ראשון לציון על מועד קטן סב

דירושלמי להך דהכא ואין זה פשט ולא נכון דהא לירושלמי לא בעי למיפק על האפיל אי נפיק על הבכיר ופשוט

שם ע"ב גמרא ראב"י אומר מושכין כו' עד סוף הסוגיא פי' רש"י זרעים כו' לא ישקם דהואיל ולא משקה להו תדיר לפני המועד לא הוי פסידא וכו' וטעמא דמטוננת שריא כתב רש"י משום דאית ביה פסידא ומאי דקתני בברייתא וחכמים מתירין בזה ובזה פי' רש"י וז"ל בשדה גריד ובזרעים שלא שתו לפני מועד ע"כ. ולהאי שיטה מאי דקאמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בח"ה פי' שמעי' מדברי חכמים דשרו שדה גריד וכן פי' רש"י להדיא בד"ה אפלה לשוויי חרפא וז"ל דליכא פסידא ואפ"ה שרי להשקות וכו' ה"נ בגינה מרביצין עכ"ל והרמב"ם כתב בפי' המשנה וז"ל זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם לפי שהם צריכין מים רבים וכבר אמרנו שכל דבר שיש בו עמל הרבה אסור לעשותו והלכה כראב"י ע"כ. משמע מדבריו לכאורה דהגם דאיכא פסידא בבית השלחין דאית ביה פסידא ואסרינן לעיל טורח הרבה דאי ליכא פסידא אמאי אצטריך למיהב טעמא דטרחא ואפילו בלא טורח נמי אסיר כהך דכל השדה דרישא דליכא טורח הרבה ואסר ר"א אלא ודאי בדאיכא פסידא מיירי וכ"כ בהלכותיו בפ"ח מהל' י"ט וז"ל זרעים שלא שתו לפני מועד לא ישקם במועד מפני שהם צריכים מים רבים ויבא לידי טורח יותר עכ"ל וכתב מרן הכ"מ וז"ל זרעים שלא שתו כו' ויבא לידי טורח יותר כלומר וכל היכא דאיכא טירחא יתירא אפי' במקום פסידא לא טרחי' עכ"ל. הרי דמיירי דאיכא פסידא ואעפ"כ לא שרי. וקשה דבריש מכילתין קאמרינן מאן תנא דפסידא אין הרוחה לא ואפי' במקום פסידא נמי מטרח לא טרחינן אמר רב הונא ראב"י היא דתנן ראב"י אומר מושכין המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה ופרכי' אימור דשמעת ליה לראב"י הרוחה דלאו טירחא במקום פסידא מי שמעת ליה אלא הא מני ר"י וכו' ע"כ ולדברי הרמב"ם ז"ל דחלוקת זרעים שלא שתו דאסר ראב"י הוא משום טירחא מאי קאמר הש"ס טירחא מי שמעת ליה לראב"י. תו איכא למידק במ"ש שם בפ"ח וזה לשונו ומושכין המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה ומרביצין את השדה במועד שכל הדברים האלו אין בהם טורח ביותר ע"כ. וטעמא ראיתי להרי"ף שכתב דהלכה כראב"י מטעמא דשמעתתא דרב יאודה ע"כ נוכל לומר דהיינו טעמא דהרמב"ם והראב"ד השיג על זה וז"ל ואם יאמר רב יאודה הכריע דמפרש לדעת ראב"י הלא רבינא למד יותר מדברי חכמים ואם יאמר הלא הקשו לרבינא מגריד ועמדה בקו' ממה שלא נחלקו בגריד כו' א"כ למה אמר שמרביצין ע"כ מוכח מדבריו דסובר דרבינא לדברי חכמים אמר מלתיה ואותביה מגריד דהוי לכ"ע וז"ל הרי"ף ומסתברא דהלכה כראב"י דהא שמעתתא דרב יאודה כוותיה אזלא דקאמ' ואם היתה שדה מטוננת מותר והא דדייק מיניה רבינא ואמר ש"מ האי תרביצא שרי כו' אקשיה שדה גריד כו' ולא פריק ע"כ משמע מדברי הרי"ף דדיוקא דרבינא הוא מדברי רב יאודה ופשוט והכי פירושו דמדמה רבינא תרביצא לשדה מטוננת דכי היכי דשרי רב יאודה לראב"י שדה מטוננת ה"נ שרינן לראב"י תרביצא וכפי זה מדייקינן מילתיה דהרי"ף דקאמר דהא שמעתא דרב יאודה כו' ולא קאמר דהא רב יאודה קאי כוותיה נתכוין לומר אכולה סוגיא בין דרב יאודה בין דרבינא דלמד מדר"י ואכולה מלתא קרי שמעתא וכפ"ז מאי דמק' ליה משדה גריד הוא מראב"י דהא חכמי' פליגי גם בשדה גריד למאי דנאמר דמאמר וחכמים מתירים וכו' הוא סיפא דברייתא ולאו פסקא דמתני' כמ"ש תלמידי הריטב"א ז"ל ומהשתא מאי דמשיג הראב"ד מרבינא אין מקום להשגה זו דאדרבה רבינא נמי כראב"י קאי. אלא מאי דהשיג אמאי שרי תרביצא ותלמודא דחה לדברי רבינא משדה גריד גם הרי"ף פסק הכי דתרביצא אסור וה"ה ז"ל תירץ דמאי דקאמר רבינא תרביצא שרי הוא בבית הבעל ודחה הש"ס דראב"י אסר והכי הלכתא ומאי דכתב