ראשון לציון על סוכה קיד

של צורפין הרי זו מקבלת טומאה מפני שהם מגביהין את הברזל בכל עת שירצו ומקבצין את שפות הזהב כו' והרי נעשית לקבלה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וא"כ הא נמי כחצים דמי דגם הוא לפעמים מגביהין העץ מן הברזל לתקן א' מהנה. וא"ת א"כ מאי קמל"ן רב משנה היא בפרק י"ז ממסכת כלים וז"ל תחתית הצורפין טמאה ושל נפחים טהורה ע"כ. והן אמת דמצינן למימר דחדית לן רב דחצים נקבות דמו להך דתחתית של צורפין אלא דזה דוחק. והנכון לומר הוא דשני מיני עשוי למלאת הם אחד כשבית קבול הוא לתשמיש צורכי הכלי עצמו שיש בו בית קיבול זה הגם שמתמלא חשיב בית קיבול והיינו חצים נקבות שהנקבות שבהם הוא כדי שישמש בחץ זה למרחוק על ידי חץ שתוחב בו ונמצא בית קיבול הוא צורכי החץ כדי שיעשה מלאכה שלימה ולזה שמיה בית קיבול והיינו מה דחדית לן רב ואיכא בית קיבול אחר והוא כשאינו לתשמיש הכלי עצמו אלא לתשמיש כלי אחר הבא בתוכו כדי להשתמש בו ונמצא כל הבית קבול אינו אלא בשביל המתמלא בו ולא בשביל הכלי שנעשה בו בית קיבול זה לא חשיב בית קיבול כלל והיינו הך דקתני בפרק י"ז דכלים דתחתית הצורפין דהתם נקבות הבקעת שבתחתית הסדן אלא לתשמיש הסדן לא לתשמיש הבקעת ולזה לא שמיה בית קיבול. ומאן דאית ליה מבוא בטומאה וטהרה ירגיש חילוק זה כי נכון הוא ולזה תמצא ששינה הרמב"ם את לשונו בשני מיני בית קיבול אלו בהא דחצים כתב אף על פי שהוא עשוי להתמלאת ובההיא דכלים כתב בית קיבול העשוי למלאתו ומי שאינו מבין דברי חכמים יחשוב דלאו דוקא ולא היא אלא הא דחצים אינם עשויים החצים כל עיקר בשביל נקב זה אלא שעשו הנקב לתיקון יפה לתשמיש יותר ראוי לזה אמר עשוי להתמלאת פי' מעשה זה של בית קיבול עשאוהו אבל לא עשאוהו להשאר כך אלא להתמלאת ובהך דתחתית הצורפין תמר עשוי למלאתו פי' כל עצמו של נקב זה לא היה אלא למלאתו ונמצא נעשה כל עצמו לצורכי הממלאו והבן ולזה לא חשיב בית קיבול דכל הכלי בטל וכבית יד לסדן ובזה נמי נתיישבה תמיהת התוספות בגמרא בד"ה בנקבות שהקשו מקתא דסכינא דטהורה

שם גמרא והושני איני יודע והושני עצמן וכו' הני ספיקי כיון דאינן אלא ספק דרבנן דהא דבר תורה כל הני לא מקבלי טומאה א"כ כל ספק אזלינן ביה לקולא ואפילו תרי ודייק כשרה ודוקא דדייק ונפיץ הוא דפסולה מדרבנן והרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות סוכה וז"ל סיככה בפשתי העץ שלא דק אותם ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא ואם דק ונפץ אותם אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגידולי קרקע עכ"ל ואיכא למידק בדברי הרמב"ם ז"ל מ"ש שלא דק ולא ניפץ קשה אם לא דק מה ינפץ ואם כן כשאמר לא דק פשיטא דלא נופץ אלא ודאי דהכי קאמר שלא דק ואפילו דק אם לא נופץ כשירה ונתחכם לומר הכי ולא אמר שלא נופץ משום להודיע מאי ניפוץ הוא לזה כתב דק מקמי הכי כדי שתבין מאי ניפוץ קאמר ומשום דהרמב"ם לא סמך על הלומד בספרו שיבין הענין אלא ממה שכתב בספרו להכי מפרש הענין וכפ"ז מאי דגמר אומר ואם דק ונפץ אין מסככין פי' דוקא דק ונפץ אבל דק לבד לא מפסלי ופסק בספיקא דדי' לקולא ואפילו בצד החמור שבשני צדדי הספק שנסתפק רבה בב"ח ומטעמא דכתי' כיון דהוי ספק דרבנן ומכ"ש בהיכא דתרי ולא דייק פשיטא דמסככין בו דהו"ל ס"ס במילי דרבנן ופשוט ומה שהשיג הראב"ד ז"ל על טעמו דהרמב"ם כבר קדמני והיה למגן הרב המגיד בטענת חכם

