ראשון לציון על נ"ך רנב

אשר יקרה לאדם בשעת פרידת הנשמה מהגוף אשר מתטרפת דעתו של אדם זה אינו אלא דוגמא כי אופן זה של התורה המצאתו הוא כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תשמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות והנפש מצד עצמה מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו וענין זה ימצא בנכנסי' בעומק התורה ואו' ודגלו עלי אהבה נרא' שרמז מ"ש בז"ח בשעשוע שמשתעשע הקב"ה עם הצדיקים בג"ע שכאשר מתגלה ה' אליהם בפנימיות אורו ומקבץ לנשמות אליו בלי הפסק מרוב השמחה והתענוג עד שאוחזים כמין התעלפות ונושרים מהם נשמות הבאים לעולם הזה יעש"ד. לז"א ודגלו עלי אהבה כי אותו הקיבוץ שמקבצם ה' הוא שיעור האהבה אשר יאהב האדם כי תמצא במין האנושי כי יש שיאהב כסף אין לו שיעור לומר זה הוא שיעור הנכסף ולפעמים גם בערך זה יבא לידו דבר הנכסף יותר ויבוז לכסף בערך אותו דבר וכעז"ה באופן אין שיעור וגבול למה שיאהב האדם. גם תמצא שהגם שיאהב הדבר אין האהבה ההיא אמיתית כי כאשר תהיה נפסקת מערך שהיתה בעיניו הוא או' שאותה האהב' אינה בערך הדבר הראיה כי איננה לז"א לשלול כל האהבות שבעולם בין בערכם כי כלם דמיונות בין בערך שיעור האהבה כי לפעמים יאהוב האדם ג' וד' דברים ומהראוי כי שיעור האהבה מתחלק חלק לכל א' מהנאהבי' ואין כל שיעור האהבה מתקבץ בא' לז"א ודגלו עלי אהבה בין בערך הנאהב בין בערך כללות שיעור אשר יוצג כי האהב' אהבה שלימה ונ"מ לא יאהב עוד דבר זולת אותו שעשוע והמשמח בשמע אזן

סמכוני באשישות כו' נראה לומר אם ירצה ה' ב"ה דע כי אז כאשר יעבור השעשוע ונשארים הנשמות מאותו רוב השעשוע מתעלפים כאמור בדברי הזוהר אז אם ימנעו מהשעשוע לחלוטין יש להם צער גדול כשעת יציא' נשמה לזה צועקים שישארו להשתעשע באופן שיהיו יכולין להביט אל האלקים כמציאות החולה שלא יוכל לאכול אלא דבר מועט והמציאות הוא שיביטו אל אורו יתבר' באשישות כמתוך אשישות כמו שתא' ע"י מסך לז"א סמכוני עשו לי סמיכה לא שלא יביטו ח"ו אלא באשישות שיוכלו להביט באופן שיוכלו לסבול והנה לפי מה שפי' לך ד' דברים ביין לזה שלל ב' מהם והם הסוד שהוא עומק הענין והדרש שהיא השמחה ולא נשארו אלא ב' הפשט שהוא האכילה והרמז שהוא הריח וזה הוא שאמרה רפדוני בתפוחים כי התפוח יש בו ריח ואוכל ואינה רוצה אלא ב' בחינות והטעם כי חולת אהבה אני ואינה יכולה לסבול אלא שיעור המחיה והריח כי חלק הסוד קשה עליה להיות חולה וגם השמח' אין לה כח הסבל אלא לשיעור זה. וחזר לומר אופן השעשוע ורוב האהבה שהיה לה עד שהיתה חולה ממנו

שמאלו תחת לראשי כו' הכונה היא שאו' הסיבה שממנה הגיעה למעל' זו והיא להיות שבעולם הזה סבלה היסורי' ויד החזקה ע"ד והיה ראשיתך מצער כו' והנה יד שמאל בה ה' מיסר ומוכיח לז"א כי המעלה הזאת שהשיגה הוא להיות ששמאלו של האדון ב"ה תחת לראשי פי' בתחילה בעולם ולזה זכיתי עתה וימינו תחבקני או יא' כי בשניהם המה מעשיה והכונה שהיתה לומדת תורה מתוך דוחק וצער וזה הוא או' שמאלו כו' כנגד הדוחק. וימינו שהיא התורה תחבקני. וטעם שתלה הענין בה ומהראוי היה לו לתלות הענין בו ויא' ואחבק ימינו הטעם הוא תמצא כי יש ב' בחינות לומדי התורה הא' היא שקובעים עתים לתורה והב' שלומדים כל היום עד אשר אם יבטלו זמן מה התורה תשיחהו אפי' שיחתו היא תורה ואין נפשו מתישבת עליו כל עוד שאינו לומד באהבתה ישגה תמיד וזה יורה כי התורה אינה מניחתו לחזור פנים ממנה באהבת' אותו לז"א וימינו שהיא התורה תחבקני וזה יגיד על רוב האהב' שיש לו בה עד שהיא מחזרת אחריו

