ראשון לציון על שולחן ערוך קצח

אבוך למילף מינה לעלמא והיינו דדייק מקמי אבוך וכפשי' הש"ס והגם דדחי לא שבקינן פשיטותא דש"ס דיגיד לכל דאמת הוא ודחית הש"ס אינה דחיה ולזה לא קאמר הש"ס תיקו לא בבעיא זו ולא בבעיא הב' ודוק, ותמצא דתמיד הרמב"ם ז"ל כן דרכו דאינו חש לאיזו דחיה הגם דבאה בש"ס אם יראה שכנגדה מתקבל' ויותר צודקת ומה גם כי הכא לחומרא ונכון. והגם דאני יודע מיעוט ערכי עלי אמינא בפה מלא דכן הלכ' כדעת הרמב"ם ז"ל דכל רואה יודה ויורה הכי מטעמים שכתבתי שאין לאב לעמוד בפני בנו אפי' יהיה תלמידו והגם דפליג הרא"ש ז"ל הא איכא רבי' חננאל ונמצא בלאו הכי אין דבריו של א' במקום שנים ואין לזוז מזה וכן תמצא דגם הטור לא הכריע להדיא לא כדברי הרא"ש ולא כדברי הרמב"ם אלא שהביא הב' סברות ס' הרמב"ם וס' הרא"ש והניח הדבר שקול ואתמהא על מרן ז"ל היאך פסק כהרא"ש ואפשר דטעמו ז"ל משום דנרא' לו דוחק דברי הרמב"ם בין מה שישב עליו הר"ן בין מה שישב הוא ז"ל דחוק וכמו שכתבתי ולפי מה שפי' קושטא קאי כדברי הרמב"ם

ס"ט חייב לכבדו אחר מותו וכו' הריני כפרת משכבו אם הוא תוך י"ב חודש כתב הט"ז דרש"י ז"ל כתב דהטעם הוא דמשפט רשעים כו' והקשה דמהכא משמע דכל הי"ב חודש יאמר הריני כפרת משכבו וקשה לרמ"א שכתב סימן שע"ח נהגו שלא לומר קדיש כל הי"ב כדי שלא להחזיקו ברשע כו' ותירץ הוא ז"ל דדרך נכון לחוש בענין קדיש ודרך נכון שלא לחוש בדיבור זה דהריני כפרת משכבו משום דלענין הכ"מ כיון דדרך לומר אחר הי"ב חודש זכרונו לברכה כו'. ולעד"ן כי אין צריך לדחוק כמ"ש הרב אלא כיון דדבר זה אין בו איסור אלא ממנהגא אין לנו אלא מקום שנהגו ונדון דידן לא דמי משום דקדיש יתום דהוי בעשרה מיפרסמא מלתא בתמידות וכל זמן שאומר קדיש מורה לנו שאביו כו' משא"כ הא דהכ"מ דלאו מלתא דפומבי לא נהגו

