ראשון לציון על שולחן ערוך רד

יעשה בידיעתו כיון דאינו מורה לזולת ובהא ליכא שום פחיתות לרב דלא מיקרי הוראה ולזה דייק הרא"ש ז"ל במתק דברי בני ביתו פירוש שאומר ההוראה לזולת יהיה מי שיהיה אבל אם לא מנכרא ההוראה אלא לעצמו שרי וההיא דבדיקת סכין דאמרו חכם חזי לנפשיה דמיא להוראה דמנכר המעשה שבודק ומתיר וגוף הבדיקה אינו אלא הוראה דוקא הגם דלנפשיה עביד הו"ל הוראה

ס' י"ג תלמיד שלא הגיע להוראה כו'. ואם אין כיוצא בו שפיר מיקרי הגיע להוראה וכההיא דרבא דהורה תוך מ' ומה גם בדורותינו דאין מי שראוי להוראה אם כן מי יורה דעה אלא כפי הזמן והעת הגיע יקרא

ס' י"ו ולא יחלוץ תפילין לפני רבו איתא בב"י מג' טעמי איכא למיחש חדא מפני גלוי הראש לפני רבו ולפי טעם זה אם רבו החזיר פניו שרי ועוד טעם אחר דנראה כמורה הוראה בפני רבו ובהא מלתא דאינה הוראה ממש לא אסרו אלא שיעבור מלפניו ד"א ושרי ולטעם זה אינו אסור אלא כשחולץ שלא בזמן תפילין דאז הוא מיקרי הוראה אבל חולץ בזמן תפילין לילך לצרכיו דאין כאן הוראה שפיר דמי ועוד איכא טעמא אחרינא דמחזי כפורק עול מצות תפילין מעליו לפני רבו ואז הוא אפקירותא ולטעם זה שרי נמי בהחזרת פנים משא"כ מטעם מורה הוראה ואפילו החזיר פניו אם הוא תוך ד"א ולכל אלו הטעמים אם הרב החזיר פניו שרי לתלמיד לחלוץ אפי' תוך ד"א דהא לחששת גילוי הראש הרי החזיר הרב פניו ולחששת הוראה הרי רבו הוא המורה שחלץ ברישא ולגבי דנראה כפורק עול מצות לפני רבו כיון שרבו קדם וחלץ לא מיחזי כאפקירותא דהוי כברשות ובזה א"ש אומרו בש"ס מאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא כו' משמע דאי כורך רביה ברישא תו ליכא איסורא והגם דאחר האמת לתקנה של גילוי הראש לא מהני לכרוך רביה ברישא עם כל זה נראה דהא דגלוי הראש אחר האמת לא חש למיטעי בה דאית ליה שום תקנה ומסתמא לא קאמר מאי תקנתיה אלא לשאר טעמי

ס' ל' כל אלו הדברים כו' פי' מלבד ההוראה שכבר הוזכר דינה בתחילה ס"ד ולא חש לטעות דסמך על הכתוב דאל"כ תיקשי דזה הוא מדברי הרמב"ם וכבר פסק מרן היפך דעת הרמב"ם בדין ת"ח אלא דפסק כן לענין שאלת שאר דברי חוץ ממה שפירוש להדיא ועיין בב"י

