ראשון לציון על שולחן ערוך ריא

אמרינן דהגם שהיה שמואל יודע ב' הברייתות אחת שאמרה שיעור הלימוד דקתני למדו מקרא כו' והב' דקתני ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך עכ"ז הוכרח לשנויי כה"ג דכזבולון מהטעמי' הנז' ונראה להכניס דברי הש"ס בדברי שמואל שאמר כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו דבר זה תלמוד ממנו הגם שהוא עשה דבר אחר שהוא למדו מקרא משנה ואין לחייב בזה אלא למדו מקרא אין מלמדו משנה וכל זה לשיטת רש"י ז"ל אבל לפי דברי הרי"ף והרא"ש שכתבו וז"ל עד היכן חייב אדם ללמד בנו תורה ת"ש דתניא למדו מקרא אין מלמדו משנה ע"כ. הרי דסוברים דכונת עד היכן היא על שיעור הלימוד וממילא דברי שמואל דקא' כזבולון כו' כפשוטן דחייב ללמדו מקרא משנה גמ' הלכות אלא דהש"ס דחה לההיא דשמואל ומסיק דאין חייב ללמדו אלא מקרא ומה דקאמר הש"ס כזבולון ולא כזבולון הם דברי עצמו באופן לכל הפירושים שיעור בבן בנו הוא שיעור שמחוייב בו כיון שהוא חייב בלימוד בן בנו כבנו בודאי הוא דלחייבו להשכיר לו מלמד דאם בחנם מאי איריא בן בנו אפי' בן חבירו ומה גם דהחייוב הוא בכל מציאות שיהיה בין בחנם בין בשכר והגם דאי' תנא דסבר דדוקא בנו הנה תמצא דמאן דסבר הכי ממילא יחייב בלימוד הבנות דהא פיטור הבנות הוא מדיוק בניכם ואי דרשינן ליה ולא בני בניכם א"כ ה"ה בנותיכם ותמצא הלכה רווחת בכל הש"ס פיטורא דבנות א"כ ממילא שמעינן דמסיק הש"ס דבניכם ולא בנותיכם ונשאר קרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך כפשטיה דחייב בבן בנו וגם מהכא דקא' סבר לה כהאי תנא הרי דאמוראי סברי כהאי תנא דולא בנותיכם אסיקנא דבני בנים חייב ללמדם כבנים אלא דמה שכתב הרב בכ"מ דה"ה בן בן בנו לכאורה אין נראה בין לפי' רש"י ז"ל דעד היכן על הדורות הרי בפי' דוקא בן בנו דאם עד סוף כל הדורות לא הי"ל לשמואל לומר בן בן דוקא ולשער כזבולון ופשוט בין לדברי הרי"ף והרא"ש הרי עכ"פ לא מצינו שאמר הכתוב אלא והודעתם לבני בניך ומה גם דלפי דברינו דחולקים התנאים בקצוות דלחד תנא בן בן בנו עד י' דורות חייב ולחד תנא דוקא בנו ואחר האמת כל כמה דמצינן למעבד קירוב הדיעות שפיר וההכרח שכתב דלא הוה מצי למכתב לזרעך דהא בנות בכלל אינו הכרח דהא כבר כתב ולמדתם בניכם ודריש מנה תנא ולא בנותיכם ולזה הגם דהוה כתי' קרא והודעתם לזרעכם היה הדבר מובן שבא לומר על דורות בני בנים קא' ואדרבה אז היה מקצר מלכתוב תיבות ארוכות דמלה אחת דזרעכם היה מספיק והן אמת דיש לישב דבריו ז"ל דעכ"פ כח הדרשא דלא אמרי' בניכם ולא בני בניכם הוא מדייק קרא והודעתם לבניך ולבני בניך דאם היה אומר זרעך אז היינו אומרים בניכם ולא בני בניכם אכן השתא דכתב בני בניך שלל בהדיא דרשת בניכם ולא בני בניכם אלא דעכ"פ מי יאמר דאפי' אם היה אומר לזרעכם היה התנא דורש בני בנים וממעט תבניכם בנותיכם ונ"ל לומ' כדעת הרב הנז' מטעם אחר דתמצא דתנא אידך דדריש בניכם ולא בני בניכם קדריש בקר' דוהודעתם לבניך ולבני בניך כל המלמד בנו תורה מע"ע הכתוב כאלו למדו לבנו ולבן בנו עסכ"ה וק' והרי קרא לא קא' אלא בני בניך מהיכן מצא לומר עסכ"ה אלא ודאי דבן בנו ובן בן בנו שקולים הם ממילא לא מחזקי' פלוגתא דתנאי בכל כי האי חוץ ממה דאשכחן דפליגי בהדיא וכיון שכן בן בן בנו עסכ"ה כבן בנו נינהו ועוד נ"ל לומר דלא מצי למימר והודעתם לזרעכם דאז היינו אומרים זרעכם דוקא למעוטי בן חבירו שאינו זרעו דבשלמא בניך ובני בניך יש מקום לומר דגם התלמידים נק' בנים משא"כ אם היה אומר זרעך אז בהכרח דלמעוטי אתא בן חבירו וזה בהכרח לומר בניך ובני בניך ולעולם בן בן בנו ה"ה וכל זה דוקא לס' הרי"ף והרא"ש שכתבו דמאי דבעי הש"ס עד היכן חייב אדם ללמד כו' היא על שיעור הלימוד לא על שיעור דורות אבל לפי פי' רש"י שפי' עד היכן דקאמר על שיעור הדורות ומשני כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו פשיטא דאם היתה כונתו לומר דעד סוף כל הדורות היה אומר לה בהדיא דהא לכתוב הוכרחנו לתרץ אמאי לא קאמר לזרעך ופשיטא דהש"ס הי"ל לדייק דבריו זהו הנראה לע"ד אסיקנא דלרש"י דוקא בן בנו ולהרי"ף והרא"ש ה"ה בן בן בנו עסכ"ה והיא דעת מרן שכתב דה"ה בן בן בנו

