ראשון לציון על שולחן ערוך רג

והיינו טעמא דלא תמה עליה בהדיא היכי עביד הכי וקאמר מלת מ"ט והגם דהברייתא קתני ראיתה ממשה והוא מובהק סבר דה"ה ומשני ליה דהוא למד מרה"מ דהורה בפני רבו ר"ח והשתא אתי שפיר שלא הוכיח מר"ח דר"ח לא היה בפניו דר"ה כמו שפירשתי והוכיח מרה"מ דאורי בתוך ג"פ לר"ח ולא מצי לשנויי שאני רה"מ דנתן לו רשות ר"ח משום דלרב אשי דלא שני ליה בין ת"ח לת"ג דבפניו אפילו נתן לו רשות אסור כדאביי דאמר אפי' ביעתא בכותחא אסור לאורויי במקום רביה משום דלא אסתייעא מלתא ואפי' נתן לו רשות וא"כ לא מצי לשנויי דרה"מ נטל רשות מר"ח דאפ"ה אסור ושפיר מוכיח ממה דאורי בחרתא דארגז וכפ"ז ת"ח שרי אפילו תוך ג"פ בלי רשות כהא דרב הונא דסס"ך בלי רשות דר"א תוך ג"פ ובזה לא קשה שום קושי בכל הש"ס

אסיקנא דת"ג תג"פ אסור לאורווי מדקתני בברייתא תלמיד אל יורה אא"כ רחוק ג"פ ואפי' נתן לו רשות אסור מההיא דאביי דהורה לאריסיה כו' ואמר ואפי' ברשות אסור מטעם דלא אסתייעא מלתא וחג"פ שרי אפי' ת"ג להורות וע"י נתינת רשות מההיא דתניא אותו היום גזרו דתלמיד אל יורה משום ההוא עובדא דעלגות וכל זה בת"ג אבל ת"ח שרי ליה להורות אפי' תוך ג"פ דהיינו בפניו כהא דרה"מ וכהא דרבינא שהורו בפני רבם שלא היו לו אלא תלמידים חברים דלא אשכחן בשום מקום איסור בת"ח אלא רב אשי הוה ס"ד לאסור ת"ח בפניו ונדחה מההיא דרה"מ והיכי עביד רבינא דס"ס תג"פ ואפילו ברשות לא בעי שיתן לו וכפ"ז ההיא דקתני דגזרו תלמיד אל יורה אא"כ נתן לו רבו רשות איירי בת"ג דצריך רשות מרבו מובהק דמסתמא יהיה לאדם רבו מובהק וממנו יטול רשות לעלגות והגם דשייך האי טעמא דמשום עלגות אפילו בת"ח עכ"ז כיון דאינו אלא גזירה בעלמא לא חששו למיעוטא דלית להו רבו מובהק ולא גזרו שיטול רשות מחבירו לא תקשה ממה שהעלינו דאפילו בנתינת רשות אסיר בפני רבו מובהק והלא משה העמיד סנהדרין נראה כי יש לחלק אם רבו נותן לו רשות להורות משום כבודו של תלמיד שבקש ממנו שיתן לו רשות אי נמי מאליו לכבדו עלה אמר אביי דלא אסתייעא מלתא אבל אם כבד המשא על רבו והוא מבקש לעזר וסיוע לתלמיד לשאת עמו במלאכתו כהא דמרע"ה ע"י נתינת רשות ש"ד וכן אם היה הרב קרוב לאדם א' יכול התלמיד לדונו כההיא דר"ל שכתבתי ולא תקשה על מה שהעליתי בת"ח דמותר לאורויי אפילו בפני רבו מההיא עובדא דרבינא דשמתיה לההוא בפניו דר"א וחשש רבינא לאפקרותא עד דאמר ליה ר"א אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כו' דשאני התם דעכ"פ נהג שררות לשמותיה בפניו ואין זילותא טפי אי לאו טעמא דאין חכמה וכו' ומצאתי שכן כתב הריב"ש וכמה רבוואתא לחלק כמו שכתבתי אי נמי כמ"ש הרב הנז' שם דרבינא על ת"ג קאמר מי מחזי כאפקרותא בהיכא דאיכא למיחש לה דהיינו ת"ג אבל ת"ח בלאו האי טעמא שרי עכ"פ והגם דאין דעתי מכרעת לענין הלכה למעשה עכ"ז תורה היא ומה שהכריחני לפרש כתבתי. אחר שכתבתי כל אלה ראיתי להרמב"ם שכל מה שעלה במצודתי בחילוקי הדינים כן פסק הוא ז"ל דת"ח אין לו איסור כלל להורות אפילו בפני רבו ות"ג תוך ג"פ אפילו בנתינת רשות וחוץ לג"פ ע"י נתינת רשות והם דברינו עצמם שהוכחנו מעומק הסוגייאות אלא דהוא ז"ל הוסיף חילוק א' בין הוראה במקרה לשואלו דבר דאם הוא רחוק ג"פ שרי בלי רשות ובין שקובע להורות דאז הוא דבעי נתינת רשות נראה דטעמו דכיון דהא מלתא אינה אלא משום גזירה אותו היום גזרו כו' לזה דוקא כמעשה שהיה ומעשה שהיה כך היה קובע להורות דהא המעשה היה שהורה להם מי בצעים אינם משק' והנה פשיטא כי מסתמא לא יבואו לשאול אותו על מי בצעים חדא דמהיכא יבא להם הספק דלא הוו מים בשביל שהם מי בצעים שיבואו לשאול אותו אלא ודאי שהיה הוא מורה הוראות זה אסור וזה מותר ולזה תמצא דדייק הרמב"ם וז"ל במקרה אם באו לשאול ממנו דבר הלכה משמע דמקרה הוא שבא אדם ושאל אבל כה"ג שהוא מורה הוראות מבלי שואל קובע מקרי כהא דההוא דהורה להם מי בצעים ועוד הכרח אחר כי הוא היה מורה מבלי שואל דהא פשיטא דלאו בני העיר היו עלגים אלא הוא היה העלג ואם כן אם היו הם שואלים על המעשה שהיו עושים פשיטא שהיה התלמיד מבין אם בצעים קאמרי או בצים ואין כאן טעות אלא ודאי שהוא היה מורה הוראות מדנפשיה בקביעות ובזה הוא דגזר ר' דבעי רשות אבל אם בא אדם ושאל דרך מקרה ליכא גזירה דר' ושרי בלי רשות זהו טעמו דהרמב"ם ז"ל

