ראשון לציון על שולחן ערוך קצז

יותר מהשיעור אלא ודאי דהכונה היא כדי שלא יסברו השומעים דר"ט לפנים מהשורה הוא דעבד מאחר שהיה חכם קמ"ל דהרי הוא ככל אדם דחייב בכבוד אב ואם ולזה איכא למימר דלירושלמי פשיטא ליה משא"כ תלמודא דידן. ומה שרצה לתרץ הב"י דהפשיטו' הוא ממה ולא איבעיא ליה בירוש' משמע דמפשט פשיט ליה מההוא עובדא דר"ט לא נהירא לי אחר המחיל' חדא דהרי איכא הרבה בעייות דאיכא בתלמודא דידן ולא מייתי להו בירושלמי וכן להיפך ותו אדרבא יותר היו צודקים דבריו אם היה אומר הר"ן דפשיט לה מהירושל' מדלא מבעיא הגם דהייתי סובל דוחק הנז' דהרבה בעיות בעי בש"ס דידן ולא בעי להו בירושלמי אנו אומרים דנפשטא וסובל אני דוחק זה ולומר דאפשר דירושלמי הוה פשיטא ליה ואי הוה ידע תלמודא דידן ההוא פשיטותא דמניה פשיט הירושלמי הוה פשיט מניה נמי מלומר דטעמיה דהירושל' הוא מההוא עובדא דאמיה דר"ט וההוא עובדא דאמיה דר"ט ידע לה הש"ס דילן ולא פשיט מינה לדעתיה דהרב"י דלא שנא ליה בין הך עובדא להך עובדא והרי הש"ס דילן גילה דעתו דאין למיפשט מינה והו"ל פלוגתא בין ש"ס דילן והירושלמי וכיון שכן לא שבקינן דעתיה דש"ס דילן ועבדינן כהירושלמי ופשוט ובאמת דק' לי לדברי הר"ן אחר האמת הדוחק שיש לנו בדברי הרמב"ם ז"ל הוא אמאי פסק לקולא גבי האב שאינו עומד בפני הבן ופשיטו' דקא מייתי מהירושלמי הוא על חיוב הבן לעמוד לאביו לא על פיטור האב מלעמוד לבן וז"ל הר"ן ואי איתא דאין הבן חייב לעמוד מפני האב כשהבן רבו לא היתה כו' ע"כ. לא מייתי ראיה אלא על חיוב הבן א"כ עדיין קשה סוף סוף פטור האב מהבן מנ"ל ואין לומר דהא בהא תליא דהא מהש"ס דעביד להו תרי בעיי משמע דפשוט הוא דאיכא למימר דכל א' יעמוד בפני האחר ואי איתא דהא בהא תליא דבאומרך זה יעמוד בפני האחר ממילא האחר לא יעמוד בפניו שמתבזה א"כ הו"ל להש"ס לאתויי פשיטות דבעי למיפשט השני ויפשוט מינה הבעיא הראשונה דהא בהא תליא אלא ודאי דיש מקום לומר דכל אחד יכבד כאשר הוא מחוייב ויש לישב לדברי הר"ן ז"ל ואני אומר כי טעמיה דהרמב"ם ז"ל הוא לא מהירושלמי אלא מכיפיה מבריך מתלמוד' דידן והוא דקשה אמאי לא נהג הש"ס כמנהגו כד בעי הבעיא דלא מפשטא דקאמר תיקו והן אמת דזה אינו כ"כ קושי להכריח ממנו אכן מהש"ס יכריח דבבעיא ב' דבנו והוא רבו מהו לעמוד בפניו פשיט לה הש"ס מדריב"ל דקאמר אנא כו' והוא דקשה לפי מאי דבעי הש"ס למיפשט ולומר טעמא דאנא רביה כו' אבל אם היה הבן רביה היה עומד מפניו בלאו טעמא דבי נשיאה קשה לדברי ר"י מהיכא תיסק