ראשון לציון על שולחן ערוך רו

לא תגמר באבידתה האבודה או יבא ארי ודרס זאב וטרף דכיון דאין עליה שמירה לא שייך למימר דאיכא שהות מסתמא ואין תלויה באומרו המשיב בהא דפורק משא ודברי הרמב"ם דקאמר ואח"כ משיב היינו שיטרח אם ימצא להשיב ואפשר דנתכוון לומר דהגם אחר שהחזיר אבידה אחת שוב אינו רואה האחרת ופטור מלהשיבה קמ"ל דשפיר קרינן בה כי תראה הגם דעתה אינו יודע היכן היא אראיה ראשונה נתחייב ואחר האמת אין אנו צריכין לזה והדברים פשוטים. גם מה שהביא הרב ז"ל להוכיח דאפי' כנגד חכם דעלמא אם אין אביו חכם יקדים לחכם ממה שכתב הרמב"ם בסוף פ"ה דהלכו' מתנות עניים באמת גם בעיני יפלא איך יהיה שיתחייב לזון חכם דעלמא ולהניח אביו שימות ברעב דמצינו שחייב לזון אביו ולחזר על הפתחים לזונו ולא מצינו בעולם שום חיוב על הפרט לזון חכם ומה גם להקדימו לאביו וגם הרב הנז' לא נתישב אצלו מהיכן מצא הרמב"ם לומר זה ולע"ד נראה לומר דטעם הרמב"ם דנקט בלישניה גבי אביו ת"ח הוא דוקא לגבי שיקדמנו גם לרבו אם היה בתוכם ולעולם לגבי חכם דעלמא אפילו אין האב ת"ח האב קודם והראיה לפירושינו הוא שתמצא שבתחילת דבריו כתב הרמב"ם רבו או אביו סתם ולא כתב ת"ח דמשמע דהחילוק יספיק בהיותו אביו בלי תנאי אחר דהיינו שיהיה ת"ח ובסיום דבריו שכתב ת"ח הוא לומר דבכה"ג יקדים אפי' לרבו ולעולם לגבי שאינו רבו לא בעי שיהיה ת"ח

ואפשר עוד לומר והוא בדקדק עוד אמרו ואם היה אחד מהם רבו או אביו כו' קשה אהיכא קאי דמתחלת דבריו איירי בגבאי צדקה כאו' היו לפניו עניים הרבה כו' ואין בכיס לפרנסם כו' דבגבאי צדקה איירי וכפ"ז מאי קאמר ואם היה אחד מהם רבו או אביו וכו' אביו של מי ורבו של מי דאם אגבאים חוזר פשיטא דאין להם כח להקדים קרוביהם ורביהם ולאו כל כמינייהו ותוכרח לדחוק ולומר דהכי קאמר ואם לא היה הגבאי אלא אדם דעלמא הנותן צדקה וכו' וזה דוחק גדול ורחוק מהדעת ומלבד דוחקו קשה דמסגנון דבריו דקאמר ואם היה כו' משמע דכל האמור לעיל דינו שוה וכו' גם ביחיד בהכרח ממשמעות דבריו וסדר צדקה שיתנהג בה היחיד כך היא ואם כן אמאי לא הקדים קרוביו הקרוב קודם ואמאי לא פירט מקרוביו אלא אביו ורבו. לזה נראה לומר דהכי קאמר דלעולם כל דברי הרמב"ם ז"ל בגבאי צדקה דוקא את מי יקדים ואחר שהעריך הגדול מחבירו חזר לומר והגם שיהיה אחד גדול וחבירו בחכמה אם יהיה אותו הגדול מחבירו האמורים בן או תלמיד לא מיקרי אותו הגדול גדול ויקדימנו רבו או אביו הגם שהוא הבן גדול בחכמה או התלמיד שהגדיל ונתחכם יותר מרבו יקדים רבו דעכ"פ הוא חייב בכבודו וגדול ממנו מקרי זהו הנר' לע"ד בזה מלפרש כפשטן של דברים שאין להם יסוד וסחורים אדרבה מהש"ס שחייבוהו בפרנסת אביו ולא מצינו לו חייוב בפרנסת חכם כאביו ואצ"ל יותר ומה שכתב בפרישה לחלק דהכא מיירי בגדול ממנו היינו מופלג בחכמה שדינו כדין רבו והוא דחוק ביותר כמו שאסיקנא להרמב"ם ז"ל כמו שכתבו הגהות מיימוניות והכ"מ באופן דלהרמב"ם ז"ל ג' חלוקות לגבי אבידה בעי' שקול ולגבי פדיון מהשבי הגם שאינו שקול ולגבי פריקת משא לא ידענא מאי טעמיה וגם טעמו בהא דחלק בין אביד' לפדיון בחד בעי שקול ובחד לא בעי שקול מאי טעמא והרי"ף בנוסח המשנה שהעתיק בהלכות כיון לדברי הרמב"ם עצמן וז"ל אבידת רבו ואבודת אביו כו' ואם היה אביו שקול כנגד רבו אביו קודם ואביו ורבו נושאים כו' ואביו ורבו בשבי כו' ואם היה אביו ת"ח פודה אביו ואח"כ רבו ע"כ. הרי דברי הרמב"ם עצמם וכ"כ הרא"ש בדעת הרי"ף הרי דדטות ג' עמודי עולם בהוראה מכוונת ובזה ג"כ תתחזק בידך ההג"ה שכתבנו להגיה בדברי רמב"ם למחוק מלת אע"פ שאינו ולא להגיה ההיא דכתב בהל' גזילה ואבידה ופשוט אלא דנשאר לנו לדעת טעם החילוק מאבידה לפדיון ומאי סברי בפריקה אי בעינן שקול או לא בעינן אי נמי אפי' שקול לא מהני

