ראשון לציון על סוכה קו

דמכשיר כל הסוכה מדין פסל דלא דייק מידי ה"ה מדברי רמב פסקו מרן דכשר מטעם דהרמב"ם ז"ל סובר הכין ודין אצטבא מן הצד או באמצע דדייק כפי האמת ה"ה ז"ל מדברי רמב"ם בפי' דכשר פסק מרן דפסול והוו להו תרתי מילי דתמיהי ואי משום דהגאונים פסקו בההיא דבאמצע דכשרה כל הסוכה פסק כוותייהו גם בהא דמן הצד ובאמצע כתב ה"ה דהגאונים מכשירים כל הסוכה ואמאי לא פסק כוותייהו ואי משום דהרא"ש כרש"י הרי ר' ישעיה והרשב"א והר"ן דלא כוותיה ומלתייהו מלתא דסברא נמי ומה גם דהוי מלתא דאורייתא תמיהא לי טובא איך הכריע מרן להקל והאמת יורה דרכו דלא סמכינן להקל ואינו כשר אלא מקום האצטבא והשומע לנו יזכה לישב בסוכה של לויתן ומה גם דכבר קדם לנו דרש"י לא בא בפירושו לפסוק הלכה דמטעם זה אין אנו פוסקים כדבריו נגד רבותינו הפוסקים וא"כ לית הכא אלא דעת הרא"ש יחידאה באחרוני' גם לפי הטעמים שכתב כבר הקשינו עליהם בטענה הנשמעת

שם ע"ב גמרא אמר ליה רבא בעינן מחיצות הניכרות וכו' ע"כ. פירוש מחיצות ממש ולא מטעם דסובר רבא גוד אחית מחיצה אמרינן גוד אסיק לא אמרינן ותרווייהו הכא לא מהנו משום דבעינן הכר מחיצות כדי שתהיה כדירה ואם אין מחיצות לא חשיבא דירה ומצינן לדיוקי דאי הוה ס' רבא דהכא גבי סוכה לא בעינן מחיצות הניכרות הוה מודה לאביי ולא שנא ליה גוד אסיק מגוד אחית ואביי הגם דנסתרה סברתו כדמשמע מתיבת סבר אביי דקאמר הש"ס ומשמע דמדברי רבא דהוה ס"ד לאו דקבל טעם זה לגמרי אלא בהא מלתא דגוד אסיק בשפת העמוד ליכא היכר אבל באופן אחר כההיא דסיכך על גבי אכסדרה דאיכא הכר קצת מהני ולא בעי הכר מחיצות כדברי רבא

שם גמרא איבעיא להו באמצע הגג פליגי אבל על שפת כו' ע"כ. כתב הרמב"ם בפ"ד מה' סוכה וז"ל נעץ ד' קונדסין על ד' זויות הגג וסכך וכו' כשר ורואין המחיצות התחתונות כאלו הן עולות כו' ע"כ. קשה כיון דר"ה איתותב ור"נ נסתפק הש"ס אם בין בזה בין בזה פליגי ועלתה בתיקו הא קי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. וה"ה כתב דהרמב"ם גורס כגירסת רבינו שרירא דלא גריס בעיא זו בש"ס ע"כ. ונראה לחזק גירסת רבינו שרירא דלפי גירסתנו קשה מנין נכנסה לש"ס ס' הבעיא כיון דלא קאמר ר"נ אלא באמצע מסתמא פשיטא דדוקא. ואם ממה שקדם לו דברי ר"ה דאמר על שפת סבר לומר דאין ר"נ אלא מוסיף. סוף סוף הול"ל אף באמצע ובזה נראה לי להכריע כגירסת רבינו שרירא דלא גריס בעיא זו דליכא ספיקא דודאי לא פליגי אלא באמצע אבל על שפת הגג כ"ע מודו דכשרה כמו שפסק הרמב"ם ז"ל

דף ה' גמרא תפסת מיעוט כו' נראה להוכיח מכאן הך פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בס' דאורייתא דהרמב"ם סובר דמדאורייתא לא אסיר אלא מדרבנן וראב"ד סובר דספיקא דאורייתא אסיר מדאורייתא בשלמא לדעת הרמב"ם ניחא אלא להראב"ד אמאי אמרינן תפסת מרובה לא תפסת והא מידי ספיקא לא נפק ואמרינן דגמרי' מהמרובה כההיא דאמרינן בחגיגה גבי תשלומי עצרת שבעה דקאמר הש"ס ונילף מחג הסוכות דקאמר הש"ס תפסת מרובה לא תפסת התם הו"ל חומרא דאתיא לידי קולא משום דילמא מחג המצות ילפינן וכשהוא מביא ביום ח' הרי הוא מביא חולין לעזרה וכן בההיא דימים האמורים בזבה דאמרינן ב' משום תפסת מרובה לא תפסת נמי אי אמרינן טפי נמצא אתה מקל לה משא"כ במאי דקמן אמאי לא אמרינן לחומרא ולעביד כמרובה אבל לדעת הרמב"ם דאמר מדאורייתא לקולא אתי שפיר ואולי מצינן לומר לדעת הראב"ד דהכא נמי אי יעביד טפי מטפח דפסול דלא אשכחן כה"ג ולואי שנעמוד לומר כן בשיעורין שנאמרו בפי' בתורה לומר בהם ולמעלה פסול משום שנאמר בהם וכן תעשו משא"כ בכה"ג מי יאמר דפוסל למעלה ואין כאן מקום דבר זה להאריך בראיות

