ראשון לציון על מועד קטן נז

משום זורע וברייתא דקתני המנכש בכלאים לוקה כפשט' קיימא דהוי משום זורע ור"ע מוסיף אף מקיים ולא קי"ל כוותיה במקום חכמים דפליגי עליה ולזה פסק רמב"ם ז"ל דאינו לוקה המקיים כלאים אלא אסור. וטעמא דפסק דאסור משום דכיון דר"ע מחייב מי ליכא מידי דלר"ע מחייב ולרבנן מותר לגמרי. להכי נראה לו לאסור מיהא מדרבנן ומאי דלא כתב רמב"ם בה' שבת דין זה דמנכש בזרעים דהוי תולדת זורע סמך על מה שכתב שם במשקין דחד טעמא להם דמאן דסבר במשקה זרעים תולדת זורע סבר נמי במנכש הכי דכחדא נינהו ומאן דסבר במשקה משום חורש סבר נמי במנכש משום חורש וכיון דכתב הרמב"ם במשקה זרעים דהוי זורע תשמיעינה למנכש מן הכא דכחדא נינהו ועוד דסמך על מ"ש בה' כלאים להדיא דמנכש בעשבים תולדת זורע הוא

שם גמרא א"ל אביי לרבא כו' מסתברא לי דמאי דקא פריך אביי הוא ממאי דאתמר הך דרב כהנא ולא פליגי עליה אמוראי שמע מינה דהסכימו עליה ומהכא לכל מקום דתלמודא פריך מאמורא עיקר טעמא הוא משום דהוי מוסכם ודברי התוס' דחוקים

