ראשון לציון על מועד קטן סד

דלהרמב"ם ז"ל טעם היתר בנין הכותל החצר כדרכו לאו משום הגנבים דהרי כתב גוהה ליפול ושינה לשון הברייתא דקתני לרה"ר להסיר מה שדייקו התו' דלא התירו לבנות כדרכו אלא גוהה לרשות הרבים ודוק ודלא כהרב המגיד

שם גמרא בהסגר ראשון דכ"ע לא פליגי דחזי ליה כי פליגי כו' ובהסגר ראשון ליכא בראית הכהן אלא או לשמחו או להניחו כמות שהיה כו' והק' התו' אמאי והא גם בהסגר ראשון משכחת לה שימצא שפשה הנגע ומחליטו ותירצו הם ז"ל דהסגר ראשון דקאמר היינו בתחילת הסגר ראשון פי' קודם שהסגירו ובזה לא מטמא הגם דפשה אבל הסגר ב' פי' תחילת הסגר שני אי חזי ליה פשיון קודם שהסגירו הרי זה טמא ואינו יכול לשתוק ע"כ. ולדבריהם ז"ל ג"כ קשה דאפילו בהסגר ראשון בתחילתו יכול להחליט אם ראה קודם שהסגירו שנולד בו מחיה או שער לבן ומחליטו וז"ל רבינו שמשון בפר' א' דנגעים מחיה כו' מחליטו מיד וכן נמי שער לבן אם היה שחור ולא הספיק להסגירו עד שהפך לבן מחליטו מיד ובהדיא כתב קרא במחיה שער אבל פשיון לא מטמא בתחילה אפילו פושה והולך עד שלא הסתיר עכ"ל וא"כ גם דברי התוס' ז"ל עדיין מוקשים דאיכא למיחש למחיה ושער להחליטו. ואפשר לתרץ לדעת רש"י דלו יהיה דמצא דפשה בהסגר ראשון אין חיוב על הכהן להחליטו דכיון דמסגירו שפיר קרינן ביה לטמאו דמוסגר נמי טמא הוא והוא מוסגר היה מוסגר נשאר אבל בסוף שבוע ב' ליכא עוד הסגר למצורע ולזה היכי נעביד אם מסגירו הרי אין הסגר שבוע ג' לבני אדם ואם הוא שותק הרי בעינן לטהרו או לטמאו

