ראשון לציון על סוכה קד

כו' ע"כ נראה מדבריו דגריס בטלו בלא וא"ו וקאי תיבת ביטלו על הבית שבטל דינו ושיעור המשנה הכי הוא בית שמלאו וכו' בטלו גזרת הדיבור הוא בתיבת ביטלו ולפ"ז לא בעינן שיבטל העפר אלא אפי' סתמא נמי וזה הוי אפכא מסוגיין דקא דייק בטלו וכן בפ' חלון דף ע"ח ע"ב קא פריך הש"ס אמתני' דקתני חריץ שמלאו עפר מערבין כו' ואפי' בסתמא והתנן בית שמלאו תבן כו' ובטלו ביטלו אין לא ביטלו לא כו' ע"כ. הרי להדיא דביטלו תנאה הוא דבעינן דוקא ובטלו. והיה אפשר לדחוק דברי רמב"ם דמאי דקאמר בטל דין הבית פי' מילוי זה שמלאו במחשבתו היה לבטל בית זה מהיותו בית והכונה שלא מלאו לפי שעה ודעתו לפנותו. אי נמי בסתמא וזהו ביטלו דקאמר וכפי' דברי תו' ורש"י אלא דממה דכתב רמב"ם בהלכותיו בכה"ג הרי זה בטל הבית הרי הוא צווח ככרוכיא דתיבת בטלו דקתני מפרשה דדינא קתני מתני' כדפרישית ודוק א"כ הדרא קושיא דסוגיין לדוכתא