שם גמרא בשני שמיטות הכתוב מדבר בזמן כו' ע"כ מסתברא לי דמאי דקא פריך אביי משמע דשמיטת קרקע מעבודה פשיטא ליה דאינה נוהגת תמיד אלא דקא גמר מינה השמטת כספים דגם היא לא תהיה נוהגת בזמן שאין שמיטת קרקע נוהגת וכן משמע מדברי רש"י שכתב וז"ל מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע בזמן הזה ע"כ וקשה לי דאי אית ליה לרבינו לימוד אחר על שמיטת קרקע דלא משמט אמאי לא משמט נמי שמיטת כספים ולא הוי בעי לדרשת שמיטה שמוט וי"ל דאיכא פנים לומר דוקא שמיטת קרקע דתלויה בארץ מיעטה קרא בזמן הזה אבל שמיטת כספים דהוי חיוב הגוף אימא ל"ש בזמן הזה להכי אצטריך דרשת שמוט והרמב"ם בפ"ט מה' שמיטה כתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף ודבר זה קבלה הוא אמרו חכמים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים כו' ע"כ. משמע דסובר רמב"ם דמאי דקתני בזמן שאתה משמט קרקע פי' איובל קאי לא אשמיטת קרקע בשביעית ולדבריו קשה א"כ מאי קאמר הש"ס הכא אמתני' דקתני משקין בית השלחין בשביעית דטעמא הוא משום דלא הוי אלא מדרבנן ולזה היקלו בדאיכא פסידא ומוכיח מדקתני בזמן ששמיטת קרקע נוהגת והא ההיא ביובל מתנייא אבל לעולם שמיטת קרקע בשביעית דאורייתא וי"ל דק"ו הוא ומה כספים דהוי מילתא דתליא בגוף ממעטה בזמן הזה שמיטת קרקע דתלויה בארץ מכ"ש וכפ"ז מאי דמוכיח הש"ס דאיסור עבודת הארץ בשביעית בזמן הזה דרבנן הוא משמטת כספים מק"ו ונקט כספים משום דבהכי משתעי קרא דכתיב שמוט כל בעל משה ידו כו' ולעולם כ"ש הוא שמיטת קרקע דתלי בארץ דגמרי' להו מיובל וא"ת לאו ק"ו הוא דמה לי שמיטת כספים שאינה נוהגת ביובל כידוע ולהכי הוא דמיעטה קרא בזמן הזה שאין יובל נוהג תאמר בשמיטת קרקע בשביעית דנוהגת אפילו ביובל י"ל דכיון דהקיש הכתוב שביעית ליובל לכל הקישם הכתוב בין לדין שמיטת כספים בין לשמיטת קרקע כל זמן שהיובל נוהג שביעית נוהגת וכל זמן שאין יובל נוהג אין שביעית נוהגת וכל זה דוחק. ותו ק' דבפ"ז פסק הרמב"ם כרבי דשמיטה בזמן הזה דרבנן וכאוקמת' דאביי דאוקמה למתני' דסתמא כר' ואמאי הא קי"ל אביי ורבא הלכה כרבא ולדברי רבא מתני' קיימא כרבנן דאפילו בזמן הזה בדאורייתא דשאני השקאה כו' ולזה איכא לדחויי דה"מ דאמרי' אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם דוקא בהיכא דפליגי בדנפשייהו אבל בהיכא דפליגי בישובא דמתניתא לית לן הך כללא כדכתיבנא בכמה אתרי מכח ההכרחות וא"כ הכא נמי כיון דפליגי בישובא דמתני' מצינן לפסוק כאביי. אלא דקשה דלפ"ז אפילו זריעה דשביעית אינה אלא מדרבנן א"כ אמאי כתב בפרק י"א מהלכות שמיטה ויובל וז"ל משקין בית השלחין בשביעית כו' ומפני מה התירו כל אלו שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות ע"כ. הרי דפסק כאוקמ' דרבא דטעמא דמתני' הוא מצד דאיסור השקאה כו' אינה אלא מדבריהם אבל לעולם הזריעה שאסרה תורה אפילו בזמן הזה וא"כ היכי מזכה רבינו שטרא לבי תרי דהא לאביי בזמן שאסרה תורה זריעה אסרה נמי כל עבודת האדמה דאי לת"ה אמאי טרח לאוקומה בזמן הזה וכרבי לימא אפילו רבנן אלא ודאי דסוברת הברייתא דמרבה כל עבודת הארץ כפשטה דהוי דאורייתא. ותו כתב בפ"ד ה' ב"ה וז"ל אין שביעית נוהגת אלא בארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית עכ"ל. הרי להדיא דנוהגת אפילו בזמן הזה ומשונה מהיובל דיובל אינו נוהג אלא בפני הבית ובזמן שכל יושביה עליה כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' אלו וז"ל משגלה שבט ראובן כו' בטלו היובלות כו' דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ע"כ. מהשתא בהכרח דהדרינן לפרושי מאי דכתב הרמב"ם בפ"ט דאין שמיטת כספים נוהגת כו' לא מיירי אלא בשמיטת כספים לבד אבל עבודת הארץ בשביעית אפילו בזמן הזה הוא דאורייתא וזה אינו צריך לפנים וטעמו משום דפסק כרבא דמתני' לא התירה אלא השקאה משום דהויא תולדה והתורה התירתם אבל אי לאו האי טעמא אפילו בזמן הזה הוי דבר תורה ודלא כאוקמתא דאביי וכיון דמוקמינן מתני' כרבנן לא פסקינן כרבי בהך דרשא דבשני שמיטות הכתוב מדבר כיון דפליגי רבנן עליה דרבי דהלכה כרבי מחברו ולא מחבריו ומהשתא כיון דפסק הרמב"ם דשמיטה נוהגת אפילו בזמן הזה דבר תורה בעבודת הארץ ודלא כרבי א"כ מנ"ל דרבנן סוברים דשמיטת כספים בזמן הזה דרבנן דילמא דלא דרש הכי אלא רבי אבל רבנן לא דרשי לה כל עיקר ופליגי עליה אפילו בשמיטת כספים. וי"ל דהוכרח הרמב"ם לומר דהלכה היא בהיקש שמיטת כספים דלא נהיגי בזמן הזה משום דאשכחן דתיקן הלל פרוזבול ואי תימא דנוהגת שמיטת כספים אפילו בזמן הזה דבר תורה היכי מצי הלל להפקיע דבר תורה כדפריך הש"ס התם בגיטין דף ל"ו ומשני דמדרבנן הוא דהויא ובהא ליכא מאן דפליג והגם דרבא טרח לאוקומי מתני' דמשקין בית השלחין בשביעית דהוי טעמא משום דלא אסרה תורה אלא זריעה ולא השקאה לא בעי למימר דרבנן פליגי אתקנת' דהלל דהא לא אשכחן מאן דפליג עלה אלא חדא מתרתי קסבר או דרבנן פליגי עליה דר' וקא דרשי להך דשני שמיטות אחת ביובל ואחת בשמיטת כספים פי' כספים דוקא וקא מקיש דבר הדומה יובל שהוא החזרת קרקע ושומט כספו והשמטת כספים דומה לה אבל איסור עבודת הארץ נוהגת בכל מקום ולא הקיש הכתוב אלא מה שהוזכר בהדיא בפסוק שהוא שמיטת כספים ולא השוה הכתוב שביעית ליובל דנימא אין הקש לחצאין. ורבי פליג וסובר דגם עבודת הארץ בשביעית ליכא בזמן הזה ודריש להשוות השמיטה ליובל לכל או נאמר סובר רבא דרבי נמי הכי קאמר בזמן שאתה משמט קרקע פי' ביובל אתה משמט כספים בשביעית ודוקא כספים שהוזכרו בפסוק להדיא וליכא מאן דפליג עליה דרבי ומאי דאמר אפילו תימא רבנן לדידיה דאביי קא' משום דאביי קא מפרש מלתיה דרבי דשרי עבודת שביעית בזמן הזה לזה קאמר אפילו לדידיה דסבר הכי בדברי רבי הא מיהא איהו נמי סבר דאיכא דפליגי עליה דרבי מדקאמר רבי היא להכי קא' אפילו תימא רבנן ולעולם לרבא הכי נמי לא קא' אלא שמיטת כספים ולא שמיטת קרקע בשביעית ולמאי דכתב רש"י בגיטין דף ל"ו משם תלמידי רי"ץ הלוי דמצאו בירושלמי כו' א"כ דאפי' שמיטת קרקע בשביעית קא' דאינה נוהגת בזמן הזה אפשר דהך אמורא דאמר הכי בירוש' סבר כאביי ורבא חולק וא"נ הוי בריית' להדיא וא"כ מאי דדרש שמיטה שמוט דריש אפי' לקרקע שביעית וא"כ קשה דממילא דרבנן דפליגי פליגי אכולה דרשה לאו קושי' היא