ראשון לציון על מועד קטן נט

לא משני מידי אם לקושי' קמייתא דאין ב"ד יכול לבטל כו' לא משני מידי

ונראה דה"ק דלפום מאי דמסיק עד השתא לא נמנה ר"ג וב"ד וביטל אלא תקנתא דעד הפסח ועד עצרת אבל ל' יום באתרה קאי להכי קאמר דר"ג בטלו מלתא בטול וליכא איסור אלא מר"ה ולהאי אוקמתא מפרש מלתיה דרב דימי דאמר יכול ילקה על התוספת שלפני ר"ה פי' דדרשי' מחריש וקציר תשבות ונסיב לה תלמודא לפטור פי' דאתא ר"ג ודרש ג"ש ופטר לה ומתקיף לה רב אשי דלא דחיא ג"ש לא דרשא דקרא ולא הל"מ ואתקפתא זאת לא חשיב לה ר"י משום דמצי ר"ג לומר לא באה ההלכה על זה בעולם ודרשת הכתוב נמי דחי לה מכח ג"ש זו ודרש דרשא אחרת והגם דר"י גופיה אמר למעלה דעשר נטיעות הלמ"מ אהא אתא ר"ג ובטיל ורב אשי לא מסתבר ליה האי מלתא ופי' באופן אחר דהיינו לעולם דר"ג נמנה ובטיל הכל כדפי' ר"י ולא נשאר איסור אלא מר"ה ואילך אלא מאי דשרי ר"ג הוא מלתא דאיסור' מדבריהם והוא דהלכה באה בזמן שבה"מ קיים מדאמרה רחמנא למשה בהדי ניסוך המים ואתו ב"ה והוסיפו עד פסח ועד עצרת וגזרו אפילו שלא בפני הבית ולא פלוג איסורא וכי היכי דלפני הבית עד פסח ועצרת ה"נ שלא בפני הבית ואתא ר"ג וביטל גזרתם שלא בפני הבית ושרי עד ר"ה ודוקא שלא בפני הבית הוא שביטל שהוא היה אחר החרבן. ורמב"ם כתב בפ"ג מהלכות שמיטה וז"ל עבודת הארץ בשנה הששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הל"מ כו' ודבר זה בזמן שבהמ"ק קיים הוא שנאמר מפי השמועה וגזרו חכמים שלא יהיו חו' ערב שביעית לא עד עצרת כו' ובזמן שאין מקדש מותרים בעבודת הארץ עד ר"ה בדין תורה עכ"ל פסק כשינוייא דתלמוד' דהל"מ היא שלשים יום ופסק כאוקמת' דרב אשי דהלכה למשה מסיני לא באה אלא בזמן הבית וגזרת חכמים דעד הפסח ועצרת בטלה ר"ג ולא בטלה אלא שלא בפני הבית שהוא זמן ר"ג ובית דינו דהוא בתר ב"ה כדמשמע מהש"ס דלאו ר"ג בן בנו דהלל הוא אלא ר"ג בנו דרשב"ג שנהרג דאי בן בנו של הלל מאי פריך דילמא גדול הוא בחכמה ונמנו בית דינו והיו גדולים ותו בהכרח לומר דר"ג דנמנה וביטל ב' דברים הוא ר"ג חמישי להלל דאי לא תימא הכי והוא ר"ג שלישי להלל קשה כיון דנמנה הוא ובית דינו וסברי כולהו כרי"ש לפום אוקמתא דרב אשי אם כן היכי מצי ר"ע לחלוק על מה שכבר הסכימו ר"ג ובית דינו ותו לכשתאמר דפליג א"כ לר"ע איסור ב' פרקים באתריה קאי ומלתא דתמיהא שיחלוק על זה אלא ודאי דר"ג ה' להלל ומה שהתיר היה אחר ר"ע וכשחלק ר"ע הוה מקמי הך דר"ג ובית דינו ומהשתא בהכרח דמאי דשרו ר"ג ובית דינו הוא דוקא שלא בזמן הבית דהא בזמן ר"ג שלישי להלל נחרב הבית כדמוכח בפ"ק דשבת דף ט"ו דתניא הלל ורשב"ג ורב"ג ורשב"ג נהגו נשיאותן בפני הבית ע"כ. הרי דר"ג שהוא ה' להלל לא נהג נשיאותו אלא אחר החרבן שמעינן מינה דלא ביטל אלא בזמן הזה לזה כתב רמב"ם ז"ל דבזמן הבית לא זזה תקנתא דפסח ועצרת

שם גמ' ור"ג כרי"ש ס"ל מהכא מוכח דהלכה כרי"ש הגם דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו שאני הכא דהא ר"ג קאי כוותיה דרי"ש ותו דהוא ובית דינו סברי כרי"ש מהשתא קצירת העומר דוחה את השבת ולית פסקא דנצח להאי פסקא ובזה אנהרינהו לעיינין לייתובי דעתא במאי דכתב רמב"ם בפ"ח מהלכות תמידין ומוספין וז"ל מצותו להקצר בלילה בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר עכ"ל. וק' טובא מדגרסינן במנחות דף ע"ב דרמי מתני' דבמנחות קתני נקצר ביום כשר ובמתני' דמגי' קתני זה הכלל כל שמצותו ביום כשר כל היום וכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה יום בלילה פסול אף לילה ביום פסול ומשני הא רבי הא ראב"ש. ואמרינן תו התם וז"ל אמר רבה בב"ח אר"י ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמרה דתנן זה הכלל כל מלאכה כו' וס"ל כר"י דאמר קצירת העומר דוחה את השבת ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה את השבת כו' ע"כ. מוכח מהאי סוגיא להדיא דמאן דסבר דוחה את השבת בהכרח שסובר דנקצר ביום פסול ומאן דסבר נקצר ביום כשר בהכרח דסובר אינו דוחה את השבת וא"כ היכי פסק רמב"ם ז"ל תרתי דסתרן

