ראשון לציון על שולחן ערוך ר

בכבוד רבו וכו' ואמרו ז"ל ומורא רבך כמורא שמים כתב הט"ז וז"ל הקשה בפרישה א"כ מאי יותר מאביו הרי גם באביו כתב רבינו דכבודו ככבוד שמים ותירץ דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל המקיש משא"כ מורא הרב שדרשוהו מאת ולא נהירא דכל מידי דהוקש לחברו אין ביניהם חילוק והטור לא נתכוון בזה להוכיח דמורא רב יותר שזה כבר הוכיח שמביאו לחיי עוה"ב כו' אלא דקשיא ליה למאי דקאמר שאין מורא כרבו כו' והרי אביו הוקש למורא המקום ונסתרה המעלה ותירץ דגם ברב מצינו ששוה כו' ע"כ קושית הט"ז על הפרישה אינה קושיא דהא עכ"פ מדחזינן דהקב"ה שינה בהקש דא' עשה אותו בריחוק מקום וא' בקירוב בהשואה פשיטא שיכוין להגדיל א' יותר מחברו וב' המוקשים זה גדול מזה ונ"מ ראה אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת מהיכן נדע זה אם לא היה ה' עושה מציאות כזה והוא נראה ונרגש ומה שפי' הרב דלא נתכוון הטור אלא לשמור מעלה הא' המביאו לעה"ב דגם רבו הוקש לכבוד שמים אחר המחילה דבריו ז"ל היו צודקים אם לא היה כותב הטור ואין לך כבוד מכבוד רבו כו' והיה אומר ואמרו חז"ל ומורא רבך אז היינו מפרשים כדברי הרב דהוצרך לשמור מעלה הא' דמביאו לחיי העה"ב שלא תאמר והרי אביו יש לו מעלה דהוקש וכו' גם רבו אמרו חז"ל ומורא רבך ולמה כתב הטור ואין לך כבוד כו' אלא ודאי דדברי הרב אינם ולא נתכוון הטור לזה אלא כדעת הפרישה. ולע"ד נראה כי מעיקרא ל"ק דהא דהוקש כבוד האב לכבוד המקום אינו אלא גילוי מלתא בעלמא ותמצא שלא הספיק לו דנאמר כו' ונאמר כו' והוסיף לומר וכן בדין ג' שותפין כו' דאחר האמת אם היא גזירה שוה גמורה הרי כל ג"ש שאינה מופנה מצד א' אין למדין ועוד תמצא דההיא דכבד את ה' מהונך היא דברי קבלה ואיך גמרינן ד"ת מדברי קבלה אלא ודאי המכוון כיון דמצינו דה' הקפיד על מורא וכבוד האב והאם והזהיר עליהם כאשר הזהיר על כבודו ית' ש"מ דה' ציווי אחד עשה ומסתמא כמות זה כן זה משא"כ הא דדרשינן מאת ה' דבהדיא נאמרה דשוים הם מדאייתר תיבת את ש"מ דה' כיוון למדרש ולומר דכבוד רבו ככבודו ית'

שם בהג"ה אביו שהוא רבו קורא אותו רבי וכתב הש"ך וצ"ע שאין נוהגין כן הלכך י"ל דאף על גב דחייב בכבוד רבו יותר משל אביו מ"מ יותר יש לקרותו בשם אב המיוחד לו מילדותו וגם מסתמא האב מוחל על כבודו וכו' ולי נראה דדברי הרב קשו אהדדי דמדקאמר יותר יש לקרותו בשם אביו משמע דמדינא לא יקרא לו כי אם אביו ומדמסיים וגם מסתמא האב מוחל על כבודו משמע דמדינא יקרא לו רבי אלא דאביו מוחל ואולי דכל עצמו לא אתא אלא ללמד זכות על המנהג באיזה אופן שיהיה והם ב' תירוצים גם במה שהביא ראיה דמסתמא מוחל מההיא דהסבה לע"ד אינה ראיה דשאני כשיש מצוה בהא דהסבה בזה אמרינן דמוחל על כבודו כדי שיקיים בנו המצוה משא"כ בכה"ג שיקרא לו בנו רבי שהיא יותר מעלה אמאי תלינן לומר מסתמא שימחול מאחר שאין בנו מפסיד אם יקראנו באופן היותר ראוי לו. ולע"ד תמיהת הרב ז"ל אינה תמיהא דכיון דלאו מלתא דרמיא אכולי עלמא דלא שכיחא ולאו כ"ע גמירי הא ואם אינם נוהגין כן אמרינן להו שכן הוא הדין אכן נ"ל דאעיקרא דדינא פירכא דמלת אבי מורה על מעלה גדולה דאשכחן דאלישע היה קורא לאליהו ז"ל אבי אבי וכן יהושע קרא למשה אבי אבי ולא היו אבותיהם ואלו מלת אבי היא גרועה ופחותה ממלת רבי לא היו פוחתים בכבודם לקרותם אבי הגם שקראו להם ג"כ רבי פשיטא שלא היו קוראים אבי אלא ודאי דמלת אבי תורה על מעלה רמה וכפ"ז אין פחיתות כשיקרא לאביו ורבו אבי מידי דהוה יהושע ואלישע ע"ה