ס' ז' מושיבין מלמד תינוקות כו' הגם דמסקי' דבן חבירו אינו חייב ללמדו תורה בשכר הכא היינו טעמא משום שראו שתשכח תורה התקינו זה שהצבור יתנו מכיסם למצוה זה להעמדת התורה כדאיכא בפר' לא יחפור ונראה דאם יש בעיר מלמד שנוטל שכר מאבות הבנים מכל אחד ומלמד נפטרו הקהל דהא איכא מלמד בעיר ותו ליכא למיחש לכל הנהו חששו' דקאמר התם בש"ס כגון בזמן הזה שהמלמד הוא מקבץ אליו תלמידים וכל הרוצה ללמוד מוצא מלמד וגם המלמדים הם טורחים להביאם לבית הספר כבן ו' כבן ז' וגם נראה דהקהל יכולין שלא להפסיד כלום מכיסם אם ימצאון שם בני אדם שצריכין לתת שכר על בניהם ללמוד תורה יכופו אותם לשכור הם המלמדים דהא חייבין ללמד בניהם בשכר אלא דנשאר לדעת אם יש מלמד בעיר שמלמד בשכר לכל אחד הנותן לו תנאו נפקא מינה בני העניים שאין לאל ידם אם מחוייבין הקהל להשכיר להם מלמד כיון דאין חיוב ללמד בן חברו אלא בחנם או דלמא דבכלל התקנה שהתקינו יהיה זה ונראה דהוי כמי שאין לו אב שבשבילו היתה התקנה ה"נ כיון דאיש עני הוא כמת נחשב ומחוייבים הקהל להשכיר להם מלמד למר כדאית ליה דבעינן עד שיהיו שם כ"ה תינוקות ולמר אפי' בפחות מזה ולא ראיתי שנוהגין כן ברם זכור לטוב מורי חמי ז"ל שהיה משכיר מלמדים מכיסו ללמד בני עניים בב' ובג' עיירות צדקתו עומדת לעד

ס' כ"א ולא תלמד אשה כו' כתב הרמב"ם פ' כ"ב מהלכות א"ב וז"ל מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים כו' ונמצא מתגרה בנשים וכן אשה לא תלמד קטנים מפני אבותיהם שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתיחדים עמה עכ"ל. וצריך לדעת למה שינה הרמב"ם דגבי מי שאין לו אשה כתב טעמא דגרוי בנשים וגבי אשה כתב מפני היחוד ואחר האמת טעמא דיחוד שוה הוא בשניהם וא"כ הו"ל להשוות מדותיו עוד צריך לדקדק מ"ט ברישא שאין לו אשה כתב מלת תינוקות ובסיפא דאשה כתב מלת קטנים ונראה לומר דכונת הרמב"ם בזה הוא לומר חידוש בכל חלוקה וחלוקה והוא דהנה כתב הרמב"ם בפ' הזה וז"ל וכן מותר להתיחד עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודעת טעם ביאה כו' שאינה מזנה בפניה שהרי זו מגלה את סודה עכ"ל. הרי דכשיש תינוקת שיודעת כו' ליכא משום חשש יחוד ולזה נקט גבי מי שאין לו אשה האי טעמא דיתגרה בנשים דאפילו ללמד תינוקות שיודעים מה היא ביאה דממילא ליכא למיחש ליחוד אפ"ה אסור מטעמא שמתגרה בנשים וגבי אשה נקט מטעמא דיחוד דלא שייך טעמא דגרוי ולזה דייק ואמר קטנים פי' תינוקות קטנים (דמצי) דבעי למימר דהחששא היא היחוד בהכרח שיהיו התינוקות קטנים דאז חייל חששת היחוד משא"כ אם יהיו תינוקות גדולים קצת שיודעים כו' תו ליכא חששת היחוד ונראה דלגבי איסורא דאסור לאשה ללמד אפילו תינוקות שאינם קטנים כ"כ והגם דליכא טעמא דיחוד אבותיהם עכ"ז איכא למיחש לדידהו וחידוש נקט דאפילו ליכא אלא חשש אבות אסור משום יחוד. ונראה להסמיך דברי ממה דקאמר הש"ס על מה דקתני לא ילמד רווק סופרים כו' פריך הש"ס אי משום ינוקי והתניא אמרו לו חדא לא נחשדו ישראל על משכב זכור כו' אלא רווק משום אמהתא דינוקי אשה משום אבהתא דינוקי ע"כ. וצריך לדעת למאי דקס"ד הש"ס משום ינוקי תינח גבי האיש איכא למיחש למשכב זכור דעלה פריך מדתניא א"ל וכו' אלא גבי אשה משמעות הענין יכריח דלאו משום ינוקי אכן האמת הוא דגם גבי אשה גזרו לינוקי שגדולים קצת שלא תרגילם לדבר איסור עמה ולזה לא הכריח משום אמהתא ואבהתא אלא מרישא דלא ילמד רווק וכיון דאגלאי מלתא דלאו משום ינוקי מכח הברייתא ההיא גם בסיפא איכא למיחש נמי גם לאבהתא ומשום יחוד וממילא אותה חששא