ראשון לציון על חגיגה ק

מכשרתן ע"כ הרי להדיא דהוי דאורייתא והגם דהתם מוכח דהאי מסקנא לאו מסקנא מוכרחת היא דהיא עיקרא דמלתא הכי הוא דר"ל בעי צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא וסברי רב יוסף ורבי זירא למפשט מתרי מתנייתא מההיא דהוכשר בשחיטה ומההיא דהבוצר לגת דהוכשרו בלא מים ואפילו למימני ראשון ושני ודחי אביי דלתלות לא קא מיבעיא ליה לר"ל אלא לשרוף וקאמר עלה מכלל דחיבת הקדש מכשרת דאורייתא כו' הרי דרבי זירא ורב יוסף סברי מדרבנן ובדברי ר"ל ליכא הוכחה לומר דלשרוף קא מיבעיא ליה כדמפרש במלתיה אביי עכ"ז מדברי אביי מיהא משמע דסובר דהוי דאורייתא דאי סובר כרבנן לא הוה ליה לפרושי מלתיה דר"ל דסובר דאורייתא והוה מפרש ליה כדרך שהבינו בו רב יוסף ור' זירא קושטא הוא דליכא לאוכוחי דסתמא דתלמודא סבר הכי דדילמא לדברי אביי הוא דמהדר מנא לן דמדאורייתא על כל פנים לסברת אביי מיהא מוכח דסובר דאורייתא וכיון דאביי בתראה הוא וסובר דאורייתא הכי הוה לן למיפסק וא"כ חזרה קושיתנו על הרמב"ם למה פסק דחיבת הקדש לא מכשר', אלא מדרבנן. אלא נראה דמסוגיין דלעיל דפריך הש"ס לר' חנין מההיא דהוסיף ר"ע הסולת כו' ואמר ר"ל משום בר קפרא לא נצרכה אלא לשיירי מנחות ופריך התם תינח סולת קטורת ולבונה כו' מאי איכא למימר כו' ודקדקנו שם דקארי לה מאי קארי לה מאי שיריים בקטורת כו' ותירצנו דסובר דאצטריך לגופיה דהוכשר בחיבת הקדש אלמא מדרבנן אפילו לר"ל גופיה דבעי הכא ומהשתא הדרינן למימר דלא בעי ר"ל לשרוף ופשיטות דפשיטי רב יוסף ור' זירא לבעיית ר"ל הוי פשיטות. והגם דאביי בתראה הוא וסובר דמדאורייתא איפשר דלא הכריע לומר הכי אלא לחשבו דר"ל לא נתעלמו ממנו הנהו ב' מתנייתא דמייתו ר"ז ורב יוסף סבר דילמא דעתו היא דמכשרת מדאורייתא אבל מהאי סוגיא דכלי מצרף כו' דמוכחא מלתא דר"ל גופיה סבר מדרבנן אביי גופיה ליהדר מינה דמלתא. ותו דהא מלתא לאו דרשא אלימתא היא דדריש מיתור תיבת והבשר ולהכי כתב הרמב"ם דלא הוי אלא מדרבנן ומהשתא מאי דקתני ר"ח בן אנטיגנוס וכי יש נגובין כו' פי' דין זה בדרך כלל שמענוהו דאין נגובין לקדש ומאי איריא אוכלין נגובין ומשני חידוש קמ"ל דאפילו אינו נוגע באוכלין אסור וזה לשון הרמב"ם בפירוש המשנה העיקר אצלנו חיבת הקדש מכשירתו וכיון שזה הוא העיקר אין ספק שהאוחז אוכלין גנובין בידיו טמאים שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דיבר בכאן אם לא נגען בידיו ע"כ ומאי דקאמר בגמרא ובקש לאכול צנון ובצל לפי דברי הרמב"ם ז"ל ה"ק טעם שגזרו הגם שאינו נוגע דלמא בעוד אוכלין של קדש בפיו יקח בידו צנון או בצל שהן הדברים הרגילין לאכול עם המאכל לעכל וכשיקחם בידו יהיו בידו משקין ויטמאו מחמת ידיו ויטמאו הצנון הגם שהוא חולין שהמשקין תחילה ועושין החולין שני ויטמאו הקדש שבפיו וטעם שלא אמר הרמב"ם ז"ל טעם הגזירה דילמא יגע בידיו המסואבות בקדש שבפיו משום דאין דרך להכניס יד ולנגוע באוכלין שבתוך הפה ונ"מ בין שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י ז"ל דלהרמב"ם אסור לאכול קדש בידים מסואבות אפילו על ידי כוש או ע"י חברו ולרש"י מותר ולהרמב"ם מותר לאכול אוכלין חולין נגובין אם כבר עבר ואכל קדש ע"י כוש ולרש"י אסור. וראיתי שתמה הרב בעל תי"ט על מ"ש רש"י ותוס' שתחב לו כוש כו' הטעם דנקט כוש דהוו פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה הקשה הוא ז"ל והא אפילו הוו מקבלים אינם מקבלים מהידים שהם שניות. ותירץ דאה"נ אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ ודבריו דחוקים דהא התוס' דקדקו לומר ונקט כוש משום דהוו להו פשוטי כלי עץ ואינם מקבלים טומאה ע"כ הרי להדיא דלא נקט כוש אלא להיותו פשוט שאינו מקבל טומאה והיכי מצי למימר לאו דוקא ונראה דטעמייהו דסוברים דאסור לאכול קדש על ידי כלי המקבל טומאה מטעם דילמא יהיו ידיו בלולים במשקים כמו שחש הרמב"ם באכילת חולין שיהיו ידיו במשקין ובכה"ג יטמאו הכלים דקי"ל דמשקין יטמאו הכלים מאחוריהם ואם נגעה בתוכן יטמאו כולן וכדאיתא בבכורות וכתבנוה למעלה וכדאיתא בפרק אלו דברים ועיין בתוס' שלהי פר' אין דורשין ד"ה שמרתיה

