ראשון לציון על שולחן ערוך רז

אשכחן דצריך להאכילו ולהשקותו ולהלבישו ואליבא דכ"ע אם אין לאב הבן חייב לעשות כל זה מכיסו וגבי הרב לא מצינו שחייב כלל התלמיד בהוצאות מכיסו וטעם כללי לזה להיות דהאב הפליא חסדו להבן בגוף ובהצאות המציאו והוציא עליו הוצאות לפחות בהיותו קטן שמוטל עליו להאכילו ולהלבישו כו' לזה כל מן דין יתחייב בכבוד אביו יותר מרבו אבל גבי הרב להיות שהוא עטרו בכבוד התורה עטרת תפארת לזה כל מן דין דכבוד ותשמיש כעבד לפני אדונו יכבדו וישמשו כמלך יותר מאביו אבל לא להוציאו עליו הוצאות ויפסיד ממונו עליו בשום אופן כאביו כנז'

ובזה נבא לבאר טעם המשנה והפוסקים אחר שכולם דעת אחת להם והוא דלגבי אבידה יש בה בחינה הגדול בה הרב מצד שהוא תשמיש וחייב הוא לכבד ולשמש רבו יותר ויש בו צד אחר שיש בו חסרון כיס לאביו ונוגע להבן ג"כ דסתם בן ראוי לירש אביו ובערך זה גדול יהיה כבוד אביו לזה יצא הדין בזה דאם אביו אינו שקול יקדים רבו דהא חייב בכבוד רבו יותר ודוקא רבו אבל חכם דלאו רבו לא והטעם הוא שהביאו לעה"ב חייב לשמשו יותר מאביו משא"כ חכם דלא הוו רבו ואם האב שקול דאז יש על הבן ג"כ חיוב דכבוד לאב משום כבוד תורה ודוקא כשהוא שקול דליכא טעמא דשאתה ואביך חייבין בכבודו אלא מטעם שהוא רבו יגדל כבוד אביו מצד שיש בו צד דבר שיש בו חסרון כיס ולערך הכבוד הרי גם בכבוד אביו הוא חייב והגם דכבוד רבו עדיף שהביאו לעה"ב משא"כ כבוד אביו והגם היותו שקול הרי לא הביאו אלא לעה"ז יותר מכרעת אידך גיסא דיש בו חסרון כיס מהכרעה שבין כבוד רבו לכבוד חכם שאינו רבו דשניהם יש להם דין כבוד אלא דזה גדול בכבוד מאחר ויחזיר אבידת אביו כשהוא שקול ולגבי פדיון מהשבי גדול כבוד אביו מכבוד רבו להיות שהוא חסרון כיס לבן ובזה הוא חייב יותר בכבוד אביו ואפילו לא יהיה שקול לרבו יקדימנו ובתנאי שיהיה ת"ח אבל אם אינו ת"ח יגדל כבוד רבו שגם הוא אביו מיקרי ג"כ ויגדל כבודו אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס כאשר יהיה אביו ע"ה דהא עכ"פ כבוד עושה לו בפדותו מהשבי ולגבי הפירוק של משא דאינו אלא כבוד דהיינו שיקדים לפרוק של רבו מעליו בכל גוונא לא יקדים אלא רבו דהא הויא מלתא דכבוד ולגבי הכבוד עדיף רבו כ"ש מדין העמידה דיותר הוא חייב בכבוד רבו מכבוד ואפילו יהיה אביו חכם גדול אפ"ה זה שהביאו לעה"ב מחוייב ביותר ולזה תמצא דקדוק אחד בדברי הרמב"ם שאחר שסדר כל החלוקות דאבידה ופירוק ושבי חזר לחלק ואם היה אביו כו' ואחר האמת היה לו לחלק בכל חלוקה דינה כדקתני במתני' חילוק כל חלוקה בהדה אלא נר' דטעמו לומר דזולת זה אין חילוק דאם היה כותב חילוק על כל חלוקה וחלוקה היה מקום לומר דהוא הדין כו' אבל כיון דנקט הכי יורה לשלול חילוק מחלוקת המשא ודוק באופן נקטינן דבבחינת הכבוד בלא חסרוו כיס לא לאב ולא לבן לא יקדים אלא לרב דוקא בכל מציאות שיהיה ובבחינת הכבוד שיהיה בו חסרון כיס לאב יקדים להרב כאשר יהיה גדול מאביו בחכמה ובבחינת דבר שיש בו חסרון כיס לבן יקדים לאביו כל עוד שהוא ת"ח אפילו אינו שקול וזה דוקא בערך רבו אבל בערך חכם דעלמא אפילו אביו ע"ה יקדים אביו תחלה כהא דפדיון מבית השבי ובזה נבא ליישב המשניות ויעלה הכל על נכון. מתני' דמציעא דקתני אבידת רבו ואבידת אביו של רבו קודמ' שאביו הביאו לעה"ז ורבו הביאו לעה"ב ה"פ דליהיות דרבו למדו חכמה ויש ביה צד תשמיש והוא חייב לשמש כעבד לרבו יותר מאביו שבבחינה זו גדול כבוד רבו מאביו מצד בחינת היותו אביו וזו היא כונת התנא באומרו שרבו הביאו לעה"ב ודוקא רבו שיש בו בחינה זו ג"כ כאביו אבל חכם דעלמא לא דמחוייב הוא להקדים אביו בכל גוונא לשמשו קודם חכם דעלמא ואם היה אביו שקול לרבו בחכמה דיש להאב בחינת הכבוד ע"כ יקדים לאביו ויכריע צד הדבר שיש בו חסרון כיס לאביו ומתני' דכריתות דקתני ואם זה הבן לפני הרב הרב קודם שאתה ואביך חייבין בכבוד רבו ה"ק כל עוד דהאב חייב בכבוד רבו דהיינו שהוא גדול ממנו בחכמה הרי רבו גדול מאביו בבחינת הכבוד מבלי היותו רבו ונוסף שהוא רבו יתחייב להקדימו ואין לו להקדים אביו אלא אם הוא שקול שאינו חייב בכבוד רבו אז יכריע צד אביו ויקדימה כפי מה שפירש' והיינו מתניתי' דהכא עצמה דקתני ואם היה שקול כו' דאז אינו חייב האב בכבוד רבו יותר ממה שחייב הרב בכבוד האב וכפ"ז מתני' דכריתות איירי בתשמיש בדבר שיש בו כבוד כהא דהשבת עבידה וכדומה ולא בפדיון מהשבי דאפילו הוא והוא חייבין בכבודו יעדיף יותר צרכי אביו כנז' ולא בדבר שיש בו כבוד לחד כהא דפריקת משא דאפילו יהיה אביו שקול עדיף כבוד רבו וכנז'. ולזה דייק התם במשנה דכריתות שהוא ואביו חייבין בכבודו מש' דבמלת דכבוד לחוד איירי דבהא עדיף ליה רבו מאביו גם ראיתי להב"י שבנועם דבריו רמז להא מלתא דלא לכל דבר יגדל חיוב רבו מאביו אלא דוקא בכבוד הוא דחייב לרבו יותר מאביו שכתב וז"ל וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו ע"כ דוק מינה דלא לכל אמרינן דרבו עדיף ובזה נהיר לן שמעתתא דלגבי אבידה בעינן שקול ולגבי פריקת משא לא מהני שקול ולגבי פדיון אפולו היותו ת"ח ואינו שקול יקדים האב וזה לשט' כל הפוסקים ובב"י זולת הלחם משנה וגי' הטור שלפנינו דאינו בהרא"ש כמ"ש לעיל וה' יאיר עינינו בתורתו כי"ר

