ראשון לציון על מועד קטן סג

את כל השדה ע"כ דכיון דליכא פסידא לא שרינן ליה לטרוח בהשקאה הגם דליכא טורח האסור דמאילן לאילן. ג' אפילו ליכא פסידא אם אין טורח בהשקאה כ"כ כגון דהוי דבר מועט כגון שכבר השדה יש בו השקאה קודם ואין זה אלא מוסיף על הראשון א"נ דאין בו מקודם אבל אינו עושה השקאה אלא הרבצה שהוא מין השקאה שאין דרך לעשות בה הרבה כזה אפילו ליכא פסידא שרי והוא מ"ש הרמב"ם ואם היתה שדה לחה מותר להשקות כולה ומרביצין את השדה במועד שכל הדברים האלו אין בהם טורח יותר דקדק לומר טורח יותר ולא אמר טורח גדול או טורח הרבה לומר אפילו טורח המותר בבית השלחין ואסור בבית הבעל אינו בנדון זה ולא אסרוהו כל עיקר בשום מקום ותמצא שבפי' המשנה ביאר עוד הרמב"ם ז"ל ואמר וז"ל ואם השדה מטוננת מותר להשקותה שאותה השקאה אינה נראית בו ע"כ פי' ואפילו במקום דליכא פסידא לא אסרוה ומ"ש אחר דין שדה לחה והרבצה דין זרעים שלא שתו גם דקדק לומר ויבא לידי טורח יותר משמע דכונת הרמב"ם היא דנדון זה דזרעים לא דמי לבית השלחין דהתירו בו טירחא הרבה אלא הרי הוא כבית הבעל וכיון דלא שתו קודם המועד איכא טירחא הרבה ואסור. ואומר אני דלא התירו משום פסידא אלא בית השלחין שהיא נטועה אילנות ואם לא ישקנה יתיבשו האילנות ואיכא פסידא טובא וז"ל הרמב"ם בריש פ"ז מה' י"ט כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד מרובה וכו' כיצד משקין בית השלחין כו' שאם לא ישקה בית השלחין והיינו ארץ הצמאה יפסדו בו האילנות שבה ע"כ וכך הם דבריו בפירוש המשנה אבל הפסד זרעים לית לן בה. ומהשתא בהכרח לומר דהכא מיירי בבית הבעל ולהכי לא כתבו רבינו בהזכירו דיני בית השלחין אלא כשהזכיר דברים שאסי' בטירחא המתרת בבית השלחין ומהשתא הרוחנו דלא קשה מה שהקשינו מריש מכילתין דקאמר טירחא במקום פסידא מי שמעת ליה לראב"י דהתם קא מהדר מאן אסר בבית השלחין דאיכא פסידא דלא למטרח להשקות ממי גשמים ובהא לא אשכחנא ליה דאסר ולדברי הכ"מ שפירש דזרעים שלא שתו אית בהו פסידא קשה והרוצה לחלק בין פסידא לפסידא לא צייתנא ליה. אלא דצריך ליישב דבריו בפי' המשנה שכתב וז"ל וזרעים שלא שתו כו' לפי שהם צריכים מים רבים וכבר אמרנו כי כל דבר שיש בו עמל הרבה אסור לעשותו ע"כ. משמע מאומרו וכבר אמרנו דקאי אמאי דפי' במשנה ראשונה ושם לא הוזכר אלא טורח האסור בבית השלחין א"כ מוכח דהא דזרעים דבבית השלחין איירי לא היא לעולם דלאו בבית השלחין והראיה דנגע בה מטעם מים רבים וטעם זה אינו מעלה ואינו מוריד בדין בית השלחין ומה שאמר וכבר אמרנו אין הכונה דהנדון הוא עצמו זה אלא לומר טעם האיסור שהוא משום טורח כמו שאמר למעלה דאיכא איסור טורח והאי מטעמו והאי מטעמו וכדכתיבנא. אסיקנא דבין שדה לחה בין הרבצה ליכא אלא הרוחה. ופש גבן ליתובי אמאי פסק להתיר בתרביצא כיון דפסק כראב"י והש"ס מסיק דלראב"י אסיר. י"ל דבהא לא פסקינן הלכה כראב"י דהא כלום טעמא מאי פסקינן הלכה כראב"י נגד חכמים דפליגי עליה הוא מטעם רב יאודה דמחלק אליביה במטוננת דשרי ש"מ דאסור להשקות כל השדה ואשכחן רבינא דסובר לדמות לה תרביצא דשרי ולהכי נתחכם הרמב"ם וכתבם לדין מטוננת והרבצה יחד ונתן טעם אחד לשניהם וזו היא דעת רבינא ולו יהיה דאשכחן דראב"י אוסר הדרינן לכללין דהלכה כרבים ופסקינן להיתרא ועיין בתוספות בד"ה שרי לתרביצא ותמצא שכתבו דרבינא סובר כראב"י בהשקאה ופליג בהרבצה. ולדרכינו הרוחנו ג"כ קושית הלח"מ שהקשה אמאי לא משני תלמודא לרומיית מתניתא דהרבצה כאן בבית השלחין כאן בבית הבעל והוא ז"ל דחק לתרץ דמשמע ליה תלמודא דבין כו' הוי בכלל שדה הבעל ואין תירוץ זה מספיק ולדרכינו לא קשה ומה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם דבברייתא שונה את זה על הזרעים שלא שתו והוא שונה אותה על כל שדה האילן ע"כ. השגה זו אם אינה מוטעית הכי פירושה שמשיג על מה שנתן טעם הרמב"ם למעלה סמוך לזה כשכתב אם היתה השדה לחה מותר להשקות כל שדה האילן אמר שהטעם הוא לפי שאין בזה טורח יותר ע"כ. א"כ טעם איסור אינה לחה הוא משום שיש טורח יותר ולזה כשהזכיר הרמב"ם טעם זה דזרעים שלא שתו הורה לנו שכן הוא בברייתא והשיגו על שנשמע מדבריו שהוא ג"כ טעם של כל שדה האילנות שלא כן הוא והראב"ד סובר דטעם האיסור של כל שדה האילנות אינו מטעם זה אלא משום דאינו צריך ואסרו אפי' ליכא טורח וטעם דשרי מטוננת משום דאיכא פסידא אם לא ישקה וכמו שפי' רש"י