הרמב"ם דשרי הוא בית השלחין דאיכא פסידא וכאותה דתניא בפ' מי שהפך גבי אבל ומרביצין את שדהו כו' פי' לפי שהוא דבר האבד כו' ע"כ וקשה דלפום מאי דפי' ה"ה ז"ל גופיה לדעת הרמב"ם בד"ה ומושכין וכו' דמאי דקתני ובלבד שלא ישקה את השדה כולה וז"ל פי' משנה זו בבית השלחין היא ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות והמשכת מים מאילן לאילן מספיק להם ע"כ. אם כן הכא מיירי דליכא פסידא ואפ"ה קא' רב יאודה אם היתה מטוננת שרי ופי' הרי"ף דקאי אמלתיה דראב"י וכת' ה"ה דזה הוא טעמו של הרמב"ם דפסק כראב"י וכיון דפסק הרמב"ם ז"ל מטוננת שרי בהכרח דמיירי דליכא פסידא דאי איכא פסידא אמאי אין משקין כל השדה כולה והא משקין בית השלחין לכ"ע ומהשתא מאי דכתב הרמב"ם ומרביצין את השדה במועד מיירי בדליכא פסידא דהיינו בית הבעל דתרווייהו כהדדי כתבינהו וחד טעמא כתב לכולהו שכל הדברים האלו אין בהם טורח גדול ע"כ אם כן ק' לדברי ה"ה שכתב דמאי דשרי הרמב"ם מרביצין וכו' מיירי בבית השלחין ודאיכא פסידא והרי שדה מטוננת שרי בדליכא פסידא לפירושו ז"ל וליכא למימר דה"ה מפ' מאי דקאמר רב יאודה מטוננת שרי דקאי אחלוקת זרעים שלא שתו מלפני המועד דאסר ראב"י הגם דאיכא פסידא וקאמר דאם היתה מטוננת דליכא טירחא שרי כיון דאיכא פסידא הא ליתא דהרמב"ם שרי במטוננת אפי' בהשקאת כל שדה של האילנות הגם דליכא פסידא ובהכרח לומר דדעת ה"ה ז"ל דשדה מטוננת אית בה פסידא וכמו שפי' רש"י דאי לא משקה אותה הוי לה פסידא יתירא וס"ס קשה אמאי נתן טעם הרמב"ם לפי שאין טורח יותר הכי הול"ל לפי דאיכא פסידא ומידי דהוה בית השלחין דצריכה מים הרבה ומשקין אותה כל צורכה ואם נתכוין לומר דלא שרינן בדאיכא פסידא אלא אי ליכא טורח יותר זה כבר כתב הרמב"ם בפ"ז שכת' וז"ל כל מלאכה שאם לא יעשה במועד יהיה שם הפסד מרובה עושין אותה ובלבד שלא יהיה בה טורח הרבה ע"כ. ועוד כתב בפי' המשנה וז"ל ואם היתה כל השדה מטוננת מותר להשקותה כי אותה ההשקאה אינה נראית בה ע"כ. משמע דטעם ההיתר לא מחמת שיש הפסד ודלא כפי' רש"י ואין נכון לומר דחזר בו ממה שפי' בפי' המשנה ותו אי מרביצין דקאמר היינו בית השלחין כבר כתב הרמב"ם למעלה שמשקין בית השלחין ומאי חידותא דקאמר מרביצין דהא ודאי דהכא לא מיירי במי גשמים ובמי הקילון דזה אפי' בית השלחין אסור ולא אשכחן בש"ס כל עיקר שריותא בהו אלא ודאי דלא מיירי אלא במי מעיין ובנהרות המושכות אם כן מאי חידותא דדינא איכא אי בבית השלחין מיירי. ותו לדבריו ז"ל זרעים שלא שתו מלפני המועד דקא יהיב טעמא הרמב"ם ז"ל משום דצריכין מים הרבה במאי עסקינן אי בדאיכא פסידא מאי איכא אי צריכין מים הרבה והרי בית השלחין פשיטא דצריכין מים הרבה ואף על פי כן מתירים בכל גוונא משום פסידא כל דלא דלי דלויי אלא ודאי דליכא פסידא ואעפ"י כן לא אסר אלא מטעם מים רבים דון מינה דרישא נמי דהרבצה ושדה לחה ליכא פסידא אלא משום הרוחה ומטעם דאין צריך מים רבים שרי

ונראה לפרש דעת הרמב"ם עז"ה דשלשה חילוקי דינים איכא בהא מילתא א' כל דאיכא טירחא גדולה כהאי דמשקה על ידי דליה ממי גשמים או מהבריכה או ממקום נמוך למקום גבוה כל כה"ג אסיר ואפילו בית השלחין במועד כו' שאם לא ישקה כו' יפסדו בו האילנות וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הבריכה כו' מפני שהוא טורח גדול ע"כ גם בריש פ"ח כתב וז"ל נהרות כו' מותר להשקות מהם בית השלחין ערוגה שחציה נמוך לא ידלה כו' מפני שהוא טורח גדול ע"כ הרי כל דאיכא פסידא לא אסרינן אלא טורח גדול פי' שלא תהיה ההשקאה באופן טורח גדול ואין ריבוי ההשקאה אוסר הגם שישקה מים הרבה כל דאיכא הפסד ש"ד. ב' כל דליכא פסידא אסיר ואפילו ליכא טורח האסור במקום דאיכא פסידא והוא מ"ש הרמב"ם ומושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה