ראשון לציון על מועד קטן סא

דנפקא מגירסת אמימר במתני' הוא דשנו הכי אלא דלכל הפירו' דמפרשי' במתני' בין אי אמרת משום עדור בין אי אמרת משום מכשיר אגפיה עכ"פ קשה הך דקתני ראב"ע עד שיעמיק שלשה ומשמע אפי' לא שדי ליה אבראי ומשנו בטוב טעם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ותדע דמשני אפי' מאן דאמר משום מכשיר אגפיה ולדידיה לא קשיא אלא ודאי כדכתיבנא. ויש שרצו לתרץ דדרך האמוראים לתרץ אפי' לבר פלוגתייהו ועיין בחידושי תלמידי הריטב"א ודבריהם דחוקים דה"מ אי מותיב ליה תלמודא לפעמים משני אפילו לסברת המקשה הגם דהוא לא כן יחשוב אבל בנדון דידן דמקשה תלמודא לטעם עודר מי הכניסו אידך דאמר משום מכשיר אגפיה לשנויי כל עיקר אלא ודאי כדכתיבנא

שם גמרא פשיטא חצי טפח כו' טפחיים כו'. הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ח מהי"ט וז"ל כיצד היתה עמוקה טפח חופר בה עד ששה היתה עמוקה טפחיים מעמיקה עד שבעה ע"כ. פסק מימרא דר' אבא דעמוקה טפח כו' ופסק כספיקא דתלמודא דעמוקה טפחיים ג"כ לקולא משום דהוי מלתא דרבנן אלא דלא כתב הרמב"ם דעל ג' טפחים לא וגם טפחיים על י"ב לא. והיה נראה לומר דכיון דהש"ס קאמר פשיטא לא הוצרך הרמב"ם לכותבם דפשיטא דלא אלא דלפום מאי דכתיב בסוכה דף י"ג ע"ב בהך דהבוצר לגת דקאמר הש"ס מאן דאמר קוצר כ"ש בוצר כו' והרמב"ם כתב תרוייהו וכתבנו דהרמב"ם לא סמך על דנדע מעצמי הך כ"ש דקאמר הש"ס והראייה דאיצטריך תלמודא לחדשה ולומר דהוי כ"ש א"כ הכא נמי הול"ל מאי דקא' הש"ס דחצי טפח כו' דלא הגם דקאמר לה הש"ס בדרך פשיטא וי"ל דהא דטפחיים על י"ב משתמעא שפיר ממלתיה דהרמב"ם מדקאמר מטפחיים עד שבעה מוכח דדוקא עד ז' ולא טפי והך דשלש נראה דכיון דהא מלתא דייק לה תלמודא ממלתיה דר' אבא וכתב הרמב"ם למלתיה דר' אבא סמך דמשתמעא שפיר ודוקא הך דלעיל משום דאצטריך לחדת לן דבוצר לא ניחא ליה דלימצייה לחמריה והא לא הוי מלתא דידיעאן לכ"ע להכי אצטריך מה שאין כן בנדון דקמן דמלתא ידיעא דשלש לאו כלום הוא פירו' ולא קיימא בהוראה והיינו דקאמר הש"ס הכא חצי טפח על שלש לאו כלום הוא ואעיקרא דמלתא לא עבדי אינשי אמת המים הכי ומהשתא לא איצטריך הרמב"ם לאורויי בה איסורא דאעיקרא דדינא לא עבדי אינשי מלתא דלא חזיא

דף ה' גמ' לא שנו אלא שאין רבים צריכין להם וכו' לפום מסקנת הש"ס יחיד לא שרי אלא חטיטה דצריך לה אבל חפירה אפילו צריך לה אסור לחפור אלא ילך ויביא מים אפילו ממקום רחוק ורבים שרי חפירה כשצריכים לה וחטיטה אפילו אינם צריכים לה דלא גזרו רבנן במילי דרבים איסור כהאי דחטיטה הגם שאינה אלא לצורך אחר המועד אי נמי כיון דשל רבים אפשר שיצטרכו גם במועד ולהכי שרי באם יצטרכו לה. והרמב"ם בפ"ז מהי"ט כתב וז"ל עושים כל צרכי רבים במועד כיצד מתקנין קלקול המים שברשות הרבים וכו' וחופרים לרבים בורות כו' וכורין להם נהרות כדי שישתו מימיהן כו' ע"ש. גבי תקנת קלקול המים לא התנה כדי שישתו לומר דוקא שצריכין לשתות מהן וכפשטא דש"ס. והראב"ד השיגו וז"ל שהרבים צריכין להם אבל של יחיד וצריך להם חוטטין ולא חופרין ע"כ פי' דברי הראב"ד הוא לפי שמדברי הרמב"ם לא מתפרש בהדיא דמיירי בשצריכין לו דהא לא כתב אלא כדי שישתו מהן ויכולין אנו לפרש כל ששותין מהם ואפילו יש להם ג"כ מקום אחד לשתות ויכולין לשתות מהם עכ"ז כל דרבים שותין מזה שאנו חופרין שפיר דמי דלא גזור רבנן בדבר של רבים. והגם דברישא לא כתב הרמב"ם כדי שישתו מהם עכ"ז אפשר דקאי סיפא דמלתיה אכולהו. א"נ דההיא שריא אפי' לא שתו מהם וסיפא בעינן שישתו מהם ולעולם אפילו אינם צריכים להם לזה השיג הראב"ד וכתב דדוקא שהרבים צריכי' ומה שגמר אומר אבל כו' לא נתכוון בזה להשגה אלא לפי שלא הובא כאן בדברי הרמב"ם השלים חילוקי הדין והרמב"ם ביאר זה בפ"ח והרב בעל לחם משנה ביאר בדברי הראב"ד ז"ל דברים דחוקים יעויין בדבריו