ס' ל"ד אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת וכו' גרסינן במ' מציעא דף ל"ג וז"ל המישנה אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמות שאביו הביאו לעה"ז ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי עה"ב ואם היה אביו חכם של אביו קודמת היה אביו ורבו נושאים משא כו' מניח של רבו ואחר כך של אביו היה אביו ורבו בבית השביה פודה את רבו ואחר כך אביו ואם היה אביו חכם פודה אביו ואח"כ רבו עכ"ל וקשה לי דהכא משמע דמהאי טעמא דאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב עדיף יותר רבו וקודם לאביו וממה דגרסינן בכריתות ס"פ ו' וז"ל האב קודם לאם יכול שכבוד האב עדיף ת"ל איש אמו כו' מלמד ששניהם שקולין אבל אמרו חכמים כו' שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך וכן בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו עכ"ל וכתב ר' עובדיה בפי' המשנה וז"ל קודם את האב כגון להשיב אבידה ולפדות מבית השבי ולחיות ולפרוק עכ"ל הרי דבערך הבן שקולים הם הרב והאב כאשר שקולים אביו ואמו אלא דמצד דהאב ג"כ הוא מחוייב בכבודו של רבו לזה הקדים רבו ומהכא משמע דהבן חייב בכבוד רבו יותר ואינו דומה לדין אביו ואמו דאביו ואמו שקולים הם ואביו ורבו אינם שקולים. ועוד קשה אחר האמת אמאי לא יספיק האי טעמא דאתה ואביך חייבין כו' והוצרך התנא להביא עצות מרחוק שגדול חסד הרב לתלמיד מחסד האב לבן. והן אמת דאיכא טעמא נפקא מבין ב' הטעמים והוא פשוט דלטעמא שאתה ואביך וכו' א"כ כשיהיה האב ג"כ חכם הרי ליכא האי טעמא ואין עדיפות לרבו ולהאי טעמא שאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב שהיא יותר מהלידה של אביו שהיא הבאתו לעה"ז אם כן אפילו יהיה האב חכם גדול יתחייב הבן בכבוד רבו יותר מכבוד אביו וכיון דאיכא האי טעמא שהביאו רבו לחיי עה"ב לא איכפת לן אפילו יהיה אביו גאון שהרי לא הביאו אלא לעה"ז. וא"כ הו"ל לתנא להשוות מדותיו ומה מאד תגדל הקושיא במאי דקתני סיפא דמתניתין דהכא ואם היה אביו חכם של אביו קודם דאיך יגרע כח המבי' לבן לעה"ב בהיות האב חכם ולא הביאו אלא לעה"ז דכיון שהוא גדול בערך הבן פשיטא דלא שנא ואין לומר דה"ק אם היה אביו חכם כו' פי' ומסתמא אי אפשר דלא גמר מיניה הבן והגם דלא גמר מניה אלא ב' ג' גרגרים והו"ל כתלמיד חבר עכ"ז הגם דרבו מובהק ואביו יש בו ב' דברים דהיינו אביו ורבו ולזה יגדל על רבו שלא הביאו אלא לעה"ב דוקא אבל אביו ורבו הביאו לעה"ז וגם לחלק מעה"ב זה אינו חדא דמתניתין קתני סתמא אם היה אביו חכם ולא תלתה הדבר אלא בחכמת אביו וכי לא משכחת לה שלא היה עמו בעיר עוד היום ואפ"ה קתני אביו קודם ועוד למאי שראיתי להרי"ף שחלק ברישא דמתני' כתב שקול ובסיפא כתב ת"ח משמע גם שאינו שקול ואם הטעם הוא משום שלמד קצת מאביו מה מעלה ומה מוריד שקול ואין שקול והדברים פשוטים עוד ק' אמאי ברישא ובסיפא קתני מתני' חילוק דאם היה אביו חכם ובאמצעיתא גבי פריקת משא לא קתני חילוק דאם היה אביו חכם כו' ואי לאו דברי רבותינו הראשונים אשר אני לוחך עפר כפות רגליהם הייתי מפרש פי' נאה והוא בדקדק עוד התם בההיא דכריתות דקתני מתני' שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו א"כ כפ"ז ה"ה אבידת אביו ואבידת חכם של חכם קודמת שהוא ואביו חייבים בכבוד החכם ואמאי קתני במתני' אם זכה הבן לפני הרב וכו' ואפי' לא זכה בפני הרב חכם דעלמא שייך האי טעמא דשניהם חייבין בכבודו אכן נראה כי התנא תרתי בעי להקדים הזולת לאביו חדא דבערך הבן יהיו שניהם שקולין כמות זה כן זה וכמו שהבן חייב לכבד האב וחייב לכבד הר' כהא דאביו ואמו שהשוה הכתוב האם לכבוד האב אז חזינן בערך הב' האב והאם מי גדול מחבירו ואי איכא חד דגדול אז אמרינן שאתה ואמך כו' ה"נ גבי כבוד אביו ורבו ה"מ דאמרינן שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו דוקא אחר שהבן חייב בכבוד שניהם כמות זה כן זה לפחות אז אמרינן שהוא ואביו חייבין כו' ויקדים רבו משא"כ חכם דעלמא שאינו רבו מה יועיל האי טעמא שהוא ואביו חייבין כו' כיון שהקב"ה צוה לבן וחייבו לכבד אביו יותר מהחכם והדברים פשוטים וכיון דמסקי' דבעי' תרתי א"כ גבי הרב בעינן שיהיה לו צד השואה בערך הבן שיהיה חייב בכבודו ככבוד אביו ואיכא טעמא להשוותם דהגם דאביו הביאו לעולם גם רבו הביאו לעה"ב ודע שאחר האמת אביו הוא הממציא יש מאין אלא מצד שגדלה פעולת הרב שהביאו לעה"ב יערך ג"כ לאביו בענין שהוא כאלו בנו וכשניהם הביאוהו והמציאוהו זה המציאו בעה"ז וזה המציאו לעה"ב ואחר שהם האב והרב כשני אבותיו הוו ליה כאב ואם ונחזי אנן בערך השנים מי גדול מחבירו ואז אמרינן שיקדימהו שאתה והוא חייבים בכבודו וכיון שאביו חייב בכבוד רבו משום כבוד תורה אמרינן יקדים רבו ולזה אם היה אביו חכם דליכא האי טעמא דאתה ואביך חייבים בכבודו יקדים אביו דהא עכ"פ אביו עדיף דהמציאו בעה"ז והיה סיבה לרבו ג"כ שמצא בן להביאו לעה"ב ושיעור חכמת האב הוא באופן שהוא שוה מעלה ומטה לרבו דאז חייבין בשניהם לכבד זה את זה. ובזה נסתלקו כל הקושיות ונתיישבו המשניות דההיא דקתני שאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב הוא להשוותם בערך הבן והגם דממשמעות המשנה נראה דמהאי טעמא דהביאו לעה"ב יש להקדימו עכ"ז צריך לדחוק ולפרש דה"ק דהנה ידוע הוא עשה דכבוד תורה ולא נחת למיתני אלא מציאות המשוה הרב לאב בערך הבן ואין לו מציאות אחר לומר הענין הזה הביאו וגם זה הביאו אלא באופן זה ולעולם טעם העודף בכח ולא חש לאומרו אלא התם בכריתו' באגב כל הנהו דקתני התם ואפשר עוד לומר בעומק עיון דה"ק דלהיות דהסברא מרחקת שיהיה שיעור מעלת המוליד כמלמד