דף י"ג גמרא שתים מחלוקת ר"י וחכמים כו' מהכא משמע דמאן דאית ליה שלשה מצוה מן המובחר שיריו א' ומאן דסבר שלשה לעכב שיריו שנים. והרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות פרה כתב וז"ל מצות אזוב שלשה קלחים וכל קלח גבעול נמצאו ג' גבעולין ושיריו שנים או שלקח שנים בתחי' ואגדן כשר נפרדו הגבעולין ונשרו העלין אפילו לא נשאר מכל גבעול מהן אלא כל שהוא כשר ושירי האזוב בכל שהוא עכ"ל פי' דבריו מצות אזוב כו' פי' מצוה מן המובחר ושיריו פי' אם נפל אחד אחד שאגד שנים גם כן הוי מצוה מן המובחר כל שאגד בתחילה ג' הגם שנפל אחד אין אומרי' לו משום מצוה מן המובחר יחזור לאגוד ג' ומה שאמר או אם לקח שנים בתחילה ואגדן פי' דוקא דיעבד הוא דמתיר לאגוד שנים ולזה אמר אם לקח ומ"ט אם נפרדו הגבעולין ונשרו כו' פי' אחר שאגד אגד כשר או שלשה דמן המובחר או שנים דעיקר הדין ונפרדו פי' נפרדו מן האגד ונפלו ונקט נפרדו ר"ל נפרדו מהקלחים ואו' ונשרו העלים פי' לפי דלכתחילה בעינן שיהיו הגבעולין בעלין שלהם ולזה אמר אם נשרו העלין ג"כ ואומרו אפילו לא נשאר וכו' קאי אחלוקת נפרדו הגבעולין אם נשאר מאורך האזוב אלא כל דהו כשר ואומרו ושירי האזוב בכל שהוא קאי לחלוקה שהזכיר בתחלת דבריו ונשרו עליו ר"ל אם נשאר כל דהו מעליו כל דהו נמי כשרה א"נ הכי קאמר הגם שנשרו כל עליו כיון שנשאר מן האזוב כל דהו כשר והגם דמשמע פשטא כדרך ראשון עכ"ז מדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה כדרך שני ואולי דלעלין קרי אזוב פי' מן הגבעולין כשר וראשון עיקר וממה שכתב אפי' לא נשאר מכל גבעול מהם כו' משמע דבעינן דישאר מכל גבעול ולפחות שנים משני גבעולין אבל לא נשאר אלא כל שהוא מגבעול א' והשנים נפלו לחלוטין דפסולה ואמאי הרי דלמאן דסובר שלש מצוה מן המובחר סובר דשירים אחד והגם דאיכא למימר דלא סבר דשירו אחד אלא כשהגבעול שלם אבל בשנפל ולא נשתייר אלא כל שהוא לא סבר דסגי בחד אכתי קשה דהו"ל להרמב"ם לאשמועי' בהיכא דאיכא גבעול שלם דשיריו אחד. ונראה דהרמב"ם פסק בשירי אזוב כר' יוסי דבעינן שנים ולא כרבנן דסברי שירי אזוב אחד ולחומרא וטעמו כיון דבמתניתין הביא דברי ר' יוסי ולא הביא סברת החולקים עליו בענין שירי אזוב אלא בתחילת אזוב ש"מ דדעת רבי לפסוק הלכה כר' יוסי בהא ולא סתם כרבנן אלא בתחילת אזוב דלא בעינן שלש אבל שירי אזוב בעינן שנים ולהכי לא תני רבי דעת רבנן בשיריו הגם דדברי רבנן תני תחלה והוא משום דבהא לא הוו רבים לגבי יחיד משום דאיהו סבר כר' יוסי בהא ובעינן שיריו שנים ותו אפשר לאוכוחי דבעינן שיריו שנים מדאמר רב חסדא אגד בחד לא שמה אגד משמע כל עיקר ואפילו בשירים ואנן בעינן אגודה כדרשי בספרי דגמרי' לקיחה מולקחתם אגודת אזוב משמע דבעינן מיהא אגודה ובחד לא שמיה אגד ולזה תמצא דפסק הרמב"ם בפי' המשנה בפרק י"א דפרה דהלכה כר' יוסי ובהכרח לומר דלא קאי אלא אשירי אזוב ולא לתחילת אזוב דבהא לא מצו לפסוק כר"י כיון דת"ק חולק עמו אלא ודאי דלא קאי אלא לדין שיריו וכן מוכח מדבריו למשכיל על דבר

שם ע"ב גמרא הבוצר לגת כו' הקוצר כו' מ"ד קוצר כל שכן בוצר כו' הרמב"ם פוסק בפ"ה מהלכו' סוכה וז"ל סוכי תאנים ובהן תאנים כו' רואין אם הפסולת מרובה על האוכלין מסככין בהן ואם לאו אין מסככין בהן ע"כ. ובפ"ה מהלכות טומאת אוכלין כתב וז"ל הבוצר לגת אין לו ידות דהרי אין לו צורך ביד מפני שנמצין את המשקה הקוצר לסכך אין לו ידות כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורים עכ"ל הגם דתלמודא קאמר דמ"ד קוצר כ"ש בוצר וא"כ לא הו"ל להרמב"ם לומר אלא קוצר י"ל דתלמודא הוא דחדית לן האי מלתא ומאי דחדית תלמודא אשמועינן ליה הרמב"ם דלא סמך עליו לידע ההלכות מהש"ס וטעמא דפסק כרב מנשיא בר גדא משום בין למאי דדחי תלמודא הוא משום דסובר תלמודא לאתוייה ככ"ע ותו מדטרח תלמודא אליביה דר' מנשיא לאוקומיה ככ"ע ש"מ דסובר כוותיה וראיתי להכ"מ שכתב וז"ל שם פלוגתא דאמוראי ופסק כמאן דמיקל וצריך טעם למה וכתב הר"י קורקוס דטעמא משום דלמאי דבעי הש"ס לאוקומי כתנאי מיתוקם ר' מנשיא כת"ק וטענה חלושה היא עכ"ל ולמאי דכתיבנא לאו חלושה היא ומה גם דתלמודא טרח לאוקומי דתנאי