ס' ל"ו בהג"ה ות"ח שאמר כו' השייך לדידיה כו' ע"כ היא דעת התוס' ובאמת לא ירדתי לעומק דעתם בזה דממה דקא' הש"ס וז"ל חכם שהורה מעשה ובא אם קודם מעשה כו' שומעין לו וא"ל אין שומעין לו ע"כ נראה דסתם קאמ' והגם דפריך מנה לההיא דיתרא דאמר כך מקובלני מב"ד של שמואל ואחר האמת לגבי יתרא הוה המעשה נוגע לדידיה לאו משום זה אמרינן דנוקים לההיא דחכם שהורה כו' בנוגע לדידיה ויותר נראה דאפי' אינו נוגע לדידיה אם אחר שהורה ובא לומר לחזק הוראתו שכך הוא מקובל הו"ל כנוגע לו הענין ואינו נאמן הגם דמה שהורה הוא לזולת ודברי התוס' צ"ע

שם בהגה אבל אין שומעין לדידיה פי' דברי רמ"א אינו מכוון בין מה שפי' הלבוש בין מה שפי' הט"ז יעש"ד. ולי נראה דה"ק אם בא זה החכם אחר שעשה מעשה הורה כהלכתו שעשה אין לנהוג ולקבל העם הוראתו בזה כל עוד שלא העריך דברי סברתו להזולת והגם דהחכם יודע בעצמו דאין האמת אתו אלא בדבר דהוי סברא וא"כ מה לו להורות וליטול העון על שכמו דאחרים אם לא שהיה לו ברור ויודו לו אחרים וא"כ סד"א דשומעין להוראתו קמ"ל דאין שומעין לו ועוד ס"ד דאחר שעשה מעשה והוה מה דהוה הכא לגבי זה שמור' לאחרי' מיהא הוה ליה כקודם מעשה דשומעין לו קמ"ל דאין שומעין לו דשמא דימה כו'

סי' רמ"ב ס' ב' וחייבין בני העיר לפרוע המס בשבילם כו' ומכאן אתה למד דאפי' אמר המלך בענין שיתנו החכמים חלקם שחייבין הקהל לפרוע בעדם מה"ט לא הוצרך מרן לכתוב דין זה ונרא' דדוקא כה"ג שהמס נתון על הכלל אבל אם הטיל על החכמים לחוד סך קצוב שפטורים הקהל מלפרוע בעדם אם יש להם ממה לפרוע דהא טעמא דמפטרי ת"ח ופורעים בעדם הוא דתלינן לומר אין פורענות באה אלא בשביל ע"ה כדאי' בפ"ק דבתרא דרמי כלילא טבריה וערקו כולהו ופקע כלילא כשהלכו כל ע"ה ואמר ר' ראיתם שאין פורענות באה אלא בשביל ע"ה והגם שהמלך אומר בפי' שיפרעו החכמים חלקם עכ"ז מעיקרא לא באה הפורענות אלא ברשע ע"ה דבהדי הוצא לקי כרבא אבל כשמטיל המלך מס על החכמים בפי' בלי תערובת ע"ה שאומר שפ' ופ' יתנו כו"ך ליכא האי טעמא ולא יפרעו עליהם הצבור אלא דצריך לתת לב לדעת דהיכ' שהמלך לוקח הכרגא דגולגלתא מאת כל איש כמשפטו הקצוב ואינו לוקח מהכללות אם שוה דינו למה שכתבתי לאם הטיל המלך סך על הת"ח לחודייהו דאין