ראשון לציון על שולחן ערוך רי

נעשה הרבה ומה גם דתורת כל אדם בידו כל א' יעשה רוב היום ואומר עדיין צריך אני ועוד היכי משכחת לה יותר מכדי חייו דשלל הרא"ש והרמב"ם ז"ל באומרם כדי חייו דוקא כיון דהכל מיקרי כדי חייו

לכן אני אומר ומחלק דאם הוא טורח כדי פרנסתו כל עוד שהוא טורח להרויח המוכרח דהיינו לחם לאכול ובגד ללבוש במדת אדם בינוני אפילו רוב היום יוציאנו בהכי שפיר מקרי ת"ח אם הוא קובע עת ללמוד ביום ובלילה ואם הוא יש לאל ידו להתפרנס אפילו הוא עוסק בתורה כל היום ואית ליה קרנא דעביד פירי ואפ"ה יכול להבטל מקצת היום לשמא יצטרך כמו שכתבו הרבנים מהריב"ל ומהר"ש הלוי ז"ל כל עוד שישאר לו רוב היום ללמוד כאופן לכדי חייו ההכרחי יוציא את כל היום אם יצטרך לו לדבר העודף להשיא בנותיו בנדונייות גדולות ולתכשיטי נשים כיון שיש לו כדי פרנסה אין להתיר לו אלא עד שישאר לו רוב היום לתורה ובזה ידוייקו גם כן דברי הפוסקים ראשונים יעש"ד ונראה דאפילו מי שיש לו כדי פרנסתו והותר אין למונעו מלעסוק קצת היום במשאו ומתנו כי יש פעמים שהחכ' בא לידי זקנה וחולי או הפסד ב"מ ויורד מנכסיו ב"מ לזה עכ"פ יעסוק בחלק מהיום להרויח דבר מה אך לא רוב היום אלא תנאי המחוייב עליו ליקרא ת"ח הוא שלא יהיה בטלן ועוסק בדברי הבאי ולטייל אלא יהיה כאדם שיש לפניו מלאכה שצריך לעשות מלאכה מדי יום ביומו דאם הוא ת"ח ומאבד חלק מהיום בדבר שאין בו ממש גרע מהבטלים ויושבי קרנות ואין לעשות לו שום מעלה הגם כי הוא קובע עתים לתורה זה הוא הנלע"ד

סי' רמ"ד ס"א אלא יניק וחכים כתב הב"י ז"ל בשם שבלי הלקט וז"ל על יניק וחכים דאפליגו ביה ר"י הגלילי ורבנן יניק היינו שלא הגיע לכלל המצות עכ"ל משמע לכאורה דל"פ רבנן אלא ביניק כה"ג אבל גדול הגם שלא הגיע לישיבה מודים רבנן דעומדין מפניו וזה אינו דהא דעת רבנן היא דזקנה ושיבה תרתי בעינן והכי דייק הש"ס במאי בינייהו דרבנן ור"י הגלילי למעיין דברי הש"ס וכיון שכן כל עוד דלא הוי שיבה הגם דהוי חכם פטור לרבנן ע"כ נראה דה"ק דלר"י הגלילי קאמר דסובר דאפילו לא הגיע לכלל מצות דכיון דתלה הדבר בזה קנה חכמה כל מציאות שיהיה יתחייב לקום מפניו להיות דקי"ל כר"י הגלילי לזה לא חש לבאר הדבר ולעולם אין הפרש בין יניק שהגיע למצות בין לגדול שלא הגיע למצות ומי שמחייב בזה מחייב בזה וכן להפך דאין הפרש ביניהם וכן נמי כתב הר"ן דאין לך אלא ב' חלוקות או שיבה או יניק וחכים דכל שלא בא לכלל שיבה יניק וחכים מיקרי שכתב הר"ן וז"ל נראה מפי' רש"י דאיהו ס"ל כר"י הגלילי ביניק וחכים והכי מסתברא דכיון דס"ל דשיבה אפי' אשמאי אלמא זקן באנפי נפשיה מדריש ולא קאי לשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למ"ל משום חכמה ת"ל משום זקנה ע"כ. הרי דברינו עצמם ולענין שיעור הידיעה דבערך החכמים ביניהם שאינם נהנים זה מזה כל שגדול מחברו חייב לקום מפניו אבל הגדול פטור מלעמוד מפני הקטן ממנו כמו שכתב הר"ן מההיא עובדא דר"ש בר אבא דאמר לרבנן דעמדו מפניו אמאי עמדו חדא דאתון חכימין ואנא חבר ע"כ משמע דגדול אין חייב לעמוד בפני קטן ממנו אלא דנשאר לדעת בשוין מהו הן אמת דהר"ן כתב ואפשר דאפי' בשוין נמי פטור שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול ממנו ע"כ ואין הכרח לדבריו ז"ל וכיון שהיא מ"ע דאוריתא משום ספק יש להחמיר ולחייב ולעמוד בשוין והן אמת דאיכא למיחש נמי לאידך גיסא דכשעומד מפניו מזלזל בכבוד העומד ולדעתי כיון דגם הוא יעמוד מפניו ג"כ תו ליכא דררא דזילותא וכבוד חכמים ינחלו אדרבה אלא דבמציאות דיניק וחכים שלא הגיע למצות ואחד כבן ל' כבן מ' ושוין בחכמה נראה דכיון דכאשר יעמוד החכם לפני הילד יש חשש של ביזוי ואינו מסיר הזילותא כשיעמוד היניק גם הוא מלפניו אין להחמיר עליו לעמוד לפניו כיון שהוא חכם כמוהו וגדול ממנו בשנים פטור דשנים ג"כ מכריעי' להגדיל כבודו והו"ל גדול ממנו ופטור אבל היניק חייב לעמוד מפני האחר ואפשר דאפילו הר"ן יודה בזה. ומ"ש התוספות בשם ר"י דיניק וחכים שעומדים מפניו צריך שיהיה מופלג בחכמה פי' כי אינו חייב לעמוד מפניו עד שיהיה חכם בכל התורה שבע"פ להבין ולהורות ולעמוד על עומק דברי רבותינו דהיינו שהשיג בקטנותו מה שמשיגין אחרים בזקנותם על דרך יגע ר' בון כו' אבל לא מופלג דאין בדורו מופלג יותר ממנו אלא שיהיה בר אוריין אלא דלא ידעתי מנין ליה לר"י דבר זה דבעינן שיהיה ג"כ מופלג כ"כ להתחייב ההמון עם לעמוד מפניו דלמא כל היודע לישא וליתן בדברי רז"ל אפי' יניק ש"ד כיון דממלת זקן הכריח בה דמדרש לחודה בלא שיבה ומשמע כל זקן שקנה חכמה ויש ליישב דמשמע להו דזהו הנקרא זקן אלא דעכ"פ אין הדבר שוה בקימה בין ההמון עם לת"ח ביניהם:

