא ושאר רווחים ת"ל את כל תבואת כו' כל למאי אתא לרבות כל הרווחים שצריך לתת מעשר ע"כ. הרי דדמיא למעשר ומזה אתה למד דהויא כמעשר דהגם דאין לו תובע לא יפטר מלעשר אלא יעשר ויניח עד שימצא לוי לתתו לו ויש בזה מ"ע אבל אין בה לאו אלא דוקא אם בא העני ושאל אי נמי שיודע שיש עני נצרך והוא מעלים עין ולזה תמצא שכתב הרמב"ם פ"ז מהל' מ"ע וז"ל וכל הרואה עני מבקש ומעלים עין ממנו עובר בלאו ע"כ הרי דלא עבר בלאו אלא דוקא בכה"ג והב' שאחר שעישר נכסיו ונתן המעשר אם יש עניים מדחוקים ביותר צותה התורה פתח תפתח נתן תתן אפילו מאה פעמים וזה שיעור אחד ממדת רחמים שצריך שתהיה באדם שאמדה התורה ונתן לך רחמים שירחם על העני מממונו הגם שכבר הפריש ממנו מעשרו וזהו מה שפי' מרן ס"ג כל המרחם וכו' ויש בזה מ"ע אלא דיש להסתפק כיון שנתן שיעור המעשר ורואה העניים דחוקים ביותר ומעלים עין אם עובר בלבו דהא מיהא מאמץ לבו אי נמי כיון שנתן שיעור אין בו משום לא תאמץ ולענ"ד כי עכ"פ עובר על לאו דלא ירע כו' הכתובה אחר נתן תתן לו דמשמע יותר מהשיעור אפי' ק' פעמים. והג' אפילו עני המתפרנס מהצדקה צריך לדחוק עצמו לטרוח ולקיים המצוה וכדומה לו פסק מרן סימן רמ"ט ס"ב וז"ל לעולם לא ימנע אדם עצמו כו' דמיירי בעני שאין לו מה שיעשר דאם יש לו מה שיעשר כבר פסק שיתן א' מעשרה ויש גדר אחר שצותה התורה עליו דאם יש עני הולך למות שאפילו אין לו לאדם אלא שיעור פרנסת ב' יחצה עם העני חציו לעני כדי לחיותו שלא ימות וחציו לו לעצמו וזמ"ש הכתוב וחי אחיך עמך וכדמשמע ממה דאפליגו רז"ל כדבסמוך ונראה דבזה אין לו חיוב לאו אלא עשה דוקא ועל מדה זו כתב מרן בס' ד' דצרפית כו' ושכרה גדול כנז' ויש מדה אחרת שנחלקו בה רז"ל מי שאין בידו אלא פרנסת א' אם יחלוק אותה עם העני ולא יחיה אחד מהם או יחיה הוא לבדו וחבירו ימות תכף והיא פלוגתא דבן פטורי ורע"ק בת"כ פר' בהר סיני גבי מי שהיה במדבר ואין בידו אלא קיתון של מים וכו' יע"ש. האמת דפסק הלכה הוא כמ"ד חייך קודמין ונראה כי זו היא כונת הצרפית שאמרה לאליהו ז"ל שאינה יכולה לתת לו כי הלואי שיספיק לה ולבנה שחייהם קודמין לו ונפקא מינה לחיי שעה והשיבה הוא כי הן אמת שהדין עמה אבל שאני הכא שיכולין לחיות כלם וזהו ולך ולבנך תעשה באחרונה וכו' ככתוב אצלי בחיבורי על הכ"ד ה' יסייעני להשלימו ולהדפיסו אלא שצריך לדעת אם ירצה האדם להקדים חברו אם יש לו מצוה בזה אי נמי אדרבה מתחייב בנפשו ואיכא פנים לומר כי היכי דלא הוו סברות הפוכות שהתנאים חולקים בקצוות למר חייב להקדים עצמו ואי לא עביד איסורא איכא ולמר מצוה קא עביד וכעין זה איתא במסכ' שבת מי איכא מידי דר"א מחייב ורבנן מתירים וכמו כן כתבו התוס' במסכת ברכות דף ט"ל ד"ה מברך על כו' ע"כ אלא ודאי דלמר מצוה ולמר רשות ונראה עוד לומר אפשר דלא אפליגו רבנן אלא לחלוק כדי חיות דאחד ומתים תרוייהו לזה קאמר דלא אבל אי בעי אידך למיהב לחבריה כדי שיחיה הגם שימות הוא אפשר דמודים כ"ע דשפיר ולפחות הרשות בידו לעשות

ס' ב' לעולם אין אדם מעני וכו' הכונה הגם שיתן יותר ממעשר כאמור לעיל אפ"ה לא ירא מעניות והגם דכתב רמ"א סי' רמ"ט ס"א דהמבזבז אל יבזבז וכו' נראה דהתם מיירי דאין דוחק לעניים כל כך ורוצה לבזבז לא חייבתו תורה לתת יותר ממעשר א"נ חומש כיון דאשכחן יעקב אבינו שנתן חומש אבל כאן כשהעניים בדוחק מצוה עליו לרחם ביותר מהשיעור ואל ירא משום דבר רע ח"ו כי אם ברכת שלם

ס' ד' והיא מעשרת וכו' וי"א וכו' דעת הי"א היא סברת ב"י באו' כי מהש"ס לא משמע הכי. ולע"ד נראה דמהש"ס נראה להוכיח דגם בצדקה מותר לעשות זה דהיינו לנסות כי עקרן של דברים הם במסכת תענית ד"ט וז"ל רבי יוחנן אשכחיה לינוקא דר"ל א"ל פסוק לי פסוקך אמר ליה עשר תעשר א"ל מאי עשר תעשר עשר בשביל שתעשר א"ל מנא לך הא א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסויי כו' הכי אמר ר' הושעיא חוץ מזו שנאמר ובחנוני נא כו' הנה משמע דגם בצדקה מצי לנסויי חדא דהאי קרא דעשר תעשר רמוז בו נמי הצדקה כדדרשי בספרי שזכרתי בסמוך וקאמר עליה זיל נסי הרי פשיטות הענין יגיד דגם על הצדקה קאמר דשרי לנסויי ועוד נראה כי יותר הוא צודק לומר דכל דברי רבי יוחנן במלתא דעניים משתעי מדקאמר זיל נסי אי תימא דבמעשר תבואה קאמר שצותה התורה לתת ללוי מסתמא פשיטא דלא יהיה נחשד על המעשרות ודאי דיהיב המעשר המחוייב אלא ודאי דקאי על הדרשא דאת כל דלאו