ראשון לציון על שולחן ערוך קצט

דהא כיון דממעיט לה גבי מורא וגרסי' התם איזהו כבוד ואיזהו מורא כבוד כו' מורא לא ישב במקומו כו' ע"כ. וקשה דדברים אלו יכולה האשה לעשות אפילו נשואה וי"ל כיון דאחר האמת האי מיעוטא דאיש ליכא לאוקומה בשום אופן ממורא לפוטרה דהא כל חלוקות מורא יש ספק בידה לעשות השוה הכתוב אשה לאיש בזה כאומרו תיראו אם כן בהכרח דדרשי' ליה באם אינו ענין למורא תנהו ענין לכבוד הגם שלא הוזכר גבי מיעוט והטעם הוא משום דאין ספק בידה והאי טעמא ליתיה אלא בכבוד ולא בשום חלוקא ממורא

סי' ח' ואפילו היה אביו רשע וכו' זוהי דעת הרמב"ם בפר' ו' מהל' ממרים והק' הטור וז"ל ונ"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם אביהם פרה גזולה חייבין להחזיר משום כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פי' ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינם חייבין בכבודו ע"כ. ולע"ד נראה דקושיא זו ליתא דגרסי' בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא שהוא רשע גמור מקודשת ע"כ ע"ש והטעם משום שמא הרהר תשובה ומשום חומרא דא"א אמרינן מקודשת הרי דלא מקלינן במלתא דאורייתא כל עוד דאיכא למיתלי בהרהר בתשובה ה"נ כל עוד דתלי' שמא באותו רגע הרהר תשובה והרי הוא עושה מעשה עמך חייב הבן בכבודו ובמוראו ודוקא התם הוא דפריך גבי פרה גזולה משום דאזורו הוכיח עליו שמת ברשעו דהא תשובה של הגזל הוא דוקא ע"י השבה והאי כיון שלא החזיר ודאי שלא עשה תשובה וכבר מת ואין ידו משגת להחזיר ולא פריך אלא דוקא בכה"ג ומשני הש"ס שעשה תשובה פי' הגם דמסתמא תלינן שעשה תשובה כנז' עכ"ז בהא דגזילה כיון דאיתא בעינה וא"א שתהיה התשובה אלא ע"י השבה מסתמא אמרינן דודאי לא שב עד דחזינן דשב להדיא בתשובה ודוקא בכה"ג אבל בשאר עבירות תלינן לחומרא דשב וצריך לכבדו זו היא דעת הרמב"ם. ונראה שהטור ז"ל הרגיש בחילוק זה וכתב אלמא כל עוד שלא עשה תשובה כו' ודוק אבל האמת הוא דאין שום קושי לס' הרמב"ם וכמו שכתבתי ונכון. וראיתי למרן בב"י ז"ל שכתב וז"ל ואין משם ראיה לסתור דברי הרמב"ם דמדינא אינם חייבין להחזיר דאמר קרא אל תקח כו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אלא דמשום כבוד אביהם חייבין להחזיר ודוקא דעב' תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהויא לה הפרה כאלו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזיר והוא דבר מסויים הלכך אף על גב דעדיין לא הוציאה מרשותו חייבין להחזיר משום כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה הרי בניו ירשוה והתירה לא חייבתם להחזיר והוי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד אביהם בממונם דהא אפסיק' הלכתא דמשל אב עכ"ל פי' דברי הרב דכיון דה' התיר ממון הלקוח ברבית לבנים כאומר יכין רשע וצדיק ילבש הגם שעשה תשובה האב כל עוד שלא החזיר ברשותיה דאב קיימא וכשמת זכו בו היורשין ואי לאו כבוד אביהם אין עליהם חיוב להחזיר מדינא ואביהם אע"ג דעשה תשובה הרי לא החזיר אלא מטעם כבוד אביהם חייבין לכבדו אף במותו ומצד התשובה שעשה מיחשיב הממון שהניח דלאו בתורת ירושה הניחו וקרינן ביה שפיר משל אב ולא משל בן משא"כ אם לא עשה תשובה זכו בו היורשים והוי של בן ואין צריך לכבדו משלו זו היא כונת הרב ז"ל ולדבריו דברי הש"ס דקפריך ואי לאו עושה מעשה עמך הוא משום דנקט מלת כבוד אביו פריך והרי ליכא כבוד דהא אימתי אמרינן דחיישינן לכבוד אביו בנדון זה דהויא הפרה הלקוחה ברבית דוקא אם חזר בתשובה דאז הוי כממון אביו וחייב לכבדו בממונו וזהו קס"ד דקא עסקינן מסתמא לא מחזקים ליה בכשר' וכיון שאינו עושה מעשה עמך וישאר בחזקת רשע ומסתמא לא חזר בתשובה ולאו בר כבוד דאינו משל אב כנז' והגם דדברי הש"ס דחוקים עכ"ז להיות דדבריו ז"ל מצד עצמם אמת דחקינן הש"ס. ולפי מה שישבתי אין אנו צריכין לכל זה ונכון ומ"ש הר"ב הט"ז והכריח בטור מחילה מכבודו דדברי הרמב"ם כדאי מוצק בין לדברי מרן הב"י כאשר ישבתי בין לפי מה שחילקתי אני והוא אמת