שם ע"ב גמרא משום יאוש בעלים כו'. ג' שיטות בפי' דהאי סוגיא א' היא שטת רש"י שמתיאשים המביאין המתים לקברן לפעמים שנופל שם אבר המדולדל ומתיאשים אלו על אלו והניחוהו שם. ב' שיטת רבינו שמשון בפי"ח דאהלו' וגם הראב"ד מפרשים דמתייאשים בעלי השדה ממנה וזוכים בה רבים ולזה אין נוטעין בה כו' משום דאסור לקלקלו כו' יעש"ד. ג' היא שיטת רמב"ם שכתב בפ"ב מה' טומאת מת וז"ל שדה בוכין והוא המקום הקרוב לבית הקברות כו' מפני שהוא קרוב לבית הקברות כבר נתייאשו בעליו ממנו לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו כו' יע"ש. לפירש"י ז"ל קשה היכן הוזכר נפילת אבר שיאמר עליו יאוש העיקר חסר והגם שנגמע דוחק זה עוד קפה מי יאמר דישנה לחששא בעולם דניחוש לנפילת אבר וניחוש ג"כ ליאוש בעלים ועוד דתיבת יאוש אינה צודקת בדרך זה ושכחת בעלים הול"ל והוא ז"ל דחק להלבישה ואמר נתייאשו אלו על אלו ואינו מחוור ולפי' ר"ש והראב"ד ק' מאי חידותא דשדה בוכין דקתני אינה נטעת ליתני הרי היא של רבים ומשתמעא מלתא דדין של רבי' יש לה ואם כונת התנא לומר דזה מיקרי קלקול הא לא אצטריך פשיטא דקלקול הוא אלא ודאי דכדברי הרמב"ם עיקר דכיון דהשדה קרובה לבית הקברות איכא יאוש בעלים וחיישי' שיקבור אדם שם מת ואיכא ספק טומאה ולהכי מני לה בהדי שאר בית הפרס דכלהו אית בהו חשש טומאה ונפיק דינא דאם נמנו עליו צבור להפקיעו מהיות שדה בוכין הגם דלדעת הראב"ד ור"ש ש"ד לדעת רמב"ם לא מצו דלאו כל כמינייהו

שם גמרא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר וצייוה כו' כתב הרמב"ם בפ"ח מה' טומאת מת וז"ל מצא שדה מצויינת כו' אם אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר ע"כ. נתחכם ז"ל לרמוז אוקמת' דגמרא במה שהוסיף אות ה"א ואמר הקבר פי' אותו שנאבד

דף ו' גמרא ר"א ור"י ב"ח חד אמר כאן וכו' וחד אמר כאן בזריזים כו' נראה דאיכא בינייהו אפיל מ"ס יוצאין גם על האפיל שבזרעי' ומ"ס אין יוצאין על האפיל אם כבר יצאו על הבכיר וההיא דמועד דיוצאין הוא על הירקות אבל על האפיל לא תקנו לצאת שלוחי ב"ד דהוי מיעוטא וסמכו על בעלי השדות א"נ כיון דעקרו הבכיר שלוחי ב"ד בעלי השדות מעצמן יתקנו האפיל ותדע דבירושלמי מוכח דאי נפקו שלוחי ב"ד על הבכיר תו לא בעו למיפק על האפיל. והרמב"ם כתב בפ"ב מהל' כלאים וז"ל בא' באדר כו' ובט"ו בו יוצאין שלוחי ב"ד ומסבבין כו' וחוזרין שלוחי ב"ד בחולו של מועד של פסח לראות האפיל כו' נראה דבכלל האפיל הם הירקות וטעמא דפסק כמ"ד כאן בבכיר כו' משום דסתמא קתני על הכלאים ומשמע כל כלאים דאיכא למיחש להו בכלל זה אפיל דזרעים. שוב ראיתי להר"ב תי"ט שכתב בפירו' המשנה דטעמא דפסק הרמב"ם כהאי שינוייא משום דבירושלמי איתא להאי אוקמתא עכ"ל. וקשה לי אדרבה בירושלמי משמע אוקמתא חדשה דהכי איתא התם ויוצאין על הכלאים לא כבר יצאו באדר שהיתה השנה אפילה ואין הצמחים ניכרין עכ"ל. מוכח מדבריו דלא נפקי אלא חד זמנא ולתלמודא דידן משמע דתרי זימני נפקי ואת"ל דדחקינן מאי דקאמר הש"ס כאן בבכיר דה"ק כאן בזמן הבכיר כו' וכפי זה אתי כאוקמתא דירושלמי עכ"ז הרמב"ם ז"ל מיהא פסקיה מבורר דתרי זימני נפקי דכתב וז"ל וחוזרים שלוחי ב"ד כו' אלא ודאי דס"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וטעמא דלא מפרשינן תלמודא דידן דקאמר כאן בבכיר כו' כדברי הירושלמי משום דאם על השנה קאמר הכי הול"ל כאן בבכירה כאן באפילה וליתא לדברי התי"ט ואולי דכונתו לומר דבירושלמי איתא להאי אוקמתא פירו' דמחלק בין בכיר לאפיל הגם דלא דמי הך