ראשון לציון על סוכה קיט

עשרה ע"כ. ועיין מה שכתבתי דף ז' ד"ה יתירה שבת ואפילו למאי דפי' שם ה"ה ז"ל דהרמב"ם מיירי בדופן ג' הא מיהא לא חמיר דופן סוכה מדופן שבת דהא תנן דופן סוכה כדופן שבת. א"כ אמאי הצריך מחצלת ארבע ומשהו. ורמב"ם פסק להאי דינא דמחצלת שכתב שם וז"ל תלה מחיצה שגבוהה ארבעה ומשהו באמצע בפחות משלש לארץ ופחות מג' לגג הרי זו כשירה ע"כ. וי"ל דאה"נ וכל עצמו לא אתא רב חסדא בדין זה דמחצלת אלא לומר דאמרי' תרי לבוד חד מלמעלה וחד מלמטה אפי' בערב והיינו נמי טעמא דרמב"ם דהוצרך לכתוב זה בהלכו' ולעולם אפי' קנה בתוך ג' וקנה בתוך שלש שפיר דמי אלא דקשה א"כ הך דאמרינן דף ז' סוכה העשויה כמבוי עושה לו פס ד' ומשהו ומעמידו בפחות משלשה כו' ע"כ. אמאי לא סגי בטפח שוחק ומעמידו בפחות מג' והו"ל ארבעה טפחים ויביא קנה ויעמידו תוך ג' לטפח ולא בעי פס ארבע. ורמב"ם פסק להאי דינא בריש פ"ד מהלכות סוכה וי"ל דאה"נ דדבר תורה בהכי מיתכשרא אלא דרבנן הצריכו זה משום היכר מחיצות סוכה דהכתוב תלי מלתא בידיעה דכתיב למען ידעו דורותיכם ומשום זה הצריכו היכר הזה טפי משבת ותדע דהא קי"ל גבי שבת עומד מרובה על הפרוץ נידון הפרוץ כעומד ובסוכה לא אמרי' הכי ובעינן תוך שלש דוקא ועיין מה שכתבתי דף ז' ד"ה מביא פס כו'. נמצינו אומרים דדין פרוץ מרובה על העומד אינו בדופני לא להקל ולא להחמיר לא להקל בשיעור סוכה קטנה והראיה מדמצריך בעומד מרובה שיהיה תוך ג' ולא להחמיר ביותר משיעור סוכה אפי' פרוץ מרובה ואפי' בשני דופני הסוכה כמו שהוכחנו בדף יו"ד ד"ה יתירה שבת יע"ש וכל דהוי תוך שלש דהוי כלבוד חשבינן ליה כסתום ובהא שוה סוכה לשבת ומחצלת ארבע דקאמר לאו דוקא אלא ה"ה אם ירצה לעשות ב' קנים וכל א' תוך שלש לחבירו שפיר דמי ולא אתי אלא לאשמועי' תרי לבוד בערב ותדע דאלת"ה מאי פריך הש"ס פשיטא לימא הא קמל"ן דלא סגי בקנה תוך ג' וקנה תוך ג' לחבירו וכן בהך מתני' דמייתי הש"ס דמחצלת ז' כו' ופריך פשיטא והוצרך לדחוקי דאתא לאשמועי' משלשלין ואמאי לימא דאתא למימר שבעינן שבעה ומשהו ולא סגי בטפח תוך ג' וטפח תוך ג' אלא ודאי דלא ס"ל לש"ס למיפסל בהכי ועיין בדיבור שאח"ז

שם גמרא אמר ר' אמי פס ארבע ומשהו מתיר כו' לאו דוקא ארבע וה"ה שני קנים כל אחד תוך ג"ט וביניהם פחות משלשה ולא אתא הכא אלא למימר משך סוכה קטנה שבעה טפחים ואי תימא דבעינן דוקא פס ארבע טפחים לא מהני שני פסים טפח בכל אחד ויעמידם כנז' איכא למי' דטובא קמ"ל סד"א כדופן שבת קמ"ל אלא ודאי דה"ה והרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה דלא הוצרך שכבר כתב ברפ"ד שיעור סוכה קטנה כו' אלא דקשה לפום מאי דכתיבנא בדף ז' ד"ה מביא פס ארבע ומשהו דדוקא בסוכה הוא דבעינן משהו אבל לא בשבת יע"ש א"כ אמאי לא משני תלמודא משהו אצטריכא ליה ואולי דהא נמי הוה פשיטא ליה לתלמודא מהך ברייתא דקתני ובלבד שלא יהיה כו' והך מתני' היתה שגורה בפה כל האמוראים להכי לא בעי לשנויי הכי אלא ראיתי להתוס' בד"ה בפחות משלשה שהקשו וז"ל ועוד קשיא דבשני פסים שיש בכל אחד חצי טפח ומשהו סגי דמוקי בפחות משלש סמוך לדופן כו' וי"ל משום דאמרינן בספ"ק דעירובין דכל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב כו' עכ"ל. לפי דבריהם ז"ל ה"ה מחצלת בעי' דוקא ז' וה"ה נמי מאי דאמרינן דף ז' מביא פס ארבע כו' דדוקא בכה"ג משום דבעינן שתי וערב ואין דבריהם מוכרחים. ותו א"כ אמאי לא אמר בש"ס דהא קמ"ל דבעינן מחיצה שתי וערב וכמו כן הוה מצי נמי לשנויי הברייתא. ותו א"כ אמוראי פסקו דבעינן שתי וערב ר' אמי ור"ח וריב"ל דאמר בדף ז' יביא פס ארבעה טפחים אלא ודאי כדכתיבנא ותדע דהרמב"ם מיהא לא סבר הכין דפסק בפי"ז מהלכות שבת מחיצה בין של שתי בין של ערב וכו' והראיתי דבריו בדיבור שלפני זה יעש"ד ופסק הך דמביא פס ארבע כו' ועיין מ"ש דף ז' בד"ה מביא פס ד' וכו'. מהכא משמע דע"י פס ד' ומשהו עושה דופן גמור. והרמב"ם בפ"ד מהלכות סוכה כתב וז"ל היו לה ב' דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש עושה דופן שיש בו ארבעה טפחים ומשהו ומעמידו בפחות מג"ט סמוך לאחת מן הדפנות וכשרה וצריך לעשות לה צורת פתח ע"כ. ולמעלה מזה גבי שתי דפנות כמין גם דעושה דופן טפח כו' כתב וז"ל וצריך לעשות לה צורת פתח מפני שאין לה ג' דפנות גמורות ע"כ. משמע דכל דאיכא שלש דפנות גמורות לא בעי צורת פתח א"כ קשה והרי פס ארבעה טפחים שוחק עומד תוך שלש טפחים דהוי דופן גמור אב"א דהוי עומד מרובה על הפרוץ אב"א דהוי תוך שלש דאפילו השלש נחשבים כעומד ואמאי הצריך צורת פתח. וי"ל דלא הוי גמורות אלא שנים כמין גם ושלישית לרוח אחת מהם וזה אפילו בב' הדפנות מכשיר ואם עשה ג' כיוצא בזה פשיטא דלא בעי צורת פתח. ומהשתא לא קשיא מאי דהוה קשה לי בדברי הרמב"ם לישמועינן דאפילו על ידי פס חצי טפח שוחק סמוך לכותל ופס כיוצא בו תוך שלשה טפחים סמוך לחבירו יהיה ניתר בשלמא בדברי האמורא מצינן לשנויי כדשנינן. אלא בדברי רמב"ם ז"ל לא היא אלא טעמא הוא לאשמועינן דאפילו כה"ג דעומד מרובה על הפרוץ בעי צורת פתח כיון דמשונה כמבוי

