ראשון לציון על סוכה קיג

בש"ס צלתן מרובה מחמתן מחמת עצמן ופיר' ההיא דעירובין באופן אחר יעש"ד. וכל כי האי אפילו יהיה ספק שקול נטה בו לחומרא משום דהוי ספק דאורייתא ומכ"ש דאינו ספק שקול שדברי ר"ת דחוקים הם. והרמב"ם דעתו דלא כדעת ר"ת וכל שסכך העליון למעלה מעשרים הגם שסכך התחתון צלתו מרובה מחמתו פסול ממה שכתב בפ"ה מהלכות סוכה וזה לשו' העושה סוכה על גבי סוכה תחתונה פסול' בד"א כו' אבל אם אין גובהה של עליונה עשרה או שלא היתה תחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות וכו' תחתונה כשרה והוא שלא יהא גובה שתיהן יתר על עשרים אמה שהתחתונה בסכך העליונה ניתרת ע"כ. לכשנפרש דברי הרמב"ם כמו שפירש הרב בכ"מ דמיירי הרמב"ם כשהתחתונה צלתה מרובה מחמתה מחמת צירוף של סכך העליון ולהכי מתנה דבעינן שיהא סכך העליון תוך כ' אמה דבזה יכולין לצרף צללי הסוכה ע"כ. לפ"ז אם יהיה למעלה מעשרים אמה אין מצטרף סכך עליון עם התחתון להכשיר סוכה ולדעת התוספות בשם ר"ת אפילו למעלה מעשרים אמה יצטרף להכשיר סוכה ואפילו תחתונה חמתה מרובה מצלתה ואפילו עליונה צלתה מרובה מחמתה נמי כשרה התחתונה אלא שהצריכו בעליונה חמתה מרובה מצלתה בהיכא דהתחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה כדי שלא תהיה סוכה בתוך סוכה והרמב"ם מיירי דאין גבוהה של עליונה עשרה טפחים או אינה יכולה לקבל כרים וכסתות כו' ואעפ"כ הצריך שתהיה העליונה תוך עשרים אמה שמעינן מינה דסובר דלא כר"ת. אלא דבהיכא שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה והעליונה למעלה מעשרים אמה דלדברי התוס' כשרה נראה לכאורה דלא אתבריר דעת הרמב"ם אם כדעת התוס' אם כדעת רש"י לפום האי פי' דכ"מ וכד דייקינן שפיר הא נמי אתבריר לן דעת הרמב"ם ז"ל דלא כדעת התוס' והוא דכיון דלא אתבריר לן בדברי הרמב"ם להדיא דמיירי דסכך תחתון צלתו מרובה מחמתו בצירוף העליון אלא דאנו מפרשי ליה הכין ויכולין לומר נמי דמיירי בלא צירוף ובפירושא קמא דכתב הכ"מ א"כ הו"ל להרמב"ם לאשמועינן חידותא דדינא דכשרה תחתונה אפילו עליונה למעלה מעשרים אמה אם תחתונה צלתה מרובה מחמתה בלא צרוף דהא דשניהם בתוך עשרים דמצטרף עליון לתחתון לית ביה כל כך חידותא דדינא ותדע דבזה ליכא מאן דפליג ופשיטא דמצטרף משא"כ בהא דעליונה למעלה מעשרים אמה ותחתונה צלתה מרובה מחמתה דפליגי רש"י ותוס' וא"כ לא תימא דדעת הרמב"ם כדעת התוס' הא הו"ל לאשמועינן אלא ודאי דלא כן דעת הרמב"ם ז"ל וכל שעליונה למעלה מעשרים אמה צריך שיהיה בתחתונה צלתה מרובה מחמתה לבד כל הסכך שמכוון כנגד סכך של העליונה וכדעת אבי העזרי דכל סכך שיש עליו סכך פסול אין הצל בא אלא מהעליון ואין התחתון משמש כלום וכמאן דליתיה ולענין הלכה ספקא דאורייתא הוא ואזלינן לחומרא

שם גמרא אמרי במערבא כו'. הני מערבא דמייתי רב מלתייהו הוו גדולים מר"י כדאיתא בריש מ"ק דקאמר כי אתא רב דימי אמר כו' ופליגי ר"א ור"י בפירושא דתלמודא דבני מערבא וכיון דכן לא מצאו ר"ח ורבה בר רב הונא לאפלוגי עלייהו וכמ"ש התוספות בריש מ"ק דפריך אביי לרבה ורב יוסף מרב כהנא וכתבו התוס' ד"ה חייב שתים וי"ל ואע"ג דרב כהנא אמורא הוה מקשה מיניה לרבה ורב יוסף משום דגברא רבה הוה ע"כ. ומהשתא אה"נ דהוה פריך הש"ס לרבא ורב חסדא מההיא דמערבא אלא דקושיא דליכא לשנויי עלה מידי לא טרח הש"ס לאקשויי וכ"כ הרא"ש ואפילו למאי דפרישית התם דמאי דפריך אביי מרב כהנא הוא משום דאתמר מלתיה דרב כהנא בבי מדרשא ולא אפליגו עליה אמוראי ה"נ כיון דאמרי במערבא ולא אתמר דפליגי עליה ש"מ דהסכימו עלה בש"ס