דף ז' גמ' רשב"א כו' לפום גירסא זו פירש רש"י ז"ל דגם בשדה הלבן מפסידין האישות הפסד מועט והרמב"ם כתב בפ"ח וז"ל ואם היה שדה הלבן סמוך לשדה האילן צדין אותם בשדה הלבן בשינוי ע"כ. משמע דבשדה שאינה סמוכה לשדה האילן אין צדין כל עיקר וכ"כ בפי' המשנה וז"ל לפי שאין להם בשדה הלבן מה שיפסידו ע"כ מוכח דמה שאנו חוששים להפסד אישות אינו אלא בשדה האילן ולפי זה היתה גירסתו בברייתא עז"ה כשאמרו בשדה הלבן כו' לא אמרו אלא בסמוכה לשדה האילן א"נ דהוי גורס כגירסתינו אלא דמפרש דרשב"א סובר כת"ק דמתירין אפי' שלא כדרכו בשדה הלבן וקאמר דמה שהתירו כדרכו הוא בשדה הסמוכה לאילן וכשאינה סמוכה לא התירו אלא שלא כדרכו ות"ק דמתניתין רשב"א הוא וממילא נשמע לחכמים דמאי דהתירו שלא כדרכו אינו אלא בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן אבל שאינה סמוכה כלל לא ופסק הרמב"ם כחכמים. ומסתברא דחכמים עדיפי למפסק כוותייהו טפי מת"ק וסתם משנה עדיפא מחכמים

שם גמרא התם סותר ובונה הכא בונה ולא סותר פירוש התם עביד תרתי והוי טירחא יתירתא ואפ"ה עביד וזה לא התירו אלא מפני הסכנה אבל בלאו סכנה לא היו מתירין תרתי נפקא מינה אם לא היתה חששת דאי לא שרית ליה לבנות לא יסתור לא הוי שרי לבנות אחר סתירה הגם דאיכא גנבים דאיכא תרתי והוכרח רב חסדא לשנויי הכי משום דהוקשה ליה אמאי תני תנא שריותא דבונה כשהזכיר הסכנה דמשמע דמשום סכנה הוא דשרי בונה אבל בלאו סכנה לא להכי אמר דחידוש קמ"ל הגם דאיכא תרתי כדכתיבנא. ונראה דהאי מיחוש דגנבים איתיה תמיד ואפי' במקום דליכא גנבים משום פרצה קוראה לגנב להיות גנב ובית שאין בו דבר לחוש לו מגניבה אה"נ דלא שרי וכל זה לדברי רש"י אבל הרמב"ם כתב בפ"ח מה' י"ט וז"ל כותל חצר שנשל בונהו כדרכו כו' בונה אדם אצטבא לישב או לישן עליה כו' הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן כו' שאם יניח הפתח פתוח כו' נמצא מאבד כל מה שבבית כו' יע"ש. משמע דטעם בנין הכותל לאו מטעם גנבים אלא מידי דהוה אצטבא וסתם אצטבא של אבנים והגם דבקידושין קאמר ליה רב יאודה לרב נחמן אמאי לא קאמר אצטבא כדקרו אינשי דמשמע דספסל של עץ קרו ליה אצטבא התם אינשי הוא דקרו ליה הכי אבל חכמים לשל עץ קרו ספסל ושל אבנים קרו אצטבא ולהכי כתב דין בנין אצטבא בין דין בנין הכותל לדין תקנת קורה ומנעול שנשברו לומר דטעם הכותל אין טעמו כטעם תקנת הדברים שהתיר משום מיחוש גנבים וא"ת אם כותל כאצטבא א"כ מאי אירייא שנפל אפי' לא נפל גם כן הא ליתא דא"כ ילך ויעסוק בבנין בתים וחצרות ולא התירו אלא בנין כזה דאצטבא דהוי דבר מועט וכותלו שנפל ואפילו ליכא מיחוש גנבים אלא לדור בו ואפי' יש לו חצר אחרת לדור לא הטריחוהו חז"ל וה"ה ז"ל נראה מדבריו שרצה לומר דדעת רבינו דטעם כותל חצר הוא משום גנבים ורצה להשוות דעת הרמב"ם לדעת הרמב"ן יעש"ד. ואין הכרח לדבריו ולשון הרמב"ם לא משמע הכי כמו שכתבתי. ומה שאמרו לרה"ר התוס' דקדקו דוקא לרה"ר אבל לחצר חבירו אסור לבנות כדרכו דהא ליכא גנבים. והרמב"ם כתב וז"ל ואם היה גוהה סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו ע"כ מכאן ראיה למאי דפרישית