ראשון לציון על שולחן ערוך ריב

דתינוקו' הגדולי' קצת שעלתה על דעת הש"ס כנז' עדיין במקומה דאין לה סתירה והגם דתוכל לדחות ולומר דלא עלתה כלל על דעת הש"ס ואה"נ דהוה מפריך לה הש"ס אלא דקבע פירכתו ברישא ולא הוצרך להקשות בסיפא עכ"ז כיון דבסיפא פרכא אלימתא ממשמעות הענין ועוד דלא הוה ליה לחזר אחר בריתא דאמרו לו והוה ליה להכריח מינה ובה גם דהסבר' נותנת זה מצד עצמה הכי נקטינן וכפי פי' זה אסקינן דגבי אשה אסור ללמד בין תינוקות שיודעים הביאה מטעמא דידהו בין תינוקו' קטנים מטעם אבותיהם וכפי דברינו ידוייקו היטב דברי הרמב"ם ונשאר לדעת בהיכא דבעלה בעיר מאי איכא למיחש משום יחוד לאסור לה ללמד סופרים שהרי כתב הרמב"ם ז"ל באותו פרק עצמו וז"ל אשת איש שהיה בעלה בעיר אינה חוששת ליחוד מפני שאימת בעלה עליה ע"כ וא"כ אפי' אינו דר עמה בעלה בבית הספר יהיה מותר ללמד וחששת יחוד ליכא וליכא למימר דאה"נ אם בעלה בעיר שפיר דמי ודוקא באין בעלה עמה בעיר הוא דאמרינן דהא מדמחלק הרמב"ם גבי מי שאין לו אשה וגבי אשה לא חילק משמ' דבכל גונא קאסר האשה שלא חלק בה כלום וכ"כ הכ"מ בפ"ב ה' ת"ת ונתן טעם כיון דאין דרך האיש להיות יושב תמיד בביתו אסור לאשה ללמד בכל גוונא ע"כ. ומהתימה עליו ג"כ ומאי הוי דאין האיש תמיד כיון דליכא חששת יחוד שהוא טעם האיסור מטעם אימת בעל' וראיתי לט"ז שכתב וז"ל ברמב"ם סיים הטעם בזה ומתיחדים עמהם ומשמע דלא מהני כאן אם יש לה בעל בעיר אא"כ הוא דר עמה באותו בית דאז אין איסור יחוד כו' עכ"ל דבריו ז"ל אין נראין דמדקאמר משמע מדכתב רמב"ם ומתיחדי' דלא מהני כאן נראה דדייק הכי דממילא כיון דתלי טעמא ביחוד בהיכא דאיכא יחוד איסור ובהיכא דליכ' יחוד שרי ולזה שיער בדעתו דבהיכא דאיכא בעלה בעיר ואינו דר עמה איכא משום יחוד ובהיכא דדר עמה אין כאן משום יחוד זהו כונת דבריו ואחר המחילה מי גלה לו רז זה ומהיכן נולד דפשי' דכל דבעלה בעיר בין דר עמה ללא דר עמה ליכא משום יחוד דהא טעמא הוא משום אימתא ואימתא הא איתא ואפשר שיצא לו דין זה מכח קושיתינו עצמה דלמה תאסר האשה ללמד אם בעלה בעיר לז"א כיון שאינו עמה בבית הספר ליכא האי טעמא דבעלה בעיר דמה דאמרינן בעלה בעיר מסתמא הוא מקום דירה דידה זהו ביתו של הבעל ועלה קאי בעלה עמה בעיר אימת' דידיה מתרת היחוד משא"כ בנדון דמלמדת דבית הספר דידה אינו בית דירה לבעל לא אמרינן הכי וחיישי' לייחוד ולפי דבריו מי שיש לו ב' נשי' והוא קובע לו דירה בכל א' ל' יום וכדומה כל אותם ימים שדירתו קבוע עם אחת האחרת חיישינן לה ביחוד הגם דבעלה בעיר וזה אין דעתי מקבלתו וגם מה שכת' אלא א"כ דר עמה הוי היפך דברי הכ"מ שכתב בפ' ב' מהל' ת"ת דאין דרך האיש להיות תמיד בביתו משמע אפי' דר עמה בבית אסור ולדברי הרב אם דר עמה שם תוכל ללמד וליכא למימר דכונת הרב היא באופן שלא יצא כלל מהבית חוצה ויחזקהו במסמרים זה לא שייך ומה גם דדיוק דברי הרב דקא' אא"כ דר עמה משמע דתולה הדבר בדר עמה לחוד ופשוט. ואני אומר לתרץ קושיתינו אמאי חיישינן ליחוד והוא דשאני בנדון זה שהיא מלמדת ובאים האבות אצל בניהם ויש להם שייכות האבות גבי אשה זו ורגילים אצלה והא מלתא דמיא למאי דסיים רמב"ם שם גבי בעלה בעיר ואמר אם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיתה קרובתו לא יתיחד עמה אף על פי שבעלה בעיר עכ"ל. הרי דאם יש לה שייכות עמו לא מהני בעלה בעיר והגם דלא נקט רמב"ם אלא קרובתו וגדלה עמו עכ"ז לאו דוקא אלא משום דאין מציאות אחר זולת זה ומציאו' דעליה אנו דנין אסור בלאו הכי ללמד אלא דבכל מציאות דיש רגילות לא יספיק היות בעלה בעיר וכיון שכן נ"ל פשוט דאפי' דר עמה בבית הספר אסור להאשה ללמד בשום אופן וליכא למימר דאם בעלה דר עמה בבית ליכא למימר ולמיחש ליחוד אפי' גס בה ולא אמרינן דחיישינן להכי אלא באינו דר זה שיבוש חדא דמסתמא כל איש דר בבית עם אשתו ולא מצינו שחילק שום פוסק בהכי ועוד ראיה ברורא מעיקר הדין דאיתא בש"ס בקדושין דף פ"ב דרב ביבי איקלע לבי רב יוסף כו' וחש ליה רב יוסף לרב ביבי משום גס בה ואפי' היה רב יוסף בביתו דר עם אשתו והדברים פשוטים. נקטינן דאין שום צד להתיר לאשה ללמד בין קטנים בין קטני קטנים ואפי' בעלה עמה דר בבית הספר