והיה נראה לומר דלפום מאי דמסיק רב אסי התם בעירובין דמתני' דחריץ רבי יוסי היא דקסבר דעפר אפי' סתמא וכיון דסתם לן תנא בעי' כר"י הכי נקטי' ולזה לא הצריך רמב"ם עד שיבטל אלא דקשה אמאי פסק כר' אסי לגבי אוקמתא אחריתי דמסיק התם בעירובין וז"ל רב אשי אמר בית אחריץ קא רמית חריץ למטמייה קאי בית למטמייה קאי ע"כ והוי אוקמתא כרב אשי דבתרא גם דמייתי לה תלמודא בסיומא דמלתא. גם דמסתברא הך חילוק גם דאתיא סתם מתניתין דעירובין אפי' אליבא דרבנן גם דלא הוו פליגי סתמא דעירובין אסתמא דאהלות והיכי שביק רב אשי נוסף על כל הני מילי מעלייתא ופסק כרב אשי ותו אמאי פסק דסובר דבעינן דוקא בטלו אלא ודאי דליתא להא מלתא גם מטעמי אחריני צריכי לאטרוחי בפרכי. ותו חזיתיה לרמב"ם דהשמיט האי דינא דחריץ דמתני' דעירובין. וקשה אמאי השמיט דין המשנה דעכ"פ הו"ל לאתויי ההלכה או כאוקמתא דרב אשי או כאוקמתא דחד מהנך אמוראי. גם רישא דמלאו קש ותבן דקתני מתני' דמערבין שנים השמיטה רמב"ם כל עיקר וצ"ל אמאי ונראה דרמב"ם ז"ל תלא זייניה בההיא דגרסי' בהזורק דף ק' וז"ל אמר אביי בור ברה"ר עמוק עשרה ורחב ד' מלאה מים וזרק לתוכה חייב מלאה פירות וזרק לתוכה פטור מאי טעמא מים אינם מבטלין מחיצה פירות מבטלים מחיצה תניא נמי הכי וכו' ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עמוק עשרה ורחב ד' חייב ע"כ הרי דפירות מבטלי מחיצה ובהכרח לומר דלא בטלינהו לפירות ואעפ"י כן מבטלי מחיצה והגם דמהברייתא דמייתי סייעתא לאביי ליכא סייעתא אלא לענין דמים לא מבטלי מחיצה עם כל זה הש"ס טרח דלא תימא דמים נמי מבטלי כפירות ומזה אתה למד דפירות ודאי מבטלי מחיצה ופסק רמב"ם להאי דינא בפי"ד מהלכות שבת וז"ל בור ברה"ר כו' היה מלא פירות וזרק לתוכו פטור דהרי מיעטו הפירות את שיעורו עכ"ל וכפ"ז קשה אמתני' דעירובין דחריץ דקתני דאם מלא קש ותבן לא מבטלי מחיצתיה ומערבין שנים וכבר העירו בזה רבותי' בעלי התוס' בעירובין ד"ה אפי' מלא קש וכו' וס"ד לתרץ דמדאורייתא ודאי מבטלי אבל לעירוב דרבנן הוא יש לחלק וכו' והקשה על דרך זה דא"כ אמאי מדמהו בסמוך לענין אהל דאורייתא. ותו דמההיא דאהל נמי קשה לההיא דשבת דפירות ע"כ ורמב"ם מכח זה פי' מתני' דאהלות כגירסא דהות קמיה בטלו בלא וא"ו דפי' הוא דכל שמלאו בטלו וכדברי אביי דאפילו פירות מבטלי מחיצות ומתני' דעירובין פליגא וקא סבר דאפילו קש ותבן לא מבטלי וכ"ש פירות ולהכי תלמודא קא רמי מההיא דמלאהו פי' ברייתא היא ושניא לישנא דידה מלישנא דמתני' דבברייתא תני ובטלו בטל ומה שכתבו התוס' דבהכרח לומר דממתני' קא פריך מטעם דאין להביא ברייתא כיון דיכול להביא המשנה ומאי דקתני ובטלו בטל ובמתני' לא קתני בטל אלא טומאה בוקעת כו' כן דרך התלמוד להביא בקיצור כו' ע"כ דבריהם דוחק לומר דלא אשכחן שהש"ס יבנה לשון חדש מעצמו בלשון קצר מדברי המשנה ואולי יהיה כן לפי מה שפירשו הם ז"ל בענין כי הכא דמפרשי לה הכי ולא כן הויא והדוחק שאמרו למה יביא מברייתא ולא מהמשנה לפום מאי דכתיבנא ולדעת רמב"ם לאו קושיא הוא אדרבא מהמשנה לאו קושיא היא דמשנת אהלות אפי' סתם מבטלי מחיצות כדכתיב והאי תנא דהכא פליג אהך דאהלות. אלא מאי דרמי תלמודא הוא כס"ד דמאן דסובר דלאו כל מידי מבטל מחיצות יסבור דאפי' עפר וצרורות בעינן דוקא בטלו כדקתני בברייתא בית כו' ומלאו צרורות ובטלו בטל משמע דוקא ובטלו אז הוא דבטיל ומשני ליה כל הנהו שינויי ולאו משום דהלכתא כהאי מתני' דחריץ אלא להבין פי' דמתני' אבל לענין הלכה קי"ל כאביי וכהך סתמא דאהלות דלא קתני אלא מלאו כו' בטלו וכדפרישית ולהכי השמיט רמב"ם דין חריץ דסמך על מה שכתב בפרק י"ג מהלכות שבת דאפי' פירות מבטלי מחיצה ומינה אפי' מלאו קש ותבן מערבין אחד והביא בסוגיין גבי סוכה לפום מאי דקאמר תלמודא בא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט מוכח דסובר דבסוכה לא אמרי' כהך דאביי דלא בעינן מחשבה וכ"ע בעי' דוקא בטל וטעמא דמלתא דשאני סוכה דכלום טעמא מאי אמרי' דלמעלה מכ' אמה פסולה כפי דעת רבא דפסק רמב"ם ורבותיו ז"ל כוותיה הוא דבנין כזה שהוא גבוה למעלה מעשרים הוי דירת קבע והתורה אמרה דירת עראי ולזה אם מיעטה בכרים וכסתות גם בדירת שאדם עושה למעלה מעשרים שאנו דנים בה לומר זו דירת קבע היא אדם עושה בה כרים וכסתות ודכוותה אסרה תורה ולהכי לא מהני למעטה לא בכרים ולא בכסתות ולא בפירות וכיוצא בהו וקא חדית סתמא דתלמודא דבהא אתאן לסברת האומר דבעינן בעלמא מידי המבטל הגם דבעלמא לא אזלינן כוותייהו מטעמי דכתיבנא אהני לן למנקט כוותייהו לענין סוכה דבזה יודו כ"ע דבעינן עד דמבטל להו למר כדאית ליה דעפר סתם מהני ומר עפר נמי עד דמבטל ליה ופסק רמב"ם כחכמים דלא מהני סתם ואפילו שאין עתיד לפנותו וכדפירשנו דבריו דרך שני ועיקר ובזה לא קשה מידי אלא דלפום האי ישובא סליק לן דה"ה בית שמלאו תבן או פירות דבטל הבית כגל כו' והגם דמתני' קתני עפר אורחא דמלתא נקט ותדע דאל"כ קשה לאביי דאמר דפירות מבטלי הקשו ליה דמתני' דאהלות לא קתני אלא עפר וצרורות אלא ודאי דלאו דוקא ואורחא דמלתא נקט אי נמי איכא לצדודי דדוקא מלא עפר כו' וכדומה שאינו מקבל טומאה אבל פירות וכדומה דמקבלי טומאה כיון דאינן חוצצין בפני הטומאה הלכה למשה מסיני א"כ מהאי טעמא הכא נמי הו"ל כאלו מקומן פנוי מהן וכאלו לא מלאו וא"ת א"כ נחשוב כאלו הפירות והטומאה גוף אחד וסוף וסוף אין כאן אהל לאו קושיא היא כיון דמפלגא טומאתן מהמת לא מצינן לחשוב כאלו הכל הוא מת אחד וכיון דכן לא נתבטלו פירות אלו להיות כמת ולא בטלו האויר כיון דאינן חוצצין ולזה לא קתני במתני' אלא מלאו עפר כו' דבר שאין מקבל טומאה

וראיתי בשיטות להרא"ה והריטב"א שכתבו לתרץ קו' התוס' דטעמא דאביי דאמר מלא פירות פטור דמיירי בפירות טבל דאסורין לטלטל ודבריהם מוקשים אצלי דא"כ אדמהדר לחלק במים לפירות לפלוג בפירות עצמן דאם הם טבל פטור ואם אינם מוקצים חייב ומדמחלק במים דאית ביה תרתי שהמחיצות ניכרות וגם אינם מוקצים מוכח דפשיטא דפירות אפי' אינם מוקצים ומלתא דפשיטא היא. ותו אית לן לאותובי אהא מלתא אלא טבא חדא אלימתא מלאפושי חיובתי לתת יד לבאים להרים קולמוס לומר יש לישב ויש לתרץ עלייהו

שם גמרא סבר אביי למימר וכו' אמר ליה רבא וכו' משמע דאפילו אביי לא קאי הכי במסקנ' מדקאמר סבר כו' ורמב"ם כתב בפ"ה וז"ל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא וצריך ליזהר שלא יהיו קוצין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה כדי שלא יצר לו בישיבתו עכ"ל