שם ואפי' בעל עבירות כו' נראה דמומר להכעיס אפי' לס' הרמב"ם ז"ל אין לכבדו וה"ה ממירין דתם לגמרי דפקע מיניה כל כבוד ואצ"ל שאינו חייב על הכאתו ועל קללתו, ואין להק' ממה שמצינו באליהו שהיה מכבד אחאב מצד שהיה מלך הגם שהיה אז רשע ומומר לע"ז כו' מלבד שיש מקום לומ' דשאני אחאב שעשה תשובה כאו' ז"ל על מקרא שכתו' הראית כי נכנע אחאב כו' עכ"ז יש לחלק דשאני מלך דעכ"פ כבודו עדיף מכבוד או"א מכמה הוכחות חדא דאם מחל על כבודו אין כבודו מחול ועוד עובדא דר"י שהיה עומד בפני בנו משום כבוד בי נשיאה כדקאמר הש"ס דדוקא משום כבוד בי נשיאה כו' הרי דקיל כבוד אב ואם לגבי כבוד הנשיאות וא"כ אין להוכיח מהמלך ונקטינן דמומר אינו חייב לכבדו ולאו דוקא מומר לכל התורה אלא כל דמתקרי מומר הרי יצא מכלל ישראל ורשע גמור הוא ואין חיוב לכבדו ואחר שכתבתי זה מצאתי ראיה לדברי מדברי הרמב"ם ועיין מ"ש סי' רמ"א ס"ד בס"ד

סי' רמ"א ס"ד היה אביו ואמו רשעים גמורי' ועוברי עבירה אסור לו להכותם ולקללם ואם הכה אותם פטור ואם עשו תשובה ה"ז חייב וכו' ע"כ הוא לשון הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים. וקשה למה שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ז מה' ממרים דחייב בכבודם אפילו רשעים מכ"ש שלא יכה אותם ומדקאמר הכא אסור לו להכותם משמע דוקא קלון הוא דלא עביד להו ואין לומר דכל עצמו דהרמב"ם לא אתא אלא לומר דפטור ואם עשו תשובה נהרג עליהם א"כ הכי הול"ל היה אביו ואמו כו' והכה אותם פטור ואם עשו תשובה חייב דהא האי דאסור להכותם כבר שמעינן דאפי' כבוד חייב ואצ"ל, ועוד למה הרמב"ם בחר לו לשון משונה ממאי דקתני מתני' דבמתני' קתני היה יוצא ליהרג וכו' והרמב"ם כתב היה אביו וכו' רשעים גמורים ועוברי עבירה ואפי' יוצאים כו' ונראה לפרש דה"ק ה"מ שאמרתי לך שחייב הבן לכבוד האב אם היה רשע דהיינו שעבר עבירה שיקרא עליה רשע אי נמי עבר עבירה דמיקרי עליה עבריינא וכההיא דמסכת שבת גבי גזירת חמין בשבת דכה"ג מיקרי עבריין וכבר עבר והרשיע והשתא מיהא אינו עושה אלא דיש בידו העבירה צריך לכבדו אבל אם הוא רשע גמור פי' דמסתמא ליכא למיחש ליצריה תקפיה ומיד הוא שב אלא דהבאיש ריחו לגמרי א"צ לכבדו. ואפשר לדייק עוד ועוברי עבירה פי' אפילו אינו רשע גמור במילי דאורייתא אלא דעובר עבירה פי' דעדיין הוא עובר כגון מומר אפי' לעבירה דרבנן א"צ לכבדו ולזה כתב ועוברי עבירה וגבי ההיא דחייבין אמר ובעל עבירות משמע שאינו עדיין עובר ודיוק זה אינו מוכרח לדרכינו אלא המסקנא היא דבהיכא דהוי רשע גמור אינו צריך לכבדו ולא לבזותו ולזה כתב הכא מלת רשעי' גמורים לומר דדוקא אין להכותם אבל אין לכבדם ובזה עולים דברי הרמב"ם ישרים ותמימים. ועיין סי' ר"מ סי"א ואם ידחה הדוחה לחילוק זה ולומר דבאומרך אין להכותו לכתחילה ממילא חייב לכבדו הגם דאין דבר זה צריך דחיה עכ"ז להפיס דעתו אביא ראיה מהש"ס דמסכת סנהדרין דקאמר להדיא דאסור להלקותו שהיא המסקנא דפסקו כל הפוסקים ואפ"ה כת' הטור דלענין כבוד אינו חייב הגם דאסור להלקותו אלא ודאי דאיכא חילוק והדברים פשוטים ואם כן אסיקנא דאם היה אביו רשע גמור ואצ"ל מומר או שאינו מאמין או אינו מסכי' לקיים ולאשר דברי רז"ל אין לכבדו ולא להלקותו ודוקא להכותם באופן דע"י ההכאה לא ממנעי מלעשות עבירה אבל אם ע"י שיכנו מימנע ולא עבר ליחיי וכמ"ש סי' ר"מ ס' י"ח יע"ש: הלכות כבוד רבו ות"ח

סי' רמ"ב ס"א כבוד רבו יותר משל אביו וכו' הטור כתב שאביו מביאו וכו' ואין לך כבוד