שם וי"א דתלמיד גמור כו' נלע"ד דסברת רמב"ם כך היא דהא מדלא חלק בתוך י"ב מיל בפניו לשלא בפניו משמע דל"ש ליה ותמצא שלא הזכיר האיסור דתוך י"ב מיל כלל אלא סמך על מ"ש בדין דבפניו ופשוט אלא דנראה דלהיות שלא הוזכר דין זה בהדיא בדברי הרמב"ם כתבו בשם י"א דהא סברת א' שכתב מרן היא סברת הרמב"ם ומאן דסבר הפך דעת זו הוא הרשב"א ואחר האמת לענין האיסור הכל אחד לענין דינא

ס"ז לא מיקרי הוראה ולכאורה נראה דלענין נטי' רשות דגזר ר' משום עלגות אפילו הורה שלא למעשה אסור בלי רשות דהא עכ"פ איכא למיחש לעלגות ויצא האיסור ואחר האמת לא גזרו אלא בתלמיד הקבוע לדון ולהורות לכל שואלו דבר ועליה סומכים וכמו שפי' בס"ד אבל שאינו קבוע וידעו דלא מצי להורות למעשה לא גזרינן דהא לא סמכי עליה להלכה למעשה דכששואלין אותו ואינו מורה להם תו ליכא למיגזר

ס"י יש מי שכתב שאסור לחכם כו' הדבר תמוה בעיני למה כתב דין זה בשם יש מי שכתב וזה פשוט מהש"ס מההיא דר' ומכמה מקומות וצריך לדעת בדבר שהוא כתוב בתלמוד דשרי אם מותר להורות הגם דלדעת ההדיוטו' מחזי תמוה כיון דהש"ס לא חששו והתירוה בהדיא תו ליכא למיחש א"נ כיון דחזינן הטעות בהדיא שיבואו השומעים למכשול להתיר האיסור אין להורות וכגון מעשה שעבר לפני והתרתי דגים שעלו בקערה לאוכלם בכותח וכדומה לו ונראה בעיניהם שהתרתי להם האיסור ומי שלבו נוקפו מהשואלים לא קבל לעשות ואסר לעצמו דאמר אם יהיה זה מותר בשר בחלב נמי מותר ולא קבל. ונראה לע"ד דאחר רואי זה בעיני כי נתמעטו הדעות ברוב מניין וברוב בנין דכל מלתא כי האי לא לישרי איניש אי ידע דאיכא למיטעי בה ההמון וכהא דקי"ל בהלכות שבת דמותר לומר לגוי להביא לו הנר אם הוא של שעוה למקום הצריך לו ואפילו הכי כל ימי הייתי מצטער כשהייתי רואה שעושים זה ההמון ע"פ הוראת חכם והייתי אוסר להם ולא אשגחו בי כיון שהוא דין פשוט ולא עברו ימים מועטים עד שראיתי בעיני שהגוי עצמו המשמש לישראל להביא לו הנר לאורה היה מטיבה לו ומסיר הקניבה באופן מכבה ומבעיר לצורך ישראל וגערתי בו ואמר הישראלי מאי שנא מאן דעביד הא עביד הא ואסרתי לו ולא אשגח עוד זה מדבר וזה בא ואמר שישראל אמר לגוי להחזיר הקדירה על האור להצטמק ויפה לו התבשיל וקרינו לו לייסרו ולהוכיחו מה זאת עשית וענה ואמר אין ומה בכך כאשר נשא הגוי הנר כן נשא הקדירה ונתנה על האש והכל א' ומזה למדתי לומר לו להניח הקדירה על האש ובראותי כן חרה לי עד מאד ואסרתי שלא לעשות זה אלא דוקא ת"ח בצנעא מההמון ובעת הצורך וכמו כן הא מלתא וכל דכוותה אם יראה החכם כי בעיני העם יפלא גם בעיניו יפלא מלהתיר אם יצא ממנו להתיר האיסור ושילוחתייהו דרבנן קמאי עבדינן כל מן דין להעלים ההיתר שלא יצא ממנו מכשול כפי ראות עין טובה כל מקום שנתנו חכמים עיניהם לתקוני

ס' י"ב אם בני ביתו כו' היא דעת הרא"ש ז"ל שנסתפק אם דוקא בדיקת סכין או כל מידי דהוראה וכתב דדעתו נוטה להחמיר ולי נראה דדוקא לא נסתפק הרא"ש אלא במלתא דמנכרא הוראה שמורה כגון דאוסר לזולת ומתיר אפילו יהיו בני ביתו אסר הרא"ש אבל בינו לבין עצמו אם יודע הדין