ראשון לציון על חגיגה צט

ולבונה כו'. ונראה לומר דיסברו דעיקר עדותו דר"ע בקטורת כו' היא דחיבת הקדש מכשרתן הגם דלאו אוכל נינהו ומאי דמסיים פסל את כולן דמשמע דקאי אכולהו עיקרא דמלתא לית בה חידוש צירוף אלא בסולת והשאר מדאורייתא אלא דבאגב תני להו הגם דבלאו עדותו נמי דבר תורה וכן דרך התנא לאשמועינן מלתא אגב אורחיה בקצרה הגם דלית בה חידותא דדינא הכא ומהשתא פירכת הש"ס לאו פירכא אלא דר"נ ניחא ליה טפי לשנויי שינוייא רויחא דחידוש קמ"ל ר"ע בעדותו גם בצירוף בכלהו מילי דקתני במלתיה ולהכי קאמר הש"ס אלא אמר ר"נ כדרך הגמרא כד דחי לשינוייא קמא ובעי למימר שינוייא אחרינא אומר אלא משא"כ הכא דמצי' לשנויי להך פירכא אלא דר"נ ניחא ליה טפי לשנויי שינוייא רויחא וכיון שכן הסברא מחייבת דבהא מלתא דצירוף דקרטבלא ליכא מאן דפליג בה דאי תימא דהוי מלתא דפליג בה ר"ח בר אבא משם ר"י ולא נפק לן האי דינא דצירוף קרטבלא אלא מחמת קו' מאי מחדש ר"ע בעדותו הו"ל לר"נ לחדותי דינא בזה כל דמצינן ליישב מלתיה דר"ע כדרך שכתבנו דאמרי' ליה מנא לך הא דילמא הכי קאמר גם לא הוה שתיק מינה הש"ס אלא ודאי דמלתא מוסכמת היא ולהכי כיון דמצי לשנויי שינוייא רויחא ניחא ליה טפי ועיין מ"ש לקמן בס"ד בפיסקת אוכלין נגובים כו' יע"ש

