ראשון לציון על מועד קטן נח

דהא ע"כ אשכחן דתקן הלל פרוזבול וקיימ' תקנה זו א"כ הלכתא דדרשי' שמוט כו' כל זמן כו' דשמיטת כספים אינה נוהגת אלא מדבריהם אתיא ככ"ע ומשמע בגיטין דלא אשכחו פירוקא לתקנת הלל אלא אי אמרי' דהוי מדרבנן והך שינוייא דמשני התם רבא ואמר הפקר ב"ד הפקר לאו אקושית דמי מצי הלל מבטל דבר תורה אלא לקושית דמי מצו רבנן לתקוני שמיטה בשביעית ועיקר וכמו שפי' הכ"מ ובמקומו אכריח הדבר בס"ד ומהשתא תקשה רבנן דפליגי אדרבי בדרשת שמיטה שמוט קשיא להו תקנתא דהלל דהא ודאי רבנן דפליגי עליה דרבי בתראי מהלל הוו וקשיא להו תקנתא אלא ודאי דדרשי דרשת שמיטה שמוט לענין כספים לבד וכפשטא דקרא ופליגי עליה דרבי בשמיטת קרקעות דרבי סבר אפי' קרקעות וכדמשמע מהך דירושלמי דסובר דאכולה מלתא דשמוט אתקש ולאו אמאי דאדכר בקרא להדיא לבד ורבנן בהכרח דפליגי עליה דשמיט' קרקעות בשביעית נוהגת אפי' בזמן שאין יובל נוהג כדאיתא בת"כ והביאה רש"י בגיטין דף נ"ו ד"ה דשביעית בזמן הזה וכו' וכפ"ז מתפרשה שמעתין כפשטה דאביי מוקי לה כרבי וכולה מלתא דשביעית מדמינן ליובל ורבא משני כרבנן דלא דרשי שמיטה שמוט אלא אכספים ושאני הכא וכו' ומאי דאמר התם בגיטין אמאי דפריך הש"ס אתקנתא דהלל מי מצי הלל לעקור דבר תורה אמר אביי בזמן הזה ורבי היא ע"כ. ולמאי דכתי' אפי' רבנן מודו בשמיט' כספים בזמן הזה דלא הוי אלא מדרבנן ה"מ לסברת רבא אבל אביי מכח מתני' דמשקין בשביעית סובר דמאן דדריש דרשת שמוט דריש לה בין לענין כספים בין לענין עבודת האדמה ולהכי הוא דאמר הכי רבי היא ובזה עלו פסקי רמב"ם על נכון

וראיתי למרן בכ"מ שבפ"ד ה' כ"ה צידד בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל מכח פירכי ופירוקי לומר דדעת הרמב"ם יכולין לומר דסובר דשמיטת קרקע בשביעית דאורייתא וכדמשמע מדבריו בפ"ד ורצה לנטות לומר דסובר דרבנן מכח מה שהוקשה לו והכריע הכרעה מועטת לומר דסו' דאורייתא מכח פשטא דמלתא ובאותו פרק עצמו ה' כ"ט כתב לדחות דברי ס' כפתור ופרח בהשגותיו לדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל הכ"מ מ"ש עוד הכפתור ופרח אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע כו' לא דק דבהדיא כתב רבינו בפ"ט ובפ"ז דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם עכ"ל כאן הכריע לאידך גיסא דרך שאינו פשוט בדברי רבינו במה שכתב בפ"ד משום פשיטות דברי רבינו בפ"ט דניחא ליה טפי לפרש בדבריו דמאי דכתב בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ר"ל שמיטת כספים שהיא שביעית וכדברי רבי בברייתא דדייק מיניה אביי דסובר שמיטת קרקע דשביעית בכלל שמיטת כספים ודעת מרן בפי' דברי רמב"ם בפ"ט מוכרח הוא דהכי קאמר וכן גילה דעתו במ"ש בפ"ד שהקשה על דברי רמב"ם שכתב שנוהג שלא בפני הבית מהך דכתב בפ"ט בזמן שאתה כו' א"כ הרי דעת הכ"מ דפשט דברי רמב"ם בפ"ט היא דשמיטת קרקע בשביעית לא הוי אלא מדבריהם ואי לאו משום דניחא ליה לפרושי פשטא דדברי רמב"ם דכתב בפ"ד ונוהגת בין וכו' הך דפ"ט מינה מוכרע הוא דסובר דרבנן וע"ז כתב לדברי כפתור ופרח דמהך דפ"ט מוכח דסובר דהוי כרבנן דכל מעיין בדברי רמב"ם בפ"ט ורואה בדברי הש"ס במכלתין הוא דברי הרמב"ם דבהדיא קאמר דהוי דרבנן ומאי דלא מפרשי' לה אנן הכי הוא משום פירכא אחרינא נפקא מינה לבעל כפתור ופרח אמאי כותב בפשיטות דהוי דאורייתא ולא חש למאי דנשמע מדברי רמב"ם פ"ט ואת"ל דידע מדיוקא דמכאן בפ"ד ולהכי חזר לפרש בפ"ט כמו שפי' בו הכ"מ עכ"ז הו"ל לצדד כל מה שצדד מרן ולהכריע מכח פשטא דדברי רמב"ם דפ"ד א"נ לא תעמוד בעיניו הך פי' דמשום פשטא דדברי רמב"ם ויכריע לאידך גיסא דהוי דרבנן ולא הו"ל לומר בכה"ג בדרך פשיטות מה שהוא אסור מן התורה והגם דמרן הכריע בדברי רמב"ם כדכתי' דמן התורה עכ"ז הוא מיהא לא עמד בסוד עמקי דברי רמב"ם ז"ל ומרן השיב לבעל כפתור ופרח לומר לו שכל דבריו שלא בהשגחה שקודם היה לו לעמוד על דברי רמב"ם ז"ל וכן התחיל בתשובת מרן על דבריו וז"ל כל דבריו שלא בהשגחה ובלאו האי קושיא כבר סתר כל דברי כפתור ופרח מטעמי אחריני אלא שנתכוין מרן להעירו במאי שלא נתעורר בו ולעולם דעת מרן מוכרעת היא כדעת הרמב"ם שהוא דבר תורה גם בזמן הזה וכמ"ש בפ"ד ובפ"ט ומתוך מ"ש בפי' דברי מרן נתיישבו התמיהות שיש בדברי מרן דידיה אדידיה דברים הפכיים מבהילים ולפי פירוש זה שכתבתי נתיישבו דבריו