שם גמרא יו"ד ה"א למעלה כו' ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ט מה' כלי המקדש וז"ל כיצד מעשה הציץ כו' וכותב עליו ב' שיטין קדש מלמטה לה' מלמעלה ואם כתבו בשיטה א' כשר ופעמים כתבוהו בשיטה א' ע"כ וזה הפך הש"ס ובמסכת שבת מצאתי נוסחות שכתוב בהם כדברי רבינו ונר' שכן היא נוסחא המדוייקת דלמה יחלקו התיבה לשנים דבזה נראה ח"ו שתיבת קדש חוזרת אל אות הלמ"ד וכן עיקר. ומה שכתב אם כתבוהו בשיטה א' כשר הוא מדברי ר"א שראהו כו' ונראה דסובר רמב"ם דר"א אינו חולק אדברי ת"ק והכי נמי מתדייקי דבריו דלא א' ר"א אומר ות"ק אינו חולק דדיעבד כשר אלא לכתחלה קאמר ובזה עלו דברי רמב"ם על נכון

שם גמרא דנין דבר שנתנה כו'. קשה א"כ נמי נימא דעובי השלחן והארון והמזבח שנתנה בהן התורה מדה בעי' שיהיה עביין טפח כי היכי דאמרינן בכפרת

שם ע"ב הנכנס לבית כו' פירוש דוקא ישראל אבל כותי בין כליו על כתפו כו' בין לבוש כליו כו' טמאין מיד וכדאיתא בתוספתא ופסקה הרמב"ם בפי"ו מהלכות טומאת צרעת משתמעא טעמא דהאי מלתא דכל דטמא אדם אין הטומאה שורה על מלבושו שרוח הטומאה לא תשאר שורה על בגדיו הלבושין עליו כי באדם חשקה עד שישהה שיעור שגילה אדוננו בו אבל בגדיו על כתפו המובדלים ממנו תשרה תכף ומיד ולהכי גוי וחמור דלא מטמאי בבית המנוגע אפילו לבוש טמאין מיד והבן והוא רז דלא גליא ומסתברא לי דאם נכנס דרך אחוריו כולו חוץ מחוטמו דטהור בגדיו טמאין מיד אפילו לבושין עליו

דף ו' גפן כדי רביעית יין לנזיר. רש"י פירש דאכילת חרצנים וזגים שיעורם ברביעית דיין ולא מים. והרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות נזירות דין ב' וז"ל נזיר שאכל כזית מן הפרי כו' או כזית מפסולת הפרי כו' הרי זה לוקה ע"כ לדבריו ז"ל מוכרח לפרש הכא דהכי קאמר כדי רביעית אם שתה רביעית. וקשה היכן רמוז רביעית בתיבת גפן בשלמא חטה הוא רמוז בה השיעור לומר שיעור פת חטה ולא שעורים שעורה ג"כ שיעור שעורה וכן תאנה ורמון וזית ותמרה אלא גפן היכן רמוז בו שיעור רביעית. ואולי דגריס כגיר' התוס' כזית יין וגם לזה קושיא כמו שהקשו התו' על דבריו דמאי נ"מ לשער ביין יעש"ד דהקשו קושיא אלימתא. וליכא למימר דסובר הרמב"ם כפרש"י הכא דאכילת חרצנים כשיעור רביעית יין דא"כ הרי סתמא דתלמודא מצריך בהו כדי רביעית ואזדא הא כגירסא דגרסי התוס' התם בנזיר עז"ה מר מדמי איסור נזיר לשתיה א"כ כמאן פסק הרמב"ם לא כמשנה ראשונה ולא כמשנה אחרונה דמשנה אחרונה אכילה ושתיה בכזית ומשנה ראשונה תרוייהו ברביעית והוא פסק שתיה ברביעית ואכילה בכזית ואפשר לומר דהכי קאמר גפן כדי רביעית יין ולא כזית ואתא לאפוקי דלא תימא דמרבינן שתיה לאכילה וכדמדמי ליה רע"ק קמ"ל דדינו ברביעית כמשנה ראשונה והיינו טעמא דאפקיה לגפן משאר איסורים דשיעורם בכזית הרמוזה בזית הגפן אינו בכללם ובעי רביעית ולא תימא דין נזיר נכלל בשיעור זית הרמוז בפסוק. ואי נמי גרסינן כגירסת התוס' מפרשי' להא אליבא דרע"ק דאפילו בכזית נמי מחייב מהיין והכי פירושא וגפן אפילו (אין) גפן שיעורו ככזית הרמוז בשיעור הכתוב שהוא כזית ולא חש דנטעי ברמון ותאנה דלא תיסק אדעתין וראשון עיקר וכפ"ז קסבר תלמודא דלא כמשנה אחרונה ור' עקיבא דסבר דאפילו יין בכזית. ומהשתא היינו טעמא דפסק רמב"ם ז"ל דלא כר' עקיבא והצריך רביעית ומה שכתב דבאכילת זג וחרצן בכזית גריס בתלמוד' דנזיר לא מדמה להו לאי' נזיר לשתיה ונראה דגירסא זו עיקר דאי לא תימא הכי היכא רמיזא פלוגתא דמשנה ראשונה דאכילה בעי רביעית דהא לא קתני אלא בשתיה וז"ל המשנה בפרק ג' מינים ואינו