וראיתי שכתב הר"ן בחידושי מ"ק בשם הראב"ד וז"ל בסוף שבוע ב' אם עמד בעיניו או כהה ודאי טהור ואם פשה או נולד בו שער לבן ודאי טמא וכי שתיק ושביק ליה בהסגר אין זו טומאתו כלל ובעינן לטהרו או לטמאו ע"כ פי' דהא בסוף הסגר ב' ליכא אלא חדא מתרתי או טהור גמור או טמא מוחלט דהא אין בנגעי עור הבשר הסגר יתר על ב' שבועות כדאיתא בפ"ב דערכין ופסקה הרמב"ם בפ"א מהלכות טומאת צרעת ופשוט וא"כ כשלא אמר טמא הרי הסגר ליכא ואין זו טומאה דהא אין הסגר ג' ואין זו טהרה דהרי צריך שיאמר טהור והוא לא אמר ואנן בעינן לטהרו או לטמאו מה שאין כן סוף הסגר ראשון כשהוא מסגירו הסגר שני הרי זו טומאה וקרינן בה לטהרו או לטמאו וזו היא דעת רש"י שפיר' שאם מטהר ליה משמח ליה ואי לא מטהר ליה פירוש ואפילו ראה דפשה הנגע לא מטמא ליה יותר מבעיקרא אלא מסגיר ליה פעם שנית הגם דפשה והיינו טעמא דבהא מודים כ"ע ולא אמרינן דחייב לטמאו וכדכתיבנא שוב ראיתי לתלמידי הריטב"א שפירשו כן. ומצאתי שכתב רבינו שמשון בפרק ג' דנגעים במשנה א' וז"ל ורבי יוסי דאמר אין רואין לטהרו או לטמאו כתיב דאתא לרבויי בסוף שבוע ב' דאי טמא טמא הגם דשתיק כהן ע"כ. לדרך זה אתייא שפיר סוגיין דקאמר דבהסגר ראשון כ"ע לא פליגי דרואין ושותק אפילו רואה שמוחלט והרמב"ם כתב בפ"ז מהל' י"ט הלכה י"ו וז"ל אין רואין הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל עכ"ל סתם הרמב"ם דבריו דמשמע בכל גוונא אין רואין משום מיחוש דאגה והיה לו לחלק דבמוסגר רואין וכרבי דאמר נראים דברי ר"מ במוסגר או כאידך מתני' דאמר ר' במוחלט נראים דברי ר"מ ולזה יכולין לומר ממה שכתב הרמב"ם שמא ימצא טמא גילה דעתו דבמוחלט רואים דהא ליכא חששת ימצא טמא דהא מוחלט טמא הוא ורואין אבל מוסגר שבוע שני מיהא איכא מיחוש שימצא טמא מוחלט וכפ"ז פסק כאותה ברייתא דלא חיישינן אלא לצוותא דעלמא ולאו לצוותא דאשתו וטעמו משום דמסתברא הכי דניחא ליה לאיניש שיטהר מצרעתו וישמח הגם דיאסר צוותא דאשתו משישאר מצורע מוחלט. ותו להך ברייתא דקתני נראים דברי ר' מאיר במוסגר דרואין ולא חיישינן לצוותא דעלמא כיון דלא נתסר צוותא דאשתו הוי מלתא דלאו מסתברא כל עיקר דמי איכא מאן דסבר דמוסגר שהחליטו כהן לא מכאיב דסוף סוף לא נתחדש לו דבר טוב דנימא לא יקפיד על חסרון צוותא דעלמא מצד זה דהא אשתו מקמי הכי נמי הות ליה בשלמא למאי דכתבו התוספות ז"ל דרש"י סובר דבמוסגר אסור באשתו נימא דלא ידאג על צוותא דעלמא מחמת מה שמרויח בהחלטו צוותא דאשתו משא"כ אי נימא דמוסגר מותר באשתו במכ"ש מוחלט וכמו שהכריחו התוס' א"כ פשיטא דהחלטו מצער ליה ומכח זה פסק כברייתא דתני איפכ' דנראי' דברי ר"מ במוחלט רואים אם עדיין טמא הרי הוא בחזקתו ואם נטהר יום בשורה הוא אפי' יאבד צוותא דאשתו להכי לא שלל הרמב"ם דאין רואין אלא במיחוש שיטמאנו הכהן ולא במיחוש שיאבד צוותא דאשתו אלא דסוף סוף קשה דהו"ל להרמב"ם ז"ל לאשמועינן מוסגר בשבוע א' דקאמר רבא דאליבא דכ"ע רואין להקל ולא להחמיר ואמאי החליט אין רואין כל עיקר דמשמע דכל שרואה כהן יתחייב לומר טמא אם טמא הוא ומדבריו דכתב שמא יראה שהוא טמא משמע אפילו בהסגר ראשון אין רואין שמא ימצא טמא וה"ה כתב דטעמו של הרמב"ם הוא משום דסובר דלא איתמר הך אוקמתא אלא אברייתא אבל חכמים דמתני' סוברים דבכל גוונא אין רואין וקשה לדבריו ז"ל מ"ש מתני' מברייתא כיון דפלוגתא דמתני' היא עצמה בדיוק פלוגתא דברייתא ואפילו אמר להא מילתא רבא גופיה מקשינן ליה מאי טעמא לא עביד הך אוקמתא אלא אברייתא ולא אמתני' דמ"ש והגם דר"י קתני טעמא שאם אתה נזקק וכו' עכ"ז בהכרח לומר דהיינו נמי טעמא דחכמים דמתני' דאי לא תימא הכי אמאי לא להקל כו' ותו קשה חכמים דמתני' מני לא ר"מ ולא ר"י לא ר"מ דאיהו אמר רואין ולא ר"י דמודה במוסגר שבוע א'. ותו הרי הרמב"ם גופיה כתב בפי' המשנה וזה לשונו ומחלוקתם הוא בראיית מוסגר ב' ר' מאיר אומר אם ראה אותו שטהור אומר טהור אתה ואם כו' שותק כו' ע"כ. הרי דמפרש אוקמתא דרבא אמתני' א"כ הו"ל להרמב"ם לומר דרואין בהסגר א'. ואפשר לומר דהרמב"ם סמך על מה שכתב בפ"ט מהלכות טומאת צרעת הלכה ו' וז"ל בכל יום רואין את הנגעים חוץ משבת וי"ט חל יום שביעי שלו להיות בשבת או בי"ט מעבירי' לאחוריו ויש בזה להקל ולהחמיר שאפשר שיהיה ביום שבת זה יום הראוי לטמא ולמחר ילכו סימני טומאה וכו' ואפ' שיהיה טהור וכו' ע"כ והוא משנה פ"א דנגעים וכר' עקיבא וכתב הרמב"ם שם בפי' המשנה וז"ל ביום השבת אין ראוי לראות הנגע בו להיות זה דומה לדין מהדינים יתאחר הראיה עד אחר השבת ויהיה בזה חומר' לבעל הצרעת או קולא כו' ע"כ מוכח מדבריו דטעם שאין רואין בשביעי דמצורע בשבת הוא משום אין דנים. וראיתי להרב בעל כ"מ שכתב וז"ל ומשמע לי דח"ה הוי בכלל י"ט שכתב רבינו ע"כ ודבריו ז"ל מוקשים מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דמשמע דאי לאו איסורא דאין דנים היינו רואים ואי תימא ה"ה במועד אם כן בלאו טעמא דאין דנים אלא ודאי דוקא שבת וי"ט דאיכא בהו איסור דין אבל במועד דדנים לא אם כן מוכח מהכא דרואין את הנגעים במועד והכא מיירי במוסגר כדקאמר חל שביעי שלו להיות בשבת אם כן דרואין נגעי מי שנסגר ומאי מוסגר אי במוסגר ב' הרי אין רואין מטעמא דלטהרו או לטמאו וכחכמים דסוברים דלא מצי שתיק וכיון דלא מצי שתיק בהכרח יאמר טמא והרי זה מהפך חגו לאבל שמחליטו בצרעת וכבר כתב הרמב"ם שכל שמדאיגו בחג אין רואין אלא בהסגר א' וקאמר דרואין בחול המועד ואי דאומר לו טמא אם הוא טמא קשה והא מהפך חגו לאבל אלא דשתיק ולזה במועד רואין אבל בשבת וי"ט אין רואין מטעם דאין דנים באלו הימים. וא"ת סוף סוף על מי סמך דנדע לחלק חילוק זה בשלמא הא מלתא דבהסגר א' רואין ואין אומר טמא אם ראה טמא מבואר במה שכתב בפ"ט מהל' טומאת צרעת דבשבת אין רואין המוסגר דון מינה דבחול המועד רואין המוסגר וכתב בפ"ח מה' י"ט דאין רואים משום שמא ימצא טמא ש"מ דרואין ואין אומרים טמא אלא דעל מי סמך שנדע לחלק בהסגר