הלכות מלמדים

סי' רמ"ה ס"ד חייב להשכיר כו' לא פירש הרב דין בן בנו אם חייב להשכי' אלא העתיק דברי הרמב"ם בצורתם והרמב"ם לא ביאר הדבר ויותר נראה בעומק דברי הרמב"ם שסובל דגם לבן בנו חייב מדמסיים אבל לבן חבירו דהו"ל לאשמועינן חדוש דבן בנו ואצ"ל בן חברו והגם דבתחלת דבריו נקט בנו דמשמע דבן בנו לא אפשר דלא חש למיטעי בהכי מדביאר בסיום דבריו ממילא בנו דרישא ה"ה בן בנו דכולהו בנים נקראים בני בנים הרי הם כבנים אבל בנו אינו נקרא בן חברו וראיתי להביא ראיה לעיקר הדין ממה דגרסינן במ' קדושין וז"ל עד היכן חייב אדם ללמד בנו תורה א' שמואל כגון זבולון בן דן שלמדו אבי אביו מקרא משנה הלכות כו' מתיבי למדו מקרא אינו מלמדו משנה משנה כו' כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו ולא כזבולון בן דן דאלו התם מקרא משנה גמ' כו' ואלו הכא מקרא לבד ואבי אביו מי מחייב והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך לומ' לך שכל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו למדה לו ולבנו כו' עד סוף כל הדורות הוא דאמר כי האי תנא דתניא ולמדתם אותם את בניכם אין לי אלא בניכם בני בניכם מנין ת"ל והודעתם לבניך ולבני בניך א"כ מת"ל בניכם בניכם ולא בנותיכם עכ"ל הרי דפליגי תנאי בבן בנו אם הוא חייב ושמואל סבר כי האי תנא דמחייב וכפ"ז פי' מלת עד היכן דקאמר הש"ס הוא עד היכן חייב ללמד תורה בדורותיו אם הבן או בן הבן עד כמה דורות ומשני שמואל כזבולון דהיינו בן בנו כההוא תנא דדריש בניכם ולא בנותיכם אלא דצריך לדעת הגם דאינו נוגע לעיקר הדין למה תלה שמואל התשובה בזבולון והיל"ל בפי' עד בן בנו א"נ הי"ל להסמיך הדבר על ההוא תנא דחייבו בבן בנו וי"ל במה שמשני כזבולון ולא כזבולון דאלו התם מקרא משנה כו' ה"ק והיכן אמור זה בדברי שמואל ואדרבה סתם משמע בכל גוונא קאמר כזבולון ומה גם דסדר כל מה שלמדו אבי אביו מקרא משנה גמ' הלכות אגדות הדבר יגיד דהכונה היא דכל זה חייב כל א' ללמד בן בנו אכן נראה דהכונה היא דכך הם דברי שמואל כזבולון ולא כזבולון כו' ובזה לא תקשה קושי' אחרת בדברי הש"ס דכל כך שפת יתר למה דלא הי"ל לשנו' אלא אמאי דמק' והתניא למדו מקרא אין מלמדו משנה הול"ל כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו אבל לגבי שיעור הלימוד לא ובזה שפירשנו שהם דברי שמואל שפיר נקט במלתיה זבולון להשיב על ב' דברים בין על הנשמע מהשאלה עד היכן הוא בשיעור הדורות הרי איכא תשובה כזבולון שלמדו אבי אביו ובין למה שנשמע ממלת עד היכן הוא שיעור הלימוד הרי איכא תשובה דדוקא מקרא והיינו ולא כזבולון בן דן דאינו חייב ללמד אלא מקרא וכדי שלא יבא ללמוד אדם ממעשה זבולון בא שמואל ואמר שאני אבי אביו דזבולון שעשה לפנים משורת הדין וכפ"ז