ראשון לציון על מועד קטן סה

שבוע ב' דאין רואין כל עיקר

ונראה דהרמב"ם פסק כר"מ דאפילו מוסגר ב' רואין ואינו אומר טמא ולא אמר רמב"ם אין רואין הנגעים במועד אלא בתחלה אם הוא נגע טמא או לא דכיון דבחזקת טהור עומד לית לן בה אבל במוסגר רואין להקל לומר טהור ולא להסגיר והגם דחכמים פליגי עליה דר"מ ורבי אמר נראין דברי ר"י במוסגר דאין רואין לכאורה נראה לומר דכיון דטעמא דחכמים משום דדרשי לטהרו או לטמאו ואשכחן סתם משנה בנזיר דף ס"ה דקתני כל ספק נגעים בתחלה טהור ואמר בש"ס מה"מ אמר ר"י אמר רב אמר קרא לטהרו או לטמאו כו' יע"ש. הרי דקרא דלטהרו לאו להכי אתא והתוס' הגם דסוברים דתרתי שמעינן מינה הא דהכא והך דהתם מדאקדמה עכ"ז מצי' לדחות דלא אתא אלא להקדים טהרה לטומאה דוקא והא ליתא דהא דרשא דלטהרו או לטמאו מסיק התם בנזיר דאתאמרא אמלתיה דרבי יאושע דאמר בספק קדם שער לבן כיהה בזה ואיבעיא להו בגמ' כיהה וטהור או כיהה וטמא ואר"י אמר קרא לטהרו או לטמאו פתח קרא בטהרה ע"כ והרמב"ם פסק בפ"ב מה' טומאת צרעת בזה ספקו טמא ודלא כר"י אם כן דרשי שפיר לטהרו או לטמאו למאי דדריש ר"י הכא דצריך שיאמר לו טמא או טהור א"כ הדרן לקושיין אמאי פסק רמב"ם כר"מ ותו קשה דהרי בפי' המשנה כתב הרמב"ם אין הלכה כר' מאיר. ונראה דהרמב"ם מפרש מאי דקתני בהסגר א' כ"ע ל"פ דחזי כמו שפי' התוס' דמיירי בתחלת הסגר א' וכפ"ז סוף הסגר א' וסוף הסגר ב' כחדא נינהו לר"מ רואין להקל ולא להחמיר ולר"י לא להקל ולא להחמיר וכיון שכן מתניתין דריש נגעים דקתני חל להיות שביעי שלו בשבת מעבירין לאחר השבת כו' הוקשה לו להרמב"ם מאי איריא בשבת דאיכא איסור' דאין דנין תיפוק ליה מחמת עונג שבת שלא יתהפך דלא גרע מח"ה ואי תימא דאין רואין מוסגר במועד כ"ש בשבת דהא מתניתין במוסגר מיירי וקתני דוקא שבת אלא ודאי דסובר דבמועד רואין ובשבת וכדומה לו שהוא י"ט אין רואין משום דאין דנין ומהשתא קי"ל כר"מ דאמר רואים להקל אבל לא להחמיר לא משום עונג מועד. וא"ת לדעת התוספות והרמב"ם דאוקימנא ליה כהתו' סוף סוף קשה מה שהקשינו דגם בתחלת הסגר ראשון משכחת לה שינוי שער ויהיה טמא י"ל דלא שכיח הא מלתא דבין ראיה לסגירה שיתחדש שער לבן או מחיה ודוקא פשיון דהוי כל דהו חיישינן לזמן מועט קודם סגירה

דף ח' גמרא דהא עצים ואבנים בעלמא כו' משמע דקאי על אבני הבית ועציו וה"ק אפי' אם היו אבנים ועצים אלו בלא בנין אפ"ה אינן מקבלין שום טומאה וכאן אפי' מחוברים דאין טומאה במחובר אעפ"כ מטמא ולהגדיל הקושיא אמר הכי ולזה אין למדין פי' והגם דק"ו הוא ומה זה שמטמא כולי האי ממתינים עד ופינו כו' עכ"ז כיון דאיכא כ"כ חומרא אולי בשביל חדוש זה באה עליו זאת הקולא להמתין. והגם דאשכחן בפי"ג דנגעים דר"י סובר אפילו חבילי קנים מקבלין לא קא מוכח ר"י אלא במלתא דמודים בה כ"ע פי' בהא מיהא ליכא מאן דפליג ולהכי לא גמרינן ואה"נ לר"י דמצי למימר נמי דהא חבילי קש וכו'. והתוס' בד"ה יש יום שאי אתה רואה תימ' לר"מ למה אינו רואה להקל כו' יע"ש ונראה דר"מ דקסבר רואין להקל היינו בהיכא דעל ידי ראיה אפשר דירחיק ממנו טומאה אבל בהיכא דטהור הוא מה הנאה יש לו שיראנו הכהן הגם שיאמר לו טהור אתה וה"ק הש"ס להדיא למעלה בטהור כ"ע לא פליגי דלא חזי ע"כ ומה שהקשה עוד למה יצוה הכהן לפנות הבית אה"נ אלא דאמאי יטרח קודם לזה יצוה קודם ופינו גם רצה הכתוב להודיענו הא מלתא דממתינין אפילו לדבר הרשות