דף י"ח גמ' ומודה ר"מ כו' ע"כ. סובר הש"ס דאפילו ארבעה נמי קאמר. ותימא ולימא ליה דלא קא מכשיר אלא בפחות מארבע ומצאתי בתוספתא פ"ק דמכלתין דקתני וז"ל מסככין בנסרים דברי ר"י וחכמים אומרים עד שיהיה בינו לחבירו במלואו וכו' אבל הכל מודים שאם יש בנסר ארבעה טפחים שיהיה בינו לבין חבירו במלואו ע"כ. הרי להדיא דקתני אפילו נסר ארבע ומהכא כל דאשכחן דהש"ס פריך או פריק מברייתא ולדידן מצינן לפלוגי דלא מיירי בנדון דאתי עלה ותלמודא לא דחי ליה שמע מינה דתלמודא קים ליה מאיזו הוכחה ברורה דלא מחלקינן בהכי

שם גמ' והא דג טמא כיון דלית ליה כו'. מהכא מוכח דדג טמא אין לו שדרה. והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות וז"ל והוא שיהיה ראשו ושדרתו של דג קיים כדי שיהיה ניכר שהוא דג טהור כו' ע"כ. מוכח דסי' שדרתו הוא להכירו אם טהור וכן פי' בפירוש המשנה וז"ל שישאר ראשו ושדרתו נראי' עד שיודע מאותה צורה שהוא דג טהור ע"כ וכבר כתבתי בספרי ספר פר"ת בענין זה ולפי שלא פירשתי הדבר באורך אשיבה ידי עלי. דע דלרמב"ם ז"ל דמפרש בסי' שדרה דקאמר דבהך דטרית טרופה היינו שיכיר השדרה כי שדרה זו היא מוכרח אצלו שהיא של טהור אם כן ע"י שדרה אדם מכיר טהור מטמא ובדג טמא איכא נמי דאית ליה שדרה ולזה כי קאמר אביי צחותא דאבב נהרא שרי פי' בהכרח לפרש שע"י שדרה ניכר וניתר כולו וכדקתני בברייתא דטרית דודאי לא פליג אביי אמתני' דאבב נהרא מינכרא דשריא בהכרח לומר דסובר דכל טמאים דאיכא התם בני שדרה נינהו ובזה מינכרי כולם משדרתם כי טהורים הם דאלת"ה ואיכא מין דג דלאו בני שדרה נינהו א"כ אותם שאינם בני שדרה במה מינכרי ובהכרח לומר דלא אמר הכי אביי אלא לפי שהחליט דכל מין דאית ליה שדרה לא קאי התם ומאי דקאמר הש"ס והאי דג טמא ה"ה דג טהור. אלא אמר חלוקת מיחוש האיסור דטהור אי קאי מאי איכפת לן ודקדק לומר והאי דג טמא פי' מין זה של דג טמא דלית ליה שדרה לא קאי וממילא משמע דאיכא דג טמא דלאו כהאי כגון דאית ליה שדרה דמצי קאי ופריך עלה והא חזינן דקאי דג שאין לו שדרה אם כן אין החלט לצחותא דאבב נהרא כיון דאיכא מין דלא מצי בדיק ליה בשדרה כיון דאין לו ואי משום דלית ליה קילפי כו' פי' ובכה"ג אפי' בדיקה לא בעי והא חזינן כו'. עוד אפשר דרמב"ם מפרש הסוגיא עזה"ד לעולם דדג טמא אית ליה שדרה אלא מין זה דצחותא אין דג טמא קטן כזה שיש לו שדרה ולהכי שרי אביי ולזה דקדק הש"ס לומר והאי דג טמא דהכי הול"ל ודג טמא אין לו שדרה