והטור כתב וז"ל א"א הרא"ש ז"ל כתב דלענין לפדותו ולפרוק משאו אביו קודם אם הוא חכם אפילו אינו שקול כרבו אבל לענין אבידה כו' עכ"ל ובדברי הרא"ש בקשתי ואינו הא דלפרוק כלל שלא הוזכר בדברי הרא"ש לא בהלכות לא בכללים ופשיטא לי דטעות הוא בדברי הטור ז"ל וכן תמצא שהב"י כתב והכריע מדעתו דאפילו יהיה האב שקול יקדים רבו כאשר אעתיק לפניך דברי הב"י בסמוך בס"ד וכיון דלא חש להזכיר אפילו בזכרון בעלמא ומה שכת' הטור בשם הרא"ש דאדרבה לא בעינן שקול ש"מ דלא היה גורס לה כלל ומהגם דפשיטא שלא היה לו להב"י לחלוק בסברתו עם הרא"ש והטור ורמ"א ז"ל היתה לו כגירסא שלפנינו ותימה הוא על רמ"א ז"ל דהעלים עין מלחוש שמא טעות הוא כמו שהוכחתי. וראיתי להרב בעל לח"מ דרצה לדייקה מדקתני לדין פירוק משא אחר שחלק אם היה אביו שקול כו' יעש"ד שהם רחוקים ולא ראיתי להם הכרח דהגם דסדר התנא דין המשא אחר שאמר אם היה אביו שקול הרי גם עשה במה שחילק גבי פדיון ולא חלק גבי משא ואדרבה יותר נראה דאחר דחילוק ברישא ותני בהדה וההיא דמשא אחריה ממילא כשם שמחלקים ברישא מחלקין גם באמצעיתא הסמוכה לה ובסיפא דוקא הוציאה התנא מכלל זה ואמר דלא בעינן שקול א"כ פשיטה דאין הכרח מהמשנה לדמותה לא לרישא ולא לסיפא. והכ"מ כתב בפ"ה מהת"ת וז"ל וטעם דין זה כו' דפדיון דגופם בסכנה כיון דאביו ת"ח אפילו אינו שקול יתחייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון כל שאין שקול אף אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע ובמשא משמע לי מדלא מפליג דאפילו אביו שקול רבו קודם דכיון דאין שם אבדת גוף ולא אבידת ממון רק להניח לו מעוצבו הו"ל ככבוד לחוד וחייב הוא בכבוד רבו יותר מכבוד אביו עכ"ל וצ"ע לדבריו ז"ל דקאמר דכיון דהוי ספק נפשות יש להאב עדיפות כח מהרב דהרי כיון דרבו עדיף ליה מהאב במשמעות הענין שזה מביאו לעה"ז וזה לעה"ב מה מאד יגדל כבוד רבו שלא להמיתו בשבי ובאיזה כח תבא הסברא להמעיטו לגדול כשיגדל כאבו יפחת ערכו וזה רחוק מהדעת דאדרבה לרבו יקדים לפדות מההוא טעם עצמו

ונראה לי לומר ליישב ממשנה וטעם הפוסקים שיעלו כלם לדרך א' ישר בס"ד. והוא שתמצא חומר באביו מרבו וחומר ברבו מאביו והנה בערך הכבוד מצאתי הפוסקים דחייבו בכבוד רבו יותר מכבוד אביו ואציגה לפניך פרטי הכבוד הא' דין עמידה מפניו מצינו דמפני רבו חייב לעמוד שיעור מלא עיניו ולא ישב עד שיעבור מנגד עיניו שלא יראה קומתו וזה מוסכם בש"ס ובכל הפוסקים וגבי אביו לא מצינו עיקר לעמידה אלא דכתב הב"י דממה דבעי הש"ס גבי בנו והוא רבו מהו לקום זה מפני זה ש"מ דצריך לעמוד וגם איני חייב לעמוד כמו שחייב לרבו אלא ד"א מכנגד פניו עד שיעבור מכנגד פניו וראיה עוד ממה דכתב הר"ן בההיא בעיא דבנו והוא רבו כו' בפ"ק דקדושין וז"ל ובודאי דקימה דרבו אינ' אלא מדין חכם עכ"ל ואמאי מדין חכם תיפוק ליה דעדיף מאביו שהביאו לעה"ב וצריך לעמוד בלא טעמא דחכם אלא ודאי דזה אינו נכנס בחיוב המוטל עליו מצד היותו אביו ולזה תמצא דכאשר מנו חכמים איזהו כבוד כו' לא מנו בהדייהו עמידה מפניו דזה אינו אלא מצד כבוד תורה שנתן ה' מעלה לעוסקים בתורה במין כבוד זה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן אלא דחז"ל אמרו לעמוד לפני אביו ולהדרו כנז' גם גבי תשמיש מצינו דצריך לשמש רבו יותר מאביו ממה דגרסינן במ' כתובות אריב"ל כל המלאכות שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל כו' ואמר רב אשי לא אמרן אלא באתרא דאין מכירין אותו כו' הרי דאפי' דבר שע"ע אסור לעשות לרב תלמיד עושה ופסקה הרמב"ם משא"כ גבי תשמיש של אביו לא אמרו הכי משמע שאין חייב כ"כ מדלא קאמר גם כן בכה"ג הרי דחמיר הרב מהאב. ומצינו חומר באב דהנה גבי אביו