השבעתי אתכם בנות כו' להיות שקדם לומר ענין הצער שיש לבני עמינו מזהירם שלא ידחקו השעה הגם שיסבלו היסורין ויהיו עוסקים בתורה ויראו כי ה' מעלים עין מהם לא יעוררו האהב' כי אפ' שעדין לא רצה ה' ב"ה שתהיה הגאולה ואם תעוררו ועדין אין האהבה פי' רצונו יתברך אינו חפץ בכך כי כאשר תחפוץ האהבה הוא ירוץ צדיק ואומרו קול דודי כו' הכונה כי כאשר הבטיחנו המלך ב"ה לגאול אותנו וזה הוא אומרו קול דודי כו' כאלו כבר נתקיים הענין ובא וזה הוא אומרו הנה זה בא. ואו' דומה דודי כו' שלא תא' כי בימים אלו שעדין לא בא כי ח"ו אינו מביט אלינו לא כן הוא דומה דודי וכו' שהולך ומחזיר פניו ובעת שאנו בבתי כנסיות הוא עומד אחר כתלינו כו': ת ו ש ל ב " ע איכה סימן א'

איכה ישבה בדד העיר כו'. צריך לדעת למה סידר הדברים על זה האופן או היה מקדים כל המעלות ואח"כ הירידות או להפך דהיינו שיאמר איכה ישבה הית' כאלמנה היתה למס העיר רבתי עם רבתי בגוים שרתי במדינות או יקדים המאוחר ויא' איכה העיר רבתי עם רבתי בגוים שרתי במדינות ישבה בדד כו'. ועוד הגע עצמך שעשה חלוקה א' כנגד חבירתה למה שינה בסוף הפ' לומר היתה למס לבסוף דהכי היל"ל היתה למס שרתי במדינות כאשר התחיל סדרו הכתוב ישבה בדד בתחי' ואח"כ העיר רבתי עם היתה כאלמנה ואחר רבתי בנוים ה"נ יא' היתה למס שרתי כו'

אכן הנה ידוע כי כל המגילה הזו היא במקום קינה שהיה מקונן הנביא על ירושלים ועל ישראל והתחיל לקונן על ירושלים והנה מדרך המקונן הוא לעורר הבכי ושלא להפסיק בדברים שאינם מעוררים הבכי לזה לא רצה להאריך במעלתה שביני ביני יפסק הבכי והדמע לזה היה עושה אליה וקוץ בה איכה ישבה בדד העיר רבתי וכן ע"ז הדרך וסיים בה הית' למס לעורר הבכי ג"כ בסוף גמר חלוקא אחת מהקינה כי כן דרך המקונן לעגמת נפש יסיים בדבר המכאיב וזהו הית' למס אחר כל הכבוד הזה ופי' הכתוב הוא דמקונן הנביא אוי ואבוי איכה נהיה הדבר הזה שישבה בדד העיר רבתי עם דהיינו בזמן עצמו שהיא רבתי עם היא יושבת בדד כמ"ש במדרש שקודם החרבן נסתלקה השכינה וברח דודי הגם שעדיין מלאה עם ואומ' בדד ר"ל כמצורע וירצה כי כאשר נסתלק האדון בעה"ר שלט ס"א שהיא הצרעת אח"כ נוסף יגון אחר שבניה יצאוה ונשאר' כאלמנ' דבשלמא כל עוד שהיו בניה בתוכה הגם שדודה ברח עם כל זה אפשר שלא היתה נרגשת ועכשיו שבניה יצאוה היתה כאלמנה והוכר אלמנותה ונמשך לה מזה שמה שהיתה רבתי ושרתי וכו' עתה היא מעלת מס דבהיות מציאות שלא היתה שרתי כו' הגם שלא היתה מעלת מס ועתה מעלה עם היות שהוא יגון אבל אינו כ"כ כהא דהית' שרתי ועתה היתה למס או יא' דה"ק איכה ישבה בדד איך נשארה מבלי בנים משיב המקונן עצמו ואומר היתה כאלמנה משום שהבעל אינינו והיתה כאלמנ' ברח דודה ובא שודדה והגלה בניה מחיקה וזה סיבה לזה. או יאמר דהכונה היא שהנביא נתנבא על כל הקורות ואו' איכה כו' דהיינו שברח ממנה האדון ונשארה בדד וזה היה בחרבן א' והנה תמצא כי עיקר בכייתה תמיד הוא על סילוק השכינה ע"ד אומר' ז"ל על פ' כי אינינו שהיל"ל כי אינם אלא עיקר הוא בעה"ב וע"ז עיקר בכייתה ויללתה על סילוקו ואו' רבתי עם פי' אפי' מלאה עם קודם שגלו ברח ממנה בעלה וחוזרת ובוכה על חרבן בית ב' אשר הוא חמור יותר דתמצא שעל הא' אומ' ישבה בדד ישיבה בעלמא אבל על סילוקו מבית ב' אמרה היתה כאלמנה להיות כי בית א' לא נשאר חרב אלא ע' שנה אבל בית שני מעת נסתלק זה ימים ושנים עדין הוא חרב לז"א היתה כאלמנה וכל זה עדין לא גלו ואמר העוד רבתי בגוים כו' שלא היתה עיר מלאה