סי"א ראה אביו עובר על ד"ת לא יאמר לו עברת כו' אלא יאמר לו כתוב בתורה כו' ע"כ. נר' דדוקא אם כבר עבר ועשה מעשה דמאי דהוה הוה אי נמי דאפי' בעודו עושה אם יאמר לו כך ממנע ולא עבד אבל אי לא ממנע באמור לו כך כתוב בתורה ולא שת לבו גם לזאת צריך למונעו בכל אשר תמצא ידו לעשות בכוחו דהא גם להרמב"ם דאמר דצריך לכבד אביו רשע עיין מ"ש בס' י"ח דהטעם הוא דתלינן שמא הרהר בתשובה וספקא לחומרא במילי דאוריתא אבל בכה"ג דליכ' האי טעמא כיון שהוא בשעת מעשה פשיטא דפקע ממנו חיוב דכבוד ואי ליכא איניש אחרינא דמנע לאבוה מלעשות עבירה צריך למונעו עד הכאה דאין כבוד נגד כבודו ית' ויש להקשות על זה לכאורה ממה דתנן במסכת מציעא וז"ל אמר לו אביו הטמא או א"ל אל תחזיר אבידה אל ישמע לו וכו' ומפיק לה מקרא דואת שבתותי תשמורו אני ה' ע"כ, משמע דוקא אם אומר לבן לעבור לא ישמע לו אבל הבן לזלזל בכבוד האב ולמונעו מעביר' לא דאלת"ה קים ליה בדרבה מיני' דהשתא הבן צריך למנוע לאביו איהו יעבור והו"ל לאשמועינן החידוש אכן אחר העיון במשנה ל"ק ולא מידי והוא דקשה אמאי לא בחר התנא לאשמו' אלא הני תרי דהטמא ואל תחזיר אלא הטעם הוא דבהני תרתי הוה ס"ד דאם אמר לו אביו לבטל יכול הוא לבטל כגון שהיה צריך האב שיבטל הבן אותה המצוה ולא שאומר לו שיבטל ללא צורך דאם כן הרי הוא רשע ופשיטא שלא ישמע אליו כדפריך הש"ס התם בעושה מעשה עמך וא"כ אמאי קא יהיב טעמא מציעתא דאומר לו אביו הטמא כו' מטעמא דקרא דואת שבתותי כו' תיפוק ליה מעושה מעשה עמך וזה גם כן קשה לכל הפוסקים ולהטור הרי דצריך לכבדו הגם שהוא רשע ולהרמב"ם לפי מה שפיר' נמי הרי ליכא למיחש לשב בתשובה דבשע' מעשה עסקינן שאומר לו לעבור אלא ודאי דהכא מיירי שאומר לו האב לך והבא לי גוזלות וכדומה והלך הבן לשמש לאביו שהוא חייב בכבודו לשמשו והלך להביא לאביו חפצו ורצונו ולא מצא להביא אלא מבית הקברות והוא כהן לאל עליון והנה מצינו דהאי לאו דטומאה הותר מכללו כהא דמת מצוה ובהא דאביו מיניה וביה תבא הסברא לומר דלקיים מצות כבוד אב ואם תדחה אזהרת הטומאה ומה גם דמצינו דדחויה היא לגביה דאביו במותו לו יטמא ולמה יגרע בחייו מבמותו לזה אמרינן דבכה"ג לעשות כבוד אביו יטמא וגם ההיא דאל תחזיר אבדה כגון שאמ' לו אביו לשמשו ומצא אבידה והוא עובר על לאו דלא תוכל להתעלם דס"ד לומר דדחי לאו דלא תוכל להתעלם בשביל כבוד אביך דהושוה לכבוד המקו' כאו' בש"ס דכיון דהושוה לכבוד המקום תבא הסברא לומר דדחי ללאו כו' דאיכא חידוש גדול בהא דהשבת אבידה קס"ד לומר דלא יחזור אלא ישמש לאביו דהא ענין השבת אבידה הוא משום הנאת ממון הזולת משום ואהבת לרעך כמוך והנה לגבי דידיה הגם דאמרינן אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת נראה דדוקא אבידתו ואבידת אביו אבל אבידתו ושימוש אביו שימוש אביו קודם זולת אם אין לו פרנסת אותו יום אבל אם יש לו פרנסת אותו יום יניח אבידתו וילך לשמש אביו. וא"כ כפ"ז מכ"ש אבידת חבירו דמאוחרת לאבידתו דמנח לה ולא יחזיר קמ"ל התנא דאין רשאי להתעלם וצריך להחזיר ויניח כבוד אביו הגם דלא אמר לו להדיא שיעבור והא מלתא לא נפקא לן אלא מקרא דואת שבתותי ולא מעושה מעש' עמך וא"ת ואחר האמת מנ"ל להתנא לומר זה ודלמא דוקא שבתותי הוא דאם אמר לו אביו חלל כו' לא יאבה לו ולא ישמע אליו פי' שאומר לו להביא לו מים לשתות והבן לא מצא אלא ברשות אחרת והוא צריך להביא מרה"ר לרה"י בזה הוא דקאמ' אל תשמע אבל הא מלתא דהטמא כו' מנ"ל י"ל דנפקא ליה מסיום דקרא דקאמר אני ה' לרבות כל אשר צוה ה' שלא תדחה שום מצוה ממצות ה' לעשות רצון האב ולעולם אם אביו רשע פשיטא דלא מלבד שלא יעשה דבריו לעבור על ד"ת אלא דצריך למונעו ולבזותו עד דמימנע ואדרבא זהו כבודו וכעין זה אשכחן בחזקיהו דגירר עצמות אביו כו' ונ"ל להוכיח ממה דגרסי' בפ' הנחנקין דף פ"ה וז"ל בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולהלקותו א"ל כבוד שמים עדיף וקאמ' בש"ס על הך בעיא מאי הוי עלה אמר רב כו' וכן תנא דבי רי"ש לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להלקותו כו' חוץ ממסית ומדיח כו' ע"כ, נראה דוקא לא פליג הא דרב הונא ותנא דבי רי"ש אלא בכה"ג דמאי דהוה הוה אבל קודם שעשה עבירה ויכול למונעו פשיטא דהרשות בידו ויש הפרש בין קודם מעשה דהא אפי' על מ"ע מכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לקיים המצוה ואצ"ל בהולך לעבור עבירה דיהרג ואל יעבור ובודאי יודו לס' ר"ש דכבוד שמים עדיף ולא חלקו עליו אלא בכה"ג דמאי דהוה הוה וכבר עבר והמלקות הוא תיקון וכפרה לאב לא יעשה הבן שליח לזה אבל למונעו מלעבור ודאי יישר חיליה ואי תימא דאיכא לספוקי בהא הו"ל לש"ס למעבד לה בבעיא באת"ל וגם תנא דבי רי"ש הו"ל לאשמועינן חידוש בזה האופן דלמונעו ומכ"ש אחר שעשה מעשה דעדיפא כנז' וגם מסתמא לא מרחקי' הסברות כ"כ בין ר"ש ובין מסקנת הש"ס דלר"ש אפי' עשה תשובה יעשה הבן שליח להכותו לאביו כדמוכח מהש"ס בהנחנקין דלר"ש אפילו עשה תשוב' מדלא מוקי ההיא דהיה יוצא ליהרג ובא בנו והכהו חייב כס' ר"ח במסרב ובעשה תשובה דהא עכ"פ מוקי לה ר"ש בעשה תשובה ואפילו הכי לא בעא לאוקמה במסרב א"כ אפי' עשה תשובה ילקהו הבן במאמר ב"ד ולסב' רב הונא לא יעשה הבן שליח כו' ואפי' למונעו מלעבור עבירה שהיא יותר עדיפא לא מיבעי לדעת התוס' דמוקמו לההיא דרב הונא בעשה תשוב' כדי שלא יהיו חולקים בקצוות אלא אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דמוקמו לההיא דרב הונא אפי' לא עשה תשובה עכ"ז כל עוד דמצינן שלא להרחיק עוד הסברות כ"ע יודו דלא מרחקי' ובהא מיהא דלמונעו יישר חיליה

סי"ז אלא שהאשה אין ספק בידה כו' במסכ' קידושין מפקי לה מקרא דאיש אמו כו' איש למעוטי אשה כו' וקשה