אדעתין לומ' דהוה כדאי לעמוד בפני בנו ותלמידו דמבלי טעם בי נשיא' חי ראשי דאפי' מאן דניים לא לימא כהא דמאיזה טעם יעמוד אביו אי אינו רבו והבן אין לו שום מעלה שאינה באב דהא הא דבי נשיאה ר"י הוא דמחדש אותה דמהאי טעמ' הוא דעומד מפניו ואין לומר דה"ק ר"י איני כדאי לעמוד בפני בני מצד דאנא רביה ולדיוקא דוקא אתא לומר לך ולהודיעך כי במציאות דהבן רבו היה צריך לעמוד ולזה דייק מלת אנא איני כדאי ולא אחר דאחר במציאות דהוי הבן רבו בלא טעמא דבי נשיאה צריך לעמוד ולפ"ז אין להקשות על מי סמך ר"י להבין זה בדבריו דלמא נבין לאידך גיסא דלא חש לזה מטעם דהוה ידוע דהוה אז ר"י רבו של בנו וכפ"ז הרי דבריו מבוארים דלא נתכוון אלא לדייוקי כנז' ולומר דאחר צריך לעמוד אם כן כפ"ז דדבר ידוע היה להם דר"י רבו של בנו הוה האי דקאמר איני כדאי אין לה משמעות כלל דפשיטא הוא ואם לומ' הדייוק הכי הול"ל אנא דקאימנא מקמי בני משום חתניה דבי נשיאה ואז פרכינן מאי קמ"ל הרי כיון דהיה ידוע להם דר"י אביו ורבו של בנו והוו ידעי כבוד דבי נשיא' ממיל' ידעי דמהאי טעמ' הוא דעומד מפניו ולא הוה צריך לומר אלא לדייוקי ולומ' אנא דקאימנא כו' דאיכא אחר דבלאו האי טעמא יעמוד בהיכא דהבן רבו מה תאמר דאז לא הוה מייתר דברי ר"י ואצטריך לו' אנא דקאימנא מקמי בני משום בי נשיאה לאשמועינן משום דלא הוו ידעי כבוד בי נשיאה ולא הוו ידעי איך ולמה עומד ר"י לפני בנו לזה קמ"ל דהיינו טעמא משום כבוד דבי נשיאה וא"כ מהיכא גמרינן להא מלתא דאחריני אם הבן רבו אם כן כפ"ז הו"ל לר"י אם חשד אותם דאינם יודעים הלכות כבוד דבי נשיאה הול"ל דין כבוד דבי נשיאה ועוד ממשמעות דבריו משמע דכבוד דבי נשיאה ידוע לכל ולא בא אלא לענין דין לאשמועינן איזה דבר ושפיר דייקינן מדבריו אם היה או' אנא דקאימנא כו' משום כו' משמע דאחר יש לו לעמוד בלאו טעמא דבי נשיאה ומהו משמעות איני כדאי פשיטא דאינו כדאי ואם תרצה לומ' דלא הוו ידעי דהוה רביה א"כ אין דברי ר"י מובני' דעל מי סמך להבין בו זה לומר דאתא לדייוקא כל עוד דמצינן לפרש משמעות יפה בדבריו ופשיטא דכל עוד דמצינן לומר דעיקר הכונה היא במה שנשמע מדבריו לא אמרי' מלתא כהאי דאתא לדיוקא באם אינו ענין שהוא דבר רחוק ודחוק אלא דוקא בכתוב הוא דאמרינן אם אינו ענין ושאני מאי דבעי הש"ס למפשט בבעיא ראשונה מההיא דקום מקמי אבוך דהמכוון משמע מדבריו עצמם דקאמר קום מקמי אבוך פירוש מצד אבוך לחוד בלאו טעמא דבעל מעשה ותוכרח הכונה הכי דאפי' מר שמואל רביה הוה קאים מקמיה ומאי קאמר