ראשון לציון על שולחן ערוך קצו

הלכות כבוד אב ואם

סי' ר"מ ס"א בהגה ומ"מ ב"ד אין כופין על מצות כבוד כו' גרסי' בפ' כל הבשר ההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה אייתוה לקמיה וכו' כפתיה להלקותו איקלע שם רב מרי ואמר שבקוה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה עכ"ל ואיתא בירושלמי ומ"מ אם רוצים לכוף הרשות בידם ע"כ ונראה דאין לכוף כ"כ עד שתצא נפשו על שאר מ"ע דלאו כל כמינייהו שירצו להלקותו עד שתצא נפשו בדבר שאינם חייבין לעשותו והשתא היינו טעמא דר"מ דא"ל לר"ח דאין להלקות לההוא דלא הוה מוקיר אבוי אע"ג דהוה מצי לאסוקי אדעתיה דר"ח מצד שרצה הוא דעביד עכ"ז שפיר מותיב מהך ברייתא עז"ה ממ"נ אי מאי דבעי להלקותו הוי מדינא ועד שתצא נפשו הוי מתניתא תיובתיה ואי מדין רצה לישע ליה הוא דעבידנא ומדחזינן דהדר ביה ש"מ דמדינא הוה בעי למלקיה וכפ"ז או' שבקוה קאי אכפייה דמדינא ולא קא מוכח ליה מברייתא אלא דין הכפיה מדינא לעולם ולעולם כפיה דברצון חכם עודנה במקומה כנז'

ס"ב לא יעמוד במקומו כו' נראה דדוקא בפניו אי נמי כשיש בני אדם יושבים שם ובא הוא וישב במקום אביו בכה"ג הוי זילותא משא"כ בלאו הכי נראה דשרי דאטו המקום קדושה יש בו ולא מצינו דין זה אלא בבהמ"ק דהגם דנחרב עדיין בקדושתו ואפי' התם טעמא הוי משום דעדיין לא זזה שכינה מכותל מערבי והו"ל כבפניו אבל בלאו הכי שרי דשלא בפניו אין שם פחיתו' ודלא כמ"ש הט"ז דאף בפני עצמו אסור דאין הכרח לדבריו ז"ל

ס"ה ודוקא דאית ליה מזוני לאתזנא ההוא יומא נראה דהא דבעי' ליבטל ממלאכתו אי אית ליה ההוא יומא מזוני הגם דלית ליה למחר דוקא ליבטל ממלאכתו אבל לתת לו ממה שיש לו אינו חייב ליתן לו כל עוד דחייש לעצמו למזוני ל' יום לפחות והראיה ממ"ש הרא"ש וז"ל והא דקאמרינן ואפילו הוא מחזר על הפתחים לא שיכבדוהו משלו ויחזור הוא על הפתחים דהא קי"ל משל אב אלא בגופו מכבדו ובטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזר על הפתחים ע"כ. וכיון דמחלק בין שנותן לו משלו לבטל ממלאכתו דהא דבטל ממלאכתו בעינן דאית ליה מזוני דההוא יומא ש"מ דלגבי לתת לו משלו לא סגי במזונא דההוא יומא וליכא למימר דהרא"ש סובר דלגבי ליבטל ממלאכתו הגם דלית ליה מזוני בההוא יומא ולזה קאמר דלגבי שיפרנסו בעינן שלא יחזר על הפתחים ואם יש לו פרנסת אותו יום יפרנסו מהשאר זה אינו חדא דהסברא נותנת דפרנסתו קודמת וכבר קי"ל דחייו קודמין לחיי אביו ואצ"ל לשמשו ועוד ממה דמייתי הטור דברי הרא"ש ז"ל שחלק כנז' ופסק סמוך לו דברי הרמ"ה דלגבי ליבטל ממלאכתו בעינן דאית ליה מזונא בההוא יומא ש"מ דאין מחלוקת בזה והדברים פשוטים וההוא נמי דוקא דאית ליה מלאכה קבועה דשכיח ליה להרויח בה מזוני מידי יום ביומו אבל בלאו הכי דלפעמים שכיח ליה ולפעמים לא שכיח ליה נראה דהגם דאית ליה מזוני לההוא יומא ונזדמן לו מלאכה להרויח במה לאכול אינו חייב עד שיהיה לו מזון שלשים יום

ס"ו היה צריך לשום דבר בעיר ויודע שישלמו בשביל אביו ע"כ בט"ז נסתפק בהיכא דאינו יודע שישלימו חפצו בשביל אביו מהו דמהאי דקאמר ויודע כו' משמע דסתמא לא וממה דסיים הטור וז"ל אבל אם יודע שלא ישלימו וכו' יבקש בשביל עצמו שאינו אלא גנאי לו כיון שלא יעשו בשבילו ע"כ. וכתב הוא ז"ל דלא שלל אלא אם אביו הוא אויב להם ובהזכירו מרע לנפשיה יע"ש דבריו ז"ל שהם רחוקים ואין הדעת מקבלתם ח"ו שנתכוון הטור לדבריו ופשיטא דהרמ"ה פליג על דברי הטור והנה דברי הטור ז"ל הם פי' רש"י שפי' וז"ל אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי ע"כ. הרי דאם עדיף כבודו של הבן שם לא יזכיר כבוד אביו והם דברי הטור ועוד תמצא דהרב"י ז"ל מייתי דברי הרמ"ה דחולק הוא ומוסיף לאסור מה שאין אסור לדברי רש"י שהם דברי הטור ופשוט דהחילוק הוא כמו שכתב בפרישה והש"ך הסכים לזה וכך היה נ"ל בתחילת ההשקפה ודחיית הרב דמצוה היא אינה דחיה דאינו חייב במצוה זו אלא אם הוא נשמע וכו' וזולת זה פטור ודברי הרמ"ה דעת עצמו היא דמוסיף להחמיר כה"ג