שם גמרא אמר רב שיזבי בחיבורין שנו וכו'. כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות אבות הטומאות ה' י"ב וז"ל מי שנטמאת ידו אחת ונגע בה בידו שנייה או ביד חבירו פסל השנייה ואם היה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאה חבירתה וצריך להטביל שניהם כו' ע"כ. פסק רבינו אפילו יד חבירו כר' יוחנן ומה גם דאף ר"ל הדר ביה אלא הך דידו בלולה דלא בעי נגיעה לא ידענא מנא ליה וכבר תמה עליו הראב"ד בהשגותיו ומרן הכ"מ כתב וז"ל ואין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות כו' דבריו ז"ל נפלאו בעיני דמה מתרץ לקו' אין מעלה זו לא במשנה ולא בגמרא דאין ה"נ אי אשכחן דעבוד רבנן מעלה זו לא מהדרי' בתר טעמא. והיה נראה לי לומר דטעם הרמב"ם הוא משום דמשמעותא דמאי דקתני מתניתין נטמאה א' מידיו חבירתה כו' ובקדשים מטביל כו' משמע דלא בעי שיגע בה וממאי דקתני בברייתא דמותיב מינה אביי לרב שיזבי יד נגובה מטמאה חבירתה משמע דבעי' שתגע בחברתה בהכרח לומר דבנגובה הוא דקתני מטמאה ומתני' דמשמע נטמאת מעצמה כשנטמאת חברתה מיירי בבלולה במשקין דאם יגע ידו במשקין נעשית ידו שניה כידו ראשונה ומאי דקתני שהיד מטמאה חברתה לקדש לפי דרך זה תתפרש בשני דרכים א' פי' מטמאה בנגיעה ובנגובה ומדקאמר אבל לא לתרומה תתחייב לפרש דמטמאה דקאמר הוא שיעשנה שנית דאי לא תימא הכי ומטמאה דקאמר היינו שיעשנה ג' מאי אבל לא לתרומה דמשמע דטעמא הוא משום דלא גזרו בתרומה תיפוק לי דאפי' היו משוים מדותיהם בין לתרומה בין לקדש הרי אין ג' פוסל בתרומה אלא ודאי דמטמאה דקאמר היינו עושה אותה ב' והיא ס' ר' בברייתא דמייתי הש"ס בסמוך מותיב מינה לרב שיזבי נמצינו אומרים דסתמא מתני' דיד מטמאה חברתה לעשותה ב' וקשה למאי דקאמר ר' יוחנן בסמוך באותה היד לפסול אבל לא לטמא דמשמע דיד שניה נעשית שנית וזו היא סברת ר"י בר יאודה בר פלוגתיה דרבי והאר"י הלכה כסתם משנה וקשה דר"י אדר"י ואמטו להכי בהכרח לפרש מתני' בדרך אחר והוא דכולה בנטמאת ידו והיתה בלולה עז"ה אם נטמאת ידו אחת כו' לקדש מטביל שתיהן שהיד מטמאה חברתה פי' גורמת טומאה לחברתה מטעם גזרה דילמא תגע בה והגם דחששא זו ישנה גם בתרומה דאם תגע בה נטמאת היא ונעשית שניה כיון שהיד השניה בלולה אף על פי כן קמ"ל תנא דבתרומה לא גזרו הגם דישנה לגזירה זו בתרומה שוה לקדש וכפ"ז מתני' לא קתני אלא טומאה הבאה מעצמה בלא נגיעה וליכא פירכא מינה לדברי ר"י דקא' הלכה כסתם משנה דבנגובה לא קא מיירי מתניתין ואתי דינא מפורש בברייתא בפלוגתא דר' ור"י בר יאודה ובהא פסק ר"י כר"י בר יאודה ומהשתא עלה בידינו ב' הלכות שכתב הרמב"ם א' דידו בלולה שחברתה טמאה אפי' בלא נגיעה ומטמאה את הקדש והיינו דינא דשמעי' ממתני' וכדכתי' ב' דידו נגובה מטמאה חברתה בנגיעה דוקא לפסול את הקדש והיינו דינא דשמעינן מברייתא דיד נגובה וכר' יוסי בר יאודה דפסק ר' יוחנן כוותיה אלא דקשה לפ"ז מאי דקאמר בסמוך אהך דאמר ר"י ל"ש ידו ל"ש יד חבירו ממאי מדקתני סיפא שהיד מטמאה כו' הא תנא ליה רישא אלא לאו ש"מ לאתויי יד חבירו ע"כ לפום מאי דכתיב' דמתני' מיירי בבלולה מאי מוכח ר"י לנגובה ליד חבירו ותו ההיא דיד חבירו לפסול ולא לטמא ומתני' לטמא ובהכרח לומר דלאו אמתני' קאי אלא סיפא דההיא דיד גנובה קתני בה שהיד מטמאה כו' ויש קצת שינוי ג"כ מלשון המשנה הגם שאינו מעכב אחר שהוכרחנו לומר כן יהיה זה כקצת הוכחה. והיה נראה לפרש דברי הרמב"ם לדרך זה שכך הם דבריו ג"כ ומאי דקאמר ואם היתה ידו בלולה במשקה אע"פ שלא נגע נטמאת חברתה פי' אף על פי שלא נגע המשקה שעל ידו הטמאה אבל לעולם עסקי' בנגע יד ליד ולזה דקדק ואמר נגע שחוזר אל המשקה דאי קאי על היד היה לו לומר אע"פ שלא נגעה ודוק. אלא דממה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה סתר אהלא שכתב וזה לשונו וכשנטמאה ידו כו' ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפי' שלא נגעה ידו הטהורה בטמאה כו' ע"כ. הרי דאפילו לא נגעה יד ליד כל עיקר והדברים מוכיחים מעצמן דהרמב"ם דייק מתני' דקתני אם נטמאת אחת מידיו כו' בקדש מטביל שתיהן משמע שטומאת א' בלבד תתחייב טבילה לשתיהן וכמו שדייקנו למעלה ובהכרח לשנויי דמאי דקאמר הש"ס אמלתיה דר"י דקאמר אחד ידו ואחד יד חבירו ממאי מדקתני סיפא שהיד וכו' לא קאי אמתני' אלא אסיפא דברייתא דמייתי הש"ס בסמוך פלוגתייהו דרבי ור"י בר יאודה ביד נגובה ותמצא ג"כ קצת שינויים דקים מלשון המשנה הגם שאינם מעכבין המובן הוי קצת סיוע לדברינו אבל מתניתין לא איירי כלל בנגובה אלא בבלולה ופשטה הוי אפילו לא נגעה וכדברי הרמב"ם ופי' דמתני' כפ"ז הכי הוא בתרומה אם נטמאה ידו אחת בכל גוונא אפי' בבלולה חברתה טהורה ולא תימא כי היכי דגזרי' בקדש דילמא נגעה יד בחברתה הכי נמי בתרומה גזרי' כיון דאם נגעה ידו ביד הטמאה תטמאנה כיון דבלולה היא קמ"ל ואו' שהיד מטמאה כו' פי' דהגם דאינה בלולה אלא נגובה היד עצמה מטמאה חברתה בנגיעה לקדש דקדק לומר מטמאה פי' בנגיעה ועשו הדרגה בבלולה לטמא ואפילו שלא בנגיעה

ע"ב גמרא וכי יש נגובין לקדש והלא חיבת הקדש מכשירתן לא צריכא כגון כו' קשה מאי פריך דילמא היא גופה קמ"ל דחיבת הקדש מכשירתן ולפום מאי דמשמע במסכת חולין דחיבת הקדש מכשרת הויא מדאורייתא פריך שפיר אלא למאי דכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אבות הטומאות וזה לשונו אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין אותם בידים מסואבות במה דברים אמורים לתרומה אבל לקדש חיבת הקדש מכשירתן ואסור כו' לאכול קדש שלא הוכשר ואפילו לא נגע אלא בכוש או שתחב לו חברו כו' ע"כ מהגמרא לא מוכח כדבריו דמהש"ס מוכח דהגזירה היא שלא יאכל חולין נגובין כו' וכדקאמר בקש לאכול צנון ובצל של חולין אבל של קדש לא אי תנא. דע דפי' הכא תלוי בפ"י מהלכות טומאת אוכלין וז"ל פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה כו' בד"א להיות הבשר טמא דבר תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חיבת הקדש מכשרת הבשר כו', ע"כ הרי דמאי דאנו אומר' חיבת הקדש מכשרת אינו אלא מדרבנן וראיתי שהשיג הראב"ד שם וז"ל והלא במס' חולין למדו לחיבת הקדש שמכשרת מן התורה כו' יע"ש. והנה סוגיא דחולין זהו תארה דאי' התם דף ל"ו מכלל דחיבת הקדש דאורייתא מכלל וכו' דכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה חיבת הקדש מכשרתן ה"נ חיבת הקדש