ליה אלא ודאי דפי' דבריו הכי הוא משא"כ הא דר"י דפשיטא דמלבד מה שכתבתי אם היתה כונתו של ר"י לאשמועינן הא דצריך לעמוד בפני בנו כשהוא רבו הוה אמר לה בהדיא והדברים מוכיחים דהכונה אע"ג דהבן רבו ופשוט אלא ודאי האמת והצדק דהא קאמר משום שהיה בנו של ר"י רביה והיה עומד ר"י בפניו ויש מקום לומר כי טעמו ונימוקו עמו שלמדו תורה עומד בפניו לזה אתא ר"י להוציא זה שאינו כדאי לעמוד בפני רבו פי' מצד דסוף סוף הרי הוא בנו והגם דהוא רבו אינו עומד בפניו אלא הטעם הוא משום שהוא חתניה דבי נשיאה והיינו פשיטותא דבעיא והש"ס דקאמר הכי קאמר פי' כן הוא האמת במשמעות דברי ר"י וממילא פשוטי קא פשיט לה הש"ס ולא בתורת דחיה קאמר אלא קושטא דמלתא והשתא מה נעים דלא קאמר הש"ס דלמא ה"ק כו' ובבעיא ראשונה קאמר שאני כו' הגם דלא קאמר דלמא הרי הוא כאלו אמר דבאומרך שאני ליכא פשיטותא ולא מידי דהוי מציאות אחרינא משא"כ בנדון זה דבעיא הב' דבאומרך דה"ק כו' היינו פשיטות להדיא וא"כ הול"ל מלת דלמא אלא ודאי כמ"ש ואין לזוז ממנו דסלקא לה בעיא ב' ונפשטה דפטור האב לעמוד בפני בנו וכן פסק הרמב"ם ז"ל מטעם הנז' ובבעיא דבנו אם צריך לעמוד דפסק לחומרא הגם דאין אני צריך לחפש טעמא בזה להרמב"ם כיון דהוי לחומרא עכ"ז נר' להוסיף טעם נכון להיות דסובר רבינו דדחית הש"ס דקא' שאני מר יחזקאל כו' אינה דחייה דהא ודאי דהש"ס ידע להאי דחייה דאפי' מר שמואל קאים מקמיה וטעמו הוא מדאצטריך הוא למילף מינה דאפי' אינו בעל מעשה כמו שפי' רש"י ומה שדחה הש"ס דה"ק ליה לפעמים דאתי מאחורי וכו' דחוק הוא והרי העיקר חסר היכן ידע רב יהודה דה"ק ליה לפעמים דאתי מאחורי ואין רמז מזה בדבריו דשמואל כלום בשלמא אי אמרי' דה"ק אפי' בלאו טעמא דבעל מעשה ולמילף הוראה לעלמא היינו דקא דייק קום מקמי אבוך פי' מצד שהוא אבוך לחוד אפי' בלאו טעמא דבעל עובדין והדבר מובן מדבריו אבל אי אמרינן דלעולם דוקא מצד מר יחזקאל דחסידא הוה והאי דקא"ל קום כו' באם אינו ענין כו' במה ידע לתנהו ענין לפעמי' דאתי כו' ומה גם דלמה לא יחוש מר שמואל לרב יהודה שיבין בו כס' הש"ס ומה גם שהיא יותר צודקת והיה לו מקום לדבר עמו באופן שלא יטעה ולפחות הי"ל לומר קום מקמי מר יחזקאל ואז הוה דייקי' מדלא קאמר ליה מקמי אבוך ש"מ דדוקא טעמ' מצד שהוא מר יחזקאל שהוא חסיד ולא מצד שהוא אבוה ואי הוה פרכינן מאי קמ"ל הוה משני אז פעמים כו' א"נ לאשמועינן לאידך גיסא דדוקא מצד שהוא בעל מעשה אבל מצד אבוה פטור אלא ודאי דיותר יורה אמיתו' הענין דה"ק קום מקמי