וראיתי להרב בעל מ"ל שכתב וז"ל ונוהגת כו' מ"ש מרן דרבי' מפ' הא דאמר רבי בשני שמיטות כו' לאו אשמיטת קרקעות בשביעית כו' אני תמיה על מרן דהא אפילו לדעת ר"ת דסובר דשמיטת קרקע הוא יובל מודה דשמיטת כספים כולל כל דין שביעית כו' ולגמרי הוקש שביעית ליובל כו' יעש"ד ואני תמיה לדברי הרב וכי מרן פי' בדברי רמב"ם הכי שלא מחמת קו' דבריו אדבריו אדרבה דעת מרן בדברי הרמב"ם ז"ל היתה דשוה שמיטה ליובל לכל אלא דהוכרח מדכתב ונוהגת בפני כו' להכי נתחייב לפ' דעת רמב"ם הכי. ומהשתא מאי פריך מר"ת דסובר שמיטת קרקע היא יובל ואף על פי כן סובר דשמיטת כספים כולל אי רמב"ם לא מפר' הכי ופשטא דרמב"ם מוכח דכוליה קרא לא מיירי אלא בהשמטת כספים ור"ת הכי הו"ל לפרושי אלא דהוכרח מכח הסוגיא דקאמר אביי דמתני' דקתני משקין בית השלחין בשביעית רבי היא וקא מוכח מהך ברייתא דרבי להכי הוכרח לומר הכי משא"כ לרמב"ם מה תאמר ולרמב"ם נמי ק' תלמודא א"כ היינו דמק' בתר הכי הרב הנז' מפ"ק דמ"ק ולא הו"ל להק' אלא הא אבל קמייתא לאו מידי היא וגם קו' זו כבר תירצנו תירוץ נכון דפסק רמב"ם כרבא וכדפי' למעלה וטעם דפסק רמב"ם כרבא הגם דפשט' דמתניית' דפריך מינייהו תלמודא לרבא דמרבה כל עבודת הארץ משמע מדאורייתא כס' אביי ומאי דמשני רבא מדרבנן וקרא אסמכת' הוי דוחק אף על פי כן פסק כרבא משום דפליגי ר"א ור"י בחרישה חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ובירושלמי סיימו דר"י סבר אינו לוקה והלכה כר"י ותו דאפי' ר"א דסובר אינו לוקה למאי דמוקי בירושלמי דר"י סובר לוקה אשכחן ליה דאמר אההיא דאמר רב דימי יכול ילקה על התוספת כו' ונסיב לה הש"ס לפיטורא אמר ר' אלעזר חרישה ע"כ. וכי היכי דלא עבדינן דפליגי בבלי וירושלמי אמרינן דבתר דאתא רב דימי ואמר הך דשמע חזר בו מסברתו ואם כן הו"ל ר"א ור"י כרבא אהנו לן להכריע הלכת' כרבא הגם דאיכא דוחק דמתני' ועוד דמסתבר טעמיה דרבא בקרא דזמירה בכלל זריעה וכו' ולמא יצאת וכו' והאי פירכא לא מיתרצא בברייתא דמייתי הש"ס ובהכרח לאוקומי מתני' כרבא ולזה פסק כרבא. שוב יש להוכיח דפסקי' כרבא ולא כאביי דהא הך פירושא דר' יוחנן בההיא דר' דימי דפי' דקאי אמידי דלפני ר"ה דמאי דפי' בפירוש הסוגיא לקמן דחי ליה רב אשי ופי' דר"ג לא התיר אלא תקנתא דרבנן ודחה אוקמתא דר"י דפי' דר"ג התיר איסור דמשמע מבחריש ובקציר מכח ג"ש וכיון דכן בהכרח לפרושי לס' רב אשי הך דרב דימי כדפירש ר"א דקאי אחרישה וכדברי רבא וכיון דרב אשי מפרש הך דרב דימי כרבא הכי פסקינן כדפירש רב אשי ורבני מערבא דרבים הם וראיה זו אינה צריכה לפנים ומהשתא כיון דפסקינן כרבא דמתניתין דקתני משקין בית השלחין הוא מחמת דלא אסרה תורה אלא זריעה כו' אם כן פסקינן שפיר כרבנן דפליגי על רבי בשמיטת הארץ בשביעית דלא ק"ל הלכה כר' אלא מחבירו. מה שאין כן אי הוה פסקינן כאביי דכל מלאכות הארץ בשביעית ד"ת הוינא מתחייבי לפסוק כסתם משנה דקתני משקין בית השלחין דהוי בהכרח כרבי דסובר בזמן הזה דרבנן

דף ד' גמרא ור"י אמר ר"ג וב"ד מדאורייתא בטיל להו כו' איכא למידק מאי אתא ר"י לשנויי אם לקוש' קראי נינהו לא משני מידי אם לקוש' שלפניה הלכתא היא