ס"ז חייב לעמוד כו' ואם האב תלמיד בנו כל א' מהם עומד בפני השני ע"כ כל זה בעיא בפ"ק דקידושין דף ל"ג עמוד ב' וז"ל איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד מפניו ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא קום מקמי אביך שאני מר יחזקאל דבעל מעשים הוא דאפי' מר שמואל נמי קאים מקמיה אלא מאי ק קאמר ליה זמנין דאתי מאחורי קום את מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי אבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו מפניו ת"ש דאמר ריב"ל אני איני כדאי לעמוד מפני בני אלא משום דבי נשיאה טעמא דאנא רביה הא איהו רבאי קאימנא מקמיה ה"ק איני כדאי לעמוד ואפילו הוא רבאי דהא אנא אבוה אלא משום כבוד דבי נשיאה ע"כ ופי' רש"י ז"ל אלא מאי קא' ליה אמאי צריך לאזהורי אי לאו למילף מיניה הוראה לעלמא דאפי' שהוא רבו חייב לעמוד מפניו וכתב הרמב"ם פ"ו מה' ממרים דאין האב עומד בפני הבן אבל הבן יעמוד בפני האב והרא"ש ז"ל פסק בתרוייהו לחומרא האב יעמוד לבן והבן יעמוד לאב ע"כ וקשה דבשלמא להרא"ש שפיר דמצינן למימר דכיון דאיכא ספיקא בדאורייתא עבדינן לחומרא אלא להרמב"ם מאן פלג ליה

וראיתי להר"ן שהקשה זה ופירש דהרמב"ם סובר דהגם דבגמרא דידן לא איפשיטא ממה דמייתי בירושלמי ההוא עובדא דרבי טרפון דחלה ואמרה אמו לרבנן שיבקשו רחמים עליו שהוא מקיים מצות כבוד אב ואם יותר מדאי ואמרו לה מה עביד לך ואמרה דכד מהלכת וכו' מהלכת על כפות ידיו ואמרו לה עדיין לא הגיע כו' ע"כ ור"ט חכם היה וכבוד רבו מכבוד חכם נגעו בו ש"מ דחייב בכבודם אפילו יהיה גדול בחכמה כו'. והק' מרן ז"ל בב"י על זה והא גם בש"ס דידן מייתי עובדא דר"ט הוה משתבח בבי מדרשא דכד סלקא אמיה לערסא גחין וסליקת כו' ואמרו ליה רבנן עדיין לא הגעת וכו' ע"כ. ולעד"ן דל"ק דשאני מה דמייתי בגמרא דידן הוא מצד דהוה משתבח ר"ט שדו בה נרגא כי היכי דלא לשבוחי גרמיה דהא עכ"פ הא דגחין ר"ט כו' אינו אלא לפנים משורת הדין דהא אינו חייב אלא אם רצה והויא מילי דחסידותא והא דקאמרי ליה רבנן כלום זרק לך כיס לים כו' הוי מלתא דכ"ע חייבין בה והוא עביד דעדיפא מינה ופשיטא דמאן דעביד הא במכ"ש דעביד הא אלא הכונה היא לעולם דהא דגחין עדיפא בערך הדין וההיא דזרקא ארנקי כו' בערך האדם כי יחם לבבו על מאודו שמשליכתו לאיבוד קפיד על זה וצריך כח גדול לאכפויי ליצריה היפך רצונו משא"כ הא מלתא ומה גם דעבד לה מדנפשיה שלא שאלה אמו ממנו דבר זה מה שאין כן הארנקי דהוי הפך רצונו ואיכא הפרש בין מלתא דעביד לה האדם מדנפשיה ממה דעבדו לה אחריני ויצרך לסבול ולזה לצד שהיה משתבח בקשו רבנן לומר דבר כי יש עוד מלתא דחייב בה והיא גדולה מזו בערכה ועדיין לא באה לידו וכל זה אינו אלא בערך ר"ט אבל בערך המקבל שהיא אמו פשיטא דהא דהוה מניח ידיו תחת פרסותיה עדיף מהא דלא מכלימה ושפיר קא משתבחת ביה דעביד לה יותר מדאי וא"כ פשיטא שלא היה להם לרבנן למעט בחשיבותיה ולומר דעדיין לא הגיע ומה. גם דהוה מוטל על ערש דוי ועד השתא מיהא הרי אמיה אמרה דעביד