שם ע"ב גמרא אגנינהו בסוכה כו' נראה להוכיח מהכא שאם חכם אחד יראה לו סברא אחת ורבים חולקים עליו אין לחייבו לעשות' כדעת רבים ומאי דאמרה תורה אחרי רבים הוא למי שאין לו סברא ילך לו אחר רבים אבל בעל הסברא אם הוא ראוי לחלוק לא יתחייב לעשות כרבים ואפילו להקל כפי סברתו שפיר דמי. ויש לדחות דשאני הכא אפשר דר"נ נמי הוה ליה מאן דסבר כוותיה אלא דהש"ס לא ידע ליה אי נמי דרב נחמן קבל מרבו ורב חסדא ורבה בר רב הונא קבלו מרבם ונמצאו שכל כת קבלה מיחיד ולהכי כל אחד עמד בסברתו וכההיא דאמר עקביא לבנו אני קבלתי מיחיד והם קבלו מיחיד כו'

שם גמרא אמר ר"י אמר שמואל כו' כתב הרי"ף דלא קי"ל ככל האי סוגיא אלא כההיא וכו' ועיין מ"ש במסכת מ"ק בפ"א בישוב דברי הרמב"ם דפסק דקצירת העומר דוחה את יום השבת ונקצר ביום שבת

דף י"א גמרא דרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילה כו' משמע דהכי הלכתא דהא דרש לה בפרקא וגם תלמודא מייתי לה בסיומא דמלתא. ותו דתלמודא מפרש למלתיה ש"מ דהכי הלכתא. והרמב"ם בפ"ה מהלכות סוכה כתב וז"ל וכן כילה שיש לה גג אפילו טפח אם גבוהה י"ט אין ישנים בה בסוכה ע"כ. נראה דטעמו הוא כיון דרבה בר רב הונא סובר כר"י דסבר דסוכה דירת קבע בעינן דמשום הא הוא דאמר לא אתי עראי ומבטל קבע ואנן איפסיקא לן הלכתא כדכתיבנא בריש מכילתין דהלכה סוכת עראי בעי' ותלמודא דקא מפרש הכא למלתיה דרבה בר רב הונא הוא אדרבה לגלות דלאו הלכתא הוא כי היכי דלא נטעה במלתיה דהוי הלכתא לזה אמר דאיהו כר"י דסבר דירת קבע וממילא אדחיה והגם דאיהו סבר כר"י ודרש הכי באתריה אנן לא קי"ל כוותיה כיון דכמה סתמי דתלמודא קיימי דדירת עראי בעינן

שם גמרא הדלה עליה כו'. עמ"ש למעלה דף ט' ע"ב ד"ה אמר רבא שם ישבתיה לדעת הרמב"ם ז"ל

דף י"ב מתניתין חבילי קש כו' בגמרא שלנו לא הוזכר שיעור החבילה אלא דבירושלמי אמרו דהוי כ"ה ופסקו הרמב"ם ז"ל בפר"ו מהלכות סוכה ותמה עליו הראב"ד וז"ל בירושלמי מצא אותה ולא ידעתי למה כתבה דאפילו אגד שלש שמיה אגד עכ"ל ולי נראה דאה"נ דמאי דאמרינן אגד שלש שמיה אגד נ"מ אם היה ראש דקל ובו חריות ולקח ג' חריות ואגדם יחד דשמיה אגד אבל בשיעור החבילה לא דברו בתלמודא דידן ומלתא דפשיטא היא דיודה תלמודא דילן לירושלמי דבעי כ"ה וגם הירושלמי יודה דהגם דליכא אלא שלש שרשים באגד אם הענפים כ"ה שמיה אגד והרמב"ם שלא הזכיר דין זה המעמיק בדבריו ימצא הדברים מבוארי' דכיון דכתב שם בהלכה י"א דהאוגד עץ אחד אינו חבילה וכו' דוק מינה דאם אגד שנים פסולים והוא ז"ל אזיל לשיטתיה דפסק דשנים נמי הוה אגד וכמו שהעלינו למעלה והרב המגיד תמה על הרי"ף שלא כתב שיעור האגודה ע"כ. ומסתברא דכיון דלא פירש סובר כל דהוי אגודה ואפילו עשרה או פחות אלא דהא מיהא בעינן דהוי שיעור שנשאת על הכתף כאו' וחבילתו על כתיפו אבל פחות מזה לא חשיבא חבילה והירושלמי שאמר כ"ה מיירי בקנים או בדים דומין לקנים

שם ע"ב גמרא מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאת לא שמיה קיבול קמ"ל. מהכא מוכח להדיא דבית קיבול העשוי למלאת שמיה קיבול וליכא מאן דפליג אהא שמעתא ופסקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות סוכה וז"ל סככה בחצים בזכרים כשרה בנקבות פסולה אעפ"י שהוא עשוי להתמלאת בברזל בית קיבול הוא ומקבל טומאה ככל כלי קיבול עכ"ל וקשה דבפ"ב מהלכות כלים כתב וז"ל בית קיבול העשוי למלאת אינו בית קיבול כיצד בקעת כו' אע"פ שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאתו עכ"ל. ומשמע דאפילו קודם שמילא אותה בברזל קא' דאינה מקבלת טומאה והיה נרא' לומר דהאי דמי להך דכתב הרמב"ם התם בבקעת כו' וז"ל ואם היתה