ע"ב גמרא מ"ט כיון דעד האידנא כו' קשה אמאי אצטריך למימר אבל לא בתרומה דאפי' באנינות גופיה ובעודו מחוסר כפורים מותר בתרומה ואולי דתנא מלתא אגב אורחין קמל"ן דאונן ומחוסר כפורים מותרים לאכול בתרומה והגם דמלתא ידיעא היא באגב אינו חש להודיע הלכה בתיבה קצרה וכמ"ש התוס' בריש מס' ברכות יע"ש

דף כ"ה גמ' ביאודה אין בגליל לא טעם דמתמה אגליל ולא אכל שאר ארצות ישראל משום דשאר ארצות פשיטא ליה דלא מטהרי ודוקא גליל פריך מכח הך דאמר עולא דמייתי הש"ס בסמוך חברייא מדכן בגלילא וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה מה שיחד ארץ יאודה משאר ארצות לפי ששאר ארצות היו שוכנים בהם הכותים ולא היו יכולין לטהר שום דבר ולשומרו ע"כ. מ"ש שלא היו יכולין לטהר כו' כנגד שאר ארצות ואמר ולשמרו כנגד הגליל שמחמת רצועת ארץ העמים נמנעה מהם השמירה משום שאין יודעין בו שביל טהור להעבירו דרך שם ליאודה. ובפי"א מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב רבינו ז"ל וז"ל שעמי הארץ נאמנים כו' וכן נאמנים על טהרת יין ושמן של נסכים כו' ע"כ ולא חילק ביאודה כו' דלא הוצרך דכלום טעמא מאי אמרינן יאודה ולא שאר ארצות לאו מטעם החסרון הבא מע"ה אלא מטעם שאינן יכולין לשמור והרי הם נאמנים שלא להביא משם שהרי אינו שמור אצלם וכמו כן של גליל הנה נמנע מהם השימור לחשש ארץ העמים שהיא טמאה

שם תוספות ד"ה שונין צ"ע אמאי לא חשיב כו' ואולי דכיון דדברי תורה אין צמיד פתיל מציל בחטאת כדדרשו בספרי מדכתיב במקום טהור וחז"ל השוו לה מדת הקדש כה"ג לא תני במתני' דחומר בקדש אלא גזירות שאין כיוצא בהם אסור מן התורה:

שם גמרא הא בחרפי הא באפלי כו' הרמב"ם בריש פ"א מהלכות מטמאי משכב ומושב השמיט דין זה דאפלי ולא חילק אלא כתב סתם וזה לשונו נאמנים בשעת הגיתות כו' יע"ש משמע דל"ש אפלי ל"ש חרפי. וי"ל דלא חש הרמב"ם לפרושי הא מלתא דהא משתמעא שפיר דמאי דקאמר נאמנים בשעת הגיתות והבדים דמשמע בשעת הגיתות של בני אדם דאי אפילו אפלי הכי הוה ליה למימר נאמנים על כו' כשהוא דורך למה תלה בשעת כו' דמשמע דקפיד על זמן הגיתות של בני אדם והכי נמי דייקא מתני' דקתני בשעת הגיתות. וברייתא דקתני הגומר זיתיו וכו' לא אתיא למיחוש טעות דאפלי דהא מלישנא דמתני' דקתני בשעת מושלל הטעות ולא אתא אלא לאשמועי' תקנת ישייר קופה כו' ופשוט

שם גמרא עבר וקבלה מאי. הגם דדחי לפשיטותא דר"ש עכ"ז לדעת רב ששת מיהא אם עבר וקיבלה שורפה וכיון דלר"ש סובר הכי בפשיטות לא שבקינן פשיטותא דידיה משום ספיקא דמאן דבעי מיניה והרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות מטמאי משכב ומושב לא כתב דין זה מהו אם עבר וקיבל מיניה אלא ממה שכתב וז"ל הניח ע"ה אצלו עד גת הבאה כו' יקבלנה ממנו ע"כ שינה לשונו מלשון המשנה דבמשנה קתני לכתחילה מניחה עד גת הבאה והוא נקט' לישנא דדיעבד נתחכם בזה לומר דאם עבר חבר וקיבלה ממנו הגם דיניחנה עד גת אחרת אינה טהורה מדנקט היתר להניחה ביד ע"ה דיעבד דון מינה דדכוותה בחבר אסור והגם דכפי האמת ע"ה אפילו לכתחילה יניחנה לא נקט דיעבד אלא לדייק מינה לחבר. ותלמודא דקא בעי הוא משום דמתניתין קתני לישנא דלכתחילה מניחה ודכוותה בחבר לכתחילה אה"נ דדייקינן שפיר דלא יקבלנה ע"מ להניחה אבל דיעבד לא שמעינן ולהכי קא בעי אבל בדברי הרמב"ם בלשונו הטהור דייק פשיטות הבעיא כרב