ראשון לציון על סוכה קז

חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה אומרת עד שישתה רביעית יין ע"כ. קשה היכא משתמעא פלוגתייהו דמשנה אחרונה עם משנה ראשונה דהא מאי דקתני משנה א' ברביעית הוא בשתיה ומאי דקתני משנה אחרונה בכזית הוא באכילה כדדייק לישנא דמתניתא להדיא בשלמא אי גרסי לא מדמה איסור נזיר וכו' אמרינן דמאי דקתני במתניתין דמשנה א' פליגא הוא משום דמשנה אחרונה מני ר' עקיבא כדקתני בסיפא דמתני' רבי עקיבא אומר אפי' שרה פיתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב ע"כ. הרי להדיא דאפילו שתיה בכזית דמשום הכי קא מחייב בצירוף הפת לאיסור ולהכי קתני במתניתין משנה ראשונה עד שישתה כו' פי' דפליגא משנה ראשונה בדין שתיה דבעי רביעית אבל לומר דסו' משנה ראשונה דאפילו אכילה ברביעית מנלן ולזה בחר רמב"ם בגירסא זו. נמצינו אומרים דפלוגתא דמשנה ראשונה עם משנה אחרונה היא בשתיה למשנה אחרונה והיא דעת ר' עקיבא בכזית ולמשנה ראשונה ברביעית ופסק רמב"ם כמשנה ראשונה הגם דמן הראוי היה לפסוק כמשנה אחרונה ומה גם דר' עקיבא הלכה כמותו ואי משום דאיכא רבים בעלי משנה ראשונה ואנן לא קי"ל הלכה כר' עקיבא אלא מחבירו ולא מחביריו הכא נמי הא איכא רבים בעלי משנה אחרונה דקאי כרבי עקיבא ולדרכנו לא קשה מידי דכיון דתלמודא קאמר להדיא הכא ברביעית יין לומר הרי דסתמא דתלמודא מסיק כמשנה ראשונה והגם דקי"ל כמשנה אחרונה ה"מ כההיא (דפרשא) דפ' אין מעמידין דר' יהושע הוה ס"ד לאסור העמדת גבינות בקיבת נבילה ואותביה ר' ישמעאל מקיבת עולה והדר ביה וקרו ליה משנה אחרונה וכמו כן ההיא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש מכח קושית תקנתם את רבו כו' כגון הני פשיטא דהלכה כמשנה אחרונה משא"כ במאי דקמן דליכא חזרה למילתיה במשנה ראשונה אדרבא יש מקום לומר דאת ראשונים אני הוא והדברים שקולים כיון דאתא תלמודא ואמר להדיא כדי רביעית יין לומר הרי אפסיקא הלכת' בש"ס דבשתיית יין לנזיר הוי ברביעית

שם גמרא כי אתא הלכה לשערו ע"כ. משמע דהלכה באה דאיכא חציצה בשערו כבשרו ולהכי פריך וגם שערו דאו' דכתיב את בשרו והאי פירכא איכא למימר דלא הוה ידע המתרץ להך דרשא ובתר דידע לה הדר ביה ממה דאמר דאתא הלכתא לשערו אלא דכפ"ז הו"ל תלמודא למימר אלא כי אתא הלכתא דאז נשמע דהדר ביה מהך שינוייא דלשערו אשר על כן מאי דחזי לדידי הוא דלאו פירכא היא והוה מצי לשנויי ליה אסמכתא בעלמא היא דהא דרשת את אינה מוכרחת דבכמה דוכתי אמרינן את לא דריש א"נ דרשינן לה אצטריך דבעי טבילה דסד"א בשרו אמר רחמנא ולא שערו ונפקא מינה דלא בעי טבילה כגון אם היה שער ראשו ארוך ודי אם הטביל גופו קמ"ל דבעי טבילה וכמו שכתב רמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מקוואות וז"ל ואם היה בעל שער יטביל כל שער ראשו והרי הוא כגופו דין תורה ע"כ. ולעולם בדין חציצה ליתיה דליכא למימר דכל דבעי טבילה צריך שלא יהיה חוצץ שהרי בשרו דצריך טבילה והוה ס"ד דאין בו איסור חציצה אי לאו דרשת בשרו במים והגם דנתרבה שערו מאת בשרו ובשרו גילה בו קרא שלא יהיה דבר חוצץ כו' עכ"ז אין הכרח לומר דלכל נתרבה שערו וזו היא דעת המתרץ שאמר כי אתא הלכתא לשערו ותלמודא דקא פריך לה משמע ליה הכי אלא לכל נתרבה בהשואה ומשני ליה אפילו לסברתו כי אתא הלכתא לכדרבי יצחק ולאו דהדר מקמייתא דאתא הלכתא לשערו אלא דאפילו לסברתו קאמר ליה ולהכי לא קאמר תלמודא אלא דאז נשמע דסתר לקמייתא ולא כן הוא בין שערו דחוצץ ובין שיעור החציצה הלכתא נינהו תרווייהו ומסתברא לי לומר דדעת רמב"ם בפי' דסוגיין הכין הוא מדכתב דחציצת שערו דין תורה ואי תימא דלא נפקא ליה אלא מדרשת את בשרו אשכחן ליה לרמב"ם דגילה דעתו דכל כי הני דרשות דריבויי לאו דרשות גמורות נינהו למימר עלייהו דין תורה ובהכרח לומר דסובר דמאי דקאמר הש"ס לשערו לא הדר ביה וכיון דכן הוא דאתא הלכתא לשיעור חציצת שערו ג"כ כבשרו שמעת מינה ממילא דשערו חוצץ דבר תורה דהיינו הלמ"מ והבן