ס"ג איזהו חולק על רבו כל שקובע וכו' הם דברי הרמב"ם פי' שקובע ללמוד דהוי כשררה ורבנות ולא להורו' דאם להורות קאמר הרי כתב בסמוך אסור לו לאדם להורות ופשוט דיש הפרש לענין דינא בין זה הקובע לו מדרש וכו' להמורה הוראות דהקובע לו מדרש כו' יכול לקבוע אם יתן לו רבו רשות אפי' בעיר שרבו שם ולזה סיים ואמר שלא ברשות רבו דאין שום איסור בקביעות מדרש אלא אם יקבענו בלתי רשות רבו אבל ההוראה אפי' יתן לו רבו רשות אסור וזהו שדייק הרמב"ם לומר לעולם כלומר דליכא חילוק בהא דקובע כו' דליכא איסור אם נתן לו רבו רשות ואינו אסור אלא כו' אלא לעולם איכא איסורא בלהורות אפי' נתן לו רשות וכתב הרמב"ם ז"ל לחלק אם רבו הוא רחוק י"ב מיל דמהני רשות אפילו להורות ואתמהא על מ"ש הר"ב כ"מ שפי' כל הקובע לו מדרש כו' דהיינו דוקא כשקובע עצמו להורות הוראות ע"כ דהא יש חילוק בין הא דקובע וכו' למורה הוראות וכמ"ש ואחר המחילה מעפרות זהב לו ושוב ראיתי שחזר בו הרב ז"ל בב"י בפי' וכתב שכונת הרמב"ם שפי' זה הקובע מדרש וכו' שכך מבין בפי' כל החולק על רבו ועיין שם דבריו שהוא כמו שפירשתי והדברים פשוטים

ס"ד אסור לאדם להורות כו' להיות שראיתי כמה חילוקי דינים בדין זה אמרתי לכתוב כל אשר דעתי דעת הדיוט משגת לכבוד קוני גרסינן בעירובין דף ס"ב וז"ל א"ל אביי לרב יוסף קי"ל הלכה כר"א בן יעקב מהו לאורויי במקום רבו א"ל אפי' ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי כו' ר"א אורי בכפרי בשני דר"ה ור' המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דר"ח רבינא סר סכינא בבבל א"ל רב אסי מ"ט עביד מר הכי א"ל והא רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דר"ח א"ל לא אורי אתמר א"ל אתמר אורי ואתמר לא אורי בשני דר"ה לא אורי דרבו גמור הוה בשני דר"ח אורי דתלמיד חבר הוה ואנא תלמיד חבר דמר אנא עכ"ל. וכתבו התוס' דההיא דר"ח דאורי בכפרי חוץ משלש פרסאות הוה וכן ההיא דרב המנונא וההיא דרבינא כולהו חוץ מג' פרסאות וכולהו תלמידים חברי' הוו ר"ח תלמיד חבר דר"ה רב המנונא ת"ח דר"ח רבינא ת"ח דרב אשי ולזה שרי להו להורות חוץ משלש פרסאות אבל תלמיד גמור אפי' חוץ מג"פ אל יורה והקשו מההיא דגרסי' בסנהדרין דף ה' תנחום איקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטים לפסח וא"ל ולאו רבי מני הכא ותנא תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אלא אם כן רחוק ממנו ע"כ דמשמע דכל חוץ לג"פ שרי ותירצו וצ"ל דתנחום ת"ח דר' מני הוה ע"כ דבריהם ז"ל ולקוצר דעתי לא ירדתי לסוף דעתם חדא היכי מוקמינן ההיא דר"ח דאורי בכפרי דת"ח הוה לר"ה דהא גרסי' במציעא בשלהי אלו מציאות וז"ל ולענין אבידה במקום אביו אין חוזרין אלא לרבו מובהק בעא מיניה ר"ח מר"ה תלמיד וצריך לו רבו מהו א"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך את צריכת לי עד מ' שנין וכו' יתיב ר"ח מ' תעניתא משום דחלש דעתיה דר"ה ויתיב ר"ה מ' תעניתא על דחשדיה לר"ח ופרש"י דמאי דבעי מיניה ר"ח הוא לענין השבת אבידה דאי לענין שאר דברי' אפי' שאינו תלמיד גמור ואפי' אינו צריך לו כפלוגתא דהתם הרי דממה דמסיק הש"ס דלגבי השבת אבידה להקדים רבו בעינן רבו מובהק וקא בעי ר"ח מר"ה תלמיד וצריך לו רבו ופרש"י לומר לו שמועות ששמע מאחרים ואי ר"ה לא הוה רבו מובהק דר"ח הרי כבר מסיק הש"ס דבעינן רבו מובהק ולמה אצטריך לומר צריך לו רבו לדעת ר"ה דסובר דעל עצמו קאמר אלא ודאי דמובהק הו"ל ר"ה אלא משום דגם ר"ה היה צריך לו הוא דקבעי ועוד ממה דקאמר ליה ר"ה חסדא חסדא לא צריכנא לך ואנת צריכת לי עד מ' שנין והא דעד מ' שנין ממשה גמרינן לה במסכ' ע"ז וכ"כ התוס' ז"ל ומשה רב מובהק הוה ופשיטא כי לא שייך הא מלתא אלא ברב מובהק ולא בשאינו מובהק שלומד ממנו קצת הלכות דלאו בכה"ג נאמר מ' שנין ואחר האמת גם ר"ח מודה בדברי ר"ה ולא על עצמו נתכוון בבעיא דבעי והראיה ממאי דיתיב ר"ה מ' תעניתא על דחשדיה לר"ח בזה א"כ בהכרח דתלמיד גמור הוא ר"ח לר"ה זולת אי אמרינן דסברי התוס' כאידך פירושא דת"ח היינו דהגם דהוי תלמיד גמור אלא דנתגדל הרבה עד שהושוה מעלה מטה לשיעור דרביה מיקרי ת"ח הגם דהוי רבו מובהק א"כ אי אמרינן דסברי הכי אמרינן דר"ח דהורה בכפרי