סי' רמ"ו ס"א כל איש מישראל כו' נראה דזה מיירי אחר שידע כל דיני היהדות חובת גברא בענין הצריך ה' ברכות ה' תפלה והנהנים ה' נדה הצריכין איסור והיתר שלא יכשל אז נשאר לו מ"ע דוהגית בזה קמיירי סי' זה דאז תמצא דאפי' הנשים דפטורות בהדיא מת"ת אפ"ה אמרינן לקמן בסי' זה ס' ו' וז"ל בהגהה ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה ע"כ הרי דדינים המחוייבים צריכים עכ"פ ללמוד ולידע כהא דאם טעה בברכת המזון או דבר בה או לדבר בין תפלה של יד לתפלה ש"ר וכדומה דלא קיימי בשאלה או שילך וישא שצריך לדעת הדין באותה שעה ובאותו מצב פשיטא דמחוייב כל איש ישראל לדעת זה ואחר שידע דיני היהדות אז נשאר לו לצאת י"ח והגית בו יומם כן נראה לע"ד

ס"ד בהגהה ואין לאדם לטייל בפרדס כו' נר' דאין מספיק לאדם לומר אדע דיני התורה איסור והיתר כו' מפסק הדין ומהש"ע שחיבר מהרי"ק שנתפשט בכל הקהלות לדון על פיו ואעסוק בחכמת הסוד הגם כי רבה היא נראה כי כל עוד שלא ידע עיקר הדין מהש"ס ומוצאו אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר אלא דעכ"פ אם זה האדם דעתו רחבה יכול לקבוע עתים ידועים או ימים ידועים להסתכל ולידע בנוראות ה' לקיים מצות דע את אלקיך ועבדהו כאשר הפליא לו' האלק"י רשב"י זצוק"ל בס' הזוהר הקדוש

שם סי' ט' תחלת דינו של אדם כו' נ"ל לתת טעם והוא דלהיות דישתנה הדין בעשות האדם דבר איסור אם ידע שהוא איסור או לא ידע וכדומה יתחלק הדין וישתנה דינו לזה עד שישאלוהו על דבר תורה אם למד או לא למד והוא חכם יהיה דינו באופן אחד ואם לא למד והוא המוני יהיה דינו מאופן אחר ובזה לא תיקשי ממה דגרסינן במסכ' שבת דף נ"א דקאמר התם כשמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה כו' ונראה לי לומר דההיא אחר שידעו שלא למד או למד עדין עליו חובת הקביעות עתים כמו שפי' בתחלת הסי' דשני דברים הם הא' לימוד התורה לדעת דיני החיוב והב' מצות והגית בו וסמך לזה ראיתי במעשה שהובא משם ר' יודא החסיד זצוק"ל על ההוא גביר שהיה מגלח זקנו והתרה בו החסיד וכשמת נעשה רצון החסיד וחיה המת ועמד וספר שכאשר עמד בדין א"ל קרית א"ל קריתי הביאו לפניו ספר ופתחוהו אמרו לו קרא ומצא כתוב מצות הפאה לא תקיפו כו' הרי דקודם שרצו לדונו על העבירה בדקוהו אי למד אותה והיינו פוטר מים וכו' אלא דלפי פי' זה ההיא דקא' כשמכניסין כו' לא קא' בה ההיא דלימוד תורה ומר אמר חדא ומא"ח והגם דהתוספו' פיר' דשאני שאלה מדין נלע"ד שהוא קצת דחוק דאחר האמת אמאי לא אמרינן כיון שגילה קרא פוטר מים כו' דבכל ענין תקדים התור' וגם אחר האמת למה ישתנה הענין כו' והנראה לע"ד כתבתי

ס"ך לעולם יעסוק כו' במ' ברכות דף י"ז גרסי' וז"ל ראשית חכמה כו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ע"כ והק' התוס' התם וז"ל וא"ת והאמר ר"ל בפרק מקום שנהגו לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה וכו' וי"ל דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנטר חברו והתם מיירי שלומד ע"מ שיכבדוהו עכ"ל לדידהו ז"ל לקנטר אין ללמוד כלל ולע"ד נראה דחוק דסתם קאמר ונראה דיש חילוק בין תחלת הלימוד לאחר שלמד דבתחלת הלימוד בכל גוונא אפילו להתיהר