שם גמרא לכתוב קרא ביום כו' ההוא מבעי ליה ביום ולא בלילה כו' מוכח מהכא דלאביי מפיק מביום למעוטי לילה ורבא מפיק ליה מדכתיב נראה לי ולא לאורי ואביי נמי מפיק ליה מדרבא לדין טומאה דלאו מגופיה והרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' טומאת צרעת הלכה ו' כתב וז"ל אין רואין הנגעים אלא ביום כו' שהרי בכל הענין הוא אומר ביום וביום עכ"ל. משמע מדבריו דתופס דברי אביי דאי לרבא תיבת וביום לא אתא אלא ליש יום שאין אתה רואה לומר שאין רואין נגעי חתן או ברגל ולא מפיק ראית יום אלא מפסוק נראה לי ולא לאורי א"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם שהרי בכל הענין הוא אומר ביום וביום הכי הול"ל דכתיב ביום תו חזי הוית להרמב"ם באותו פרק הלכה ח' כתב וז"ל חתן שנראה בו נגע נותנין לו כו' וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל שנאמר וצוה הכהן ופינו כו' אם המתינה תורה כו' יע"ש מוכח דפסק כרבי בשלמא לסברת אביי דלא נ"מ מידי בין רבי לר"י אמרינן תפס הרמב"ם חד משני טעמים אלא לרבא דאמר דאיכא בינייהו דבר הרשות בטומאת גופו בהכרח לומר דנתכוון לכתוב טעם זה להמתנה גם לדבר הרשות בטומאת גופו ומהשתא כיון דפסק כרבי מחברו ולרבי אצטריך נמי להך דוביום לענין טומאת גופו כדקאמר הש"ס וכפ"ז אמאי כתב הרמב"ם דהמתנת דבר מצוה בטומאת גופו נפקא ליה מופינו והא סוגיין קאמר להדיא דמאי דדריש רבי מופינו הוא לדבר הרשות וקושטא הוא דאי הוו דברי הרמב"ם הכא סלקי שפיר דלדבר מצוה מופינו נפקא אבל דבר הרשות כלל לא אז הוה אייתר לן ביום כולה למדרש ביום ולא בלילה משא"כ השתא דדרש' ופינו לסברת ר' לדבר הרשות וביום לטומאת גופו לאביי מתוספות וא"ו ולרבא מכוליה קרא קשים דברי הרמב"ם מכל צד

ונראה לומר ליישב דבריו כי למאי דכתיבנא בכמה מקומות דהא דאמרי' אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם היינו דוקא במלתא דאפליגו בדעת עצמן אבל אי אפליגו בסברת התנאים כה"ג דהכא לא אזלינן אלא בתר מאן דמסתבר טעמיה. ותו דהכא לאביי לא מפיש פלוגתייהו דרבי ור"י וכיון שכן נוכל לומר דהרמב"ם ז"ל פסק כדברי אביי דמשמעותא דקראי איכא בינייהו מר מפיק לה מופינו ומר מביום וה"פ לכ"ע אין המתנה לדבר הרשות אלא במאי דכתיב בקרא אבל בטומאת הגוף דוקא לדבר מצוה מר ניחא ליה למיגמר מפסוק וביום הראות למדרש יש יום כו' ומר לא סבר להך משמעותא דיש יום ודריש לה לרואין ביום (בפשה) ומפיק להא מלתא בק"ו ולעולם בין למר ובין למר לדבר הרשות לא ולא ניחא ליה לאביי לפרושי כרבא משום דלרבא דסובר דרבי דגמר מופינו קסבר למגמר דבר הרשות בטומאת גופו קשה דלמא לא אמר רחמנא דאפילו לדבר הרשות ימתין אלא דוקא בטומאה שאינה טומאת הגוף אבל בטומאה שהיא טומאת הגוף דוקא לדבר מצוה ומסתבר טעמיה דאביי ביישובא דברייתא טפי מדרבא דלא פליגי אלא במשמעותא דקראי והרמב"ם בחר לו' האי דרשא דופינו אי בעית אימא משום דתני ליה רבי ותו דהוי מפורש טפי וק"ו גמורה ודוקא לדבר מצוה אבל לדבר הרשות לא קאמר דאין לנו להתיר אלא הרשות שאמרה תורה בפירוש וכפי זה מאי דקמיפלגי אביי ורבא במאי משמע על כל פנים הוא אליבא דרבי יאודה דדריש לאין רואין בחתן וברגל מוביום הראות ולסברת רבא דמפרש דרבי ג"כ דרש וביום הראות לנגעי הגוף קאי נמי לסברת רבי דכולהו דרשי וביום ולמאן דמפיק דרשת חתן שאסור לראותו ורגל מפסוק ופינו וכסברת אביי דמודה דלא גמרינן הרשות דטומאת הגוף מהרשות דטומאת הבית אייתר לן תיבת וביום מופנית למדרש ביום ולא בלילה והם דברי הרמב"ם שכתב המתנה של מצוה מדכתיב ופינו את הבית שהיא סברת רבי ואליבא דאביי דלא קא גמר לה להמתנה דרשות דנגעי הגוף מהמתנת רשות דנגעי הבית אלא המתנת המצוה דוקא מק"ו דרשות. והגם שיש לנו לחלק ולומר דדילמא לא שריא לן רחמנא ההמתנה אפילו היא של רשות אלא דוקא בהיכא דהוו נגעים של הבית אבל בהיכא דהוו נגעים של הגוף אפי' היכא דהוו של מצוה כגון אם היה חתן או אם היה ברגל לא. הא ודאי ליתא דסברא הוא דלא עבדינן כל כך הדרגות דבהיכא דהוו נגעי הבית אפילו אם היו רשות ימתין ובעי בני אדם אפילו