וראיתי שכתב רמב"ם בפ"ב מהלכות מקוואות וז"ל לשתי שערות כו' שהיו קשורות אינן חוצצות ושערה אחת חוצצת אם הוא מקפיד כו' אבל אם אינו מקפיד עלתה לו טבילה עד שיהיה רוב שערו כו' כזה הורו הגאונים ויראה לי ששערו של אדם כגופו וכו' לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנא' רוב השער אלא אע"פ שכל השער קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה כו' ע"כ דברי הגאונים וטעמם כעיקר תורה וסוגיא משתמעא שפיר כוותייהו עז"ה דמאי דמשני הש"ס כי אתא הלכתא קאי אשינוייא קמא דאתא לשערו והכי קאמר דאתא הלכתא לומר דאם רוב שערו קשור ומקפיד עליו הגם שהוא מיעוט גופו חוצץ ולהכי לא אמר הש"ס תיבת אלא דהא לתירוצא קמא קאי. ואפשר שזו היא דעת רש"י שכתב וז"ל רובו רוב שערו כו' ואין הכוונה לדייק אבל בשרו לא בעינן רוב דהא לדעת הגאונים השוו בשרו לשערו דתרווייהו ברובא ודעת רש"י כדעתם. ורמב"ם חולק על סברא זו וטעמו משום דהוקשה ליה לדעת הגאונים מוכרחים אנו לומר שבאו שתי הלכות אחת הגוף דרובו ומקפיד חוצץ והלכה שנית בשער שרובו לבד ומקפיד חוצץ הגם שרוב גופו אין בו חציצה ואנן לא אשכחן בש"ס אלא הך דרבי יצחק או מוקמינן לה אבשרו ושערו או מוקמינן לה לשערו או מוקמינן לה אבשרו אי מוקמינן לה אשערו נימא דבשרו חוצץ במיעוט דהא שערו מיעוט גופו הוא וחוצץ כרובו ואי מוקמינן לה אבשרו א"כ שערו אין אני יודע ולו יהיה שנשוה אותו לבשרו אנו אומרים שיצטרף ג"כ שערו לרוב גופו ואי נמי אמרינן שבאה ההלכה על רוב גופו ושערו כגופו אמרינן נמי הכי דמצטרף לרוב גופו להכי לא פי' כדברי הגאונים ודרכו בפי' הגמרא כדפירשנוה בתחילת דברינו דשתי הלכות באו אחת על השער שיש בו דין חציצה וכדאמר הש"ס מתחלה להדיא דאתא הלכתא לשערו והלכה אחרת באה דדין החציצה ברוב ומשתמעא מלתא דיצערף שערו לרוב גופו

דף ו' גמרא וצריכה נמי צורת פתח ע"כ. איכא לספוקי אי קאי דוקא אהיכא דהכשרו בטפח דהיינו ששני הדפנות כמין גם וכהך דאשכחיה רב אשי לר' כהנא דהוה מעמיד טפח שוחק וכו' ועושה צורת פתח אבל בהיכא דהכשרו בפס ד' ומשהו לא בעי צורת פתח דחשיב כדופן שלימה או דילמא לא שנא ורמב"ם כתב בפ"ד מהלכות סוכה וז"ל היו לה שתי דפנות זו כנגד זו עושה דופן שיש ברחבו ד' ומשהו כו' וצריך לעשות לו צורת פתח כו' ע"כ. הרי דהצריך רמב"ם בכל הכשרות צורת פתח ואולי דסובר בפס ד' ומשהו בכמין מבוי דבטפח בכמין גם. ונראה להוכיח הכי מדמייתי תלמודא מילתיה דרבא בתר דמייתי דינא דכמין מבוי ואי תימא דלא קאי אלא בדין טפח הו"ל הש"ס לאתויי מילתיה דרבא סמוך להך דאמר ר' יהושע בן לוי עושה לו טפח וכו' ולא בתר דאייתי להך דרבי יהושע בן לוי דעושה לו פס ד' ולגמרה לדינא דכמין גם ובתר הכי לימא דינא דמבוי. אלא ודאי דדברי רבא קאי נמי אדינא דעושה פס ד' וכדברי רמב"ם עיקר וכן כתב הרא"ש בדעת הרי"ף ומהשתא קאי הרי"ף ורמב"ם והרא"ש בס' אחת

שם גמרא מביא פס ד' ומשהו וכו' ע"כ. קשה אמאי אצטריך לומשהו אי משום דלהוי לבוד הא לא בעינן כיון דעומד מרובה על הפרוץ הגם דליכא לבוד שפיר דמי וכדאמרינן בעירובין דף י"ד במבוי שהוא רחב ט"ו אמה ירחיק שני אמות ומעמיד פס ג' אמות ע"כ. ופירש רש"י התם וז"ל מרחיק ג' אמות ונמצאו חמש אמות אלו סתומות דפרצת ב' אמות נתרת בעומד מרובה על הפרוץ ע"כ והכא נמי אמרינן דהשלש טפחים ניתרים ע"י ד' העומדים ונמצאו כל הז' סתומות וליכא למימר דמרא דשמעתתא דמבוי הוא רב יהודה דפליג הכא עליה דר' יהושע ן' לוי דאמר פס ד' ומשהו הא ליתא דלא