ונראה דרמב"ם תלמודא אנסיה והוא דלפום אוקמתא דהכא דרב אשי דר"ג כר"ש ס"ל א"כ בהכרח דהלכתא כר"ש דדוחה את השבת ומהך מתני' דמנחות דסתמא נקצר ביום כשר מוכח דהלכה הכי ככללא דקי"ל הלכה כסתם משנה והגם דאיכא סתמא אחרינא במגי' דסתמא נקצר ביום פסול כדדייק תלמודא מינה איכא לדחוייה מתרי טעמי חדא כי היכי דלא פרכינן סתמא אסתמא אמרינן דלא דמי רישא לסיפא ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואם נעשה ביום כשר ודבר שמצותו ביום כו' אם עשאו בלילה פסול וסיפא לא דמיא לרישא אלא במצוה מן המובחר אבל דיעבד לא ראי זה כראי זה וסמך רבינו על מה שפיר' במשנה דמנחות דבלא"ה דימוי זה אינו מוכרח אלא דהש"ס דפריך לה ומשני לה הא רבי הא ראב"ש הוא משום דאשכח לשנויי ליה אפילו למאי דמדייק מתני' ולעולם אי אתינן לאוכוחי ולהכריח מינה דסתם לן תנא כראב"ש דחי' דלא היא וכדכתי' ואם כן ליכא אלא חד סתמא דמנחות דסתם לן תנא כרבי ואת"ל דהך דיוקא הוי דיוקא אלימא ובהכרח לומר דסתם לן תנא כראב"ש עם כל זה אזלינן בתר סתמא בתרייתא דמנחות דבהכרח לומר דהדר ביה רבי מההיא דמגי' וסתמא דמנחות עיקר דהוי בתראה והגם דקי"ל אין סדר למשנה ה"מ בתרי מסכתות אבל בב' סדרי' יש סדר דמסתמא רבי לא היה מקדים לשנות תלמידים בסדר ב' קודם לראשון הגם דאמרי' דהוה שונה לתלמידיו במקום שהיו חפיצים ה"מ באותו סדר עצמו וכבר קדמוני סוברי סברא זו. ומהשתא אזלינן בתר סתמא בתרא דמנחות דקתני נקצר ביום כשר ודלא כדברי התו' שכתבו במגי' ד"ה כל הלילה וז"ל מ"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה בהדי הלכתא פסיקתא דדינא ע"כ. דבריהם ז"ל הם למאי דאמר ר' יוחנן במנחות אזדי דלפום הך סוגייא מצי למימר דהלכתא כהך סתמא דמסכת מגילה דנקצר ביום פסול אבל למאי דכתיבנא מהא דרב אשי אזדא לה קושיתם ז"ל ומטעמי דכתיבנא והלכתא כסתם מתני' דמסכת מנחות והגם דספקא הוה גבאי בהיכא דסתם לן רבי כדעת עצמו דאיכא למימר דלא הוי סתמא מעלייתא כיון דהוא דעת עצמו מהשתא מכריע אני לומר דהוי סתמא מעלייתא ולא שנא והראיה מההיא דעירובין דתנן נתנו באילן עירובו עירוב ותנן בתר הכי דף ל"ד נתנו בראש הקנה ובקונדס כו' ורמי תרי סתמי ומסיק רבינא תרוייהו רבי כו' ע"כ ופסקו כולהו רבוואתא כרבי ובהכרח דהוי משום סתם מתני' דאי לא תימא הכי הא קיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו והתם פליגי עליה רבנן ואי משום דרבינא מפרש למתני' אליבא דר' לאו כלום הוא לעולם הלכה כחכמים דפליגי עליה דר' וככללין ולפי דר"ח מקמי הך אוקמתא דרבינא אוקים לסתמא בתרייתא כרבנן דהלכתא כוותייהו להכי אתא רבינא ודחי הא מלתא דר' אמרה ולא רבנן ולעולם לית הלכתא כר' אלא ודאי משום דסתמא כוותיה והגם דהוא דעת עצמו אמרינן אי לאו דאשכח תנאי דקאי כוותיה לא הוה סתים לן כדעת עצמו ונקוט לך האי כללא דהלכתא ככל סתם משנה ואפי' היכא דסתם לן כוותיה ובהיכא דאיכא תרי סתמי בתרי סדרי הלכתא כסתמא בתרייתא דיש סדר למשנה בב' סדרים. ותו לכשנאמר דגם בב' סדרים נמי אין סדר למשנה עכ"ז סמי סתמי מהכא הדרי' לכללא דקי"ל הלכה כר' מחברו והכא בר פלוגתיה דר' ראב"ש הוא יחידאה. ותו כיון דברייתא דמייתי לה הש"ס התם במנחות מקמי הך פסקא דנקצר ביום סתם לן ר' חייא כר' דנקצר ביום כשר וקי"ל סתמא דברייתא הוא בתר סתמא דמתני' א"כ הלכה כסתם ברייתא כיון דמסתמי דמתני' ליכא לאוכוחי מידי ועיקר. נקטינן מכח כללי דדינא במתניתא דנקצר ביום כשר ודוחה שבת וכיון