ראשון לציון על חגיגה צח

בזה ותמה אני לגדול דעה שישרו בעיניו הדברים

וראיתי להרב בעל משנה למלך שהליץ בעד הרמב"ם כי משנה ערוכה היא בפ"ג דכלים משנה ג' וז"ל זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ע"כ ופי' הרמב"ם בפי' המשנה דה"ק כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו טומאת אחוריים במשקין טמאין ע"כ והגם דר' שמשון פירש' להך משנה כדרך שפיר' בגמרא הך מתניתא דחזקיה אבי עקש וז"ל בפרק אלו מומין דף ל"ח מפרש דה"ק כל שאין לו תוך בכ"ח כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים לחלוקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ע"כ דחה הרב משנה למלך פירוש זה בשתי ידים בטענת למה קבעו כל אותה הסוגיא על אותה הברייתא ולא קבעוה על המשנה ועוד כפ"ז לא למדנו שום דין על כלי חרס ולא בא אלא ללמד על כלי שטף וא"כ למה נשנית משנה זו בפרק זה שהוא פרק מיוחד לכ"ח. ואין בדבריו כ"כ הכרח לדחות דברי רבינו שמשון דכנגד מה שאמר למה לא קבעו הסוגיא על המשנה משום דבברייתא פי' להדיא דנטמא גבו נטמא תוכו דמצי להקשות בתוכו תלי רחמנא. ועוד מצי למימר דטעמא דלא קבעו הסוגיא על המשנה משום דהמשנה יכולה להתפרש כפי' הרמב"ם דמאי דקאמר אין לו אחוריים קאי על טומאת כלי חרס וכמו שפירשה הרמב"ם להך ברייתא דחזקיה אבי עקש דמפרש דמאי דקתני אין לו אחוריים פי' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ובהכרח לפרשה בכלי שטף כדקאמר הש"ס וממילא הכי מפרשינן למתניתין דכלים ואין לנו הכרח לומר טומאת גבו בכלי חרס ומה גם כשנסתייע מהכרח הסברא כמו שכתבנו למעלה. ומה שתמה עוד מה שייכות לדין זה בהדי משפטי כלי חרס אינה תמיהא כל עיקר דבמקומו דיבר ויפה דיבר כשהודיע משפטי כלי חרס שאין טומאה באה להם מגבן כל עיקר מסר לך כלל דמשפט זה יש ממנו בכלי שטף כשיש לו תוך אין טומאת משקין נכנסת להם מגבן ודמו לכלי חרס בפרט זה דטומאה אינה נכנסת לתוכו מגבו אבל כלי חרס יכול לומר שאינו דומה לו וכדפי' בבכורות וכדעת הראב"ד ז"ל קושטא הוא דפשטא דסוגיא דמס' בכורות כהרמב"ם משתמעא שפיר ומינה ראיה ומאי דקשה לי הוא בטעמא דמלתא דהוי כחוכא ואיטלולא ונראה לומר דלעולם לא גזרו טומאת משקין לכלים אלא בטומאה דאיכא דוגמתה בטומאה דאורייתא דהיינו מתוכן בין בכלי חרס בין בכלי שטף דשני כלים אלו מקבלין טומאה מתוכן דאורייתא ואין הכי נמי דהוו גוזרים טומאה מגבן בכלי שטף דנטמא גבן נטמא תוכן אבל לא בכלי חרס כל עיקר אלא דחששו לשרוף עליה תרומה וקדשים ועשו היכר בכלי שטף ואמרו יטמא גבן ולא תוכן שבזה יכירו דהוי טומאה דרבנן ובכלי חרס טמאו גבן כדי שיכירו שטומאת תוכן אינה אלא מדרבנן ולאו משום דלמא יגע משקה הזב בגבן אלא להכיר מין טומאה זו שאין לשרוף עליה קדשים ותרומה דזולת זה אין היכר בכלי חרס. ואולי כי לזה דקדק הרמב"ם בלשונו במה שכתב בפ"ז מהלכות אבות הטומאות וז"ל כשגזרו על המשקין גזרו שיטמאו את הכלים מתוכן כיצד כו' אבל אם נגעו משקין טמאים באחורי הכלי וכו' בין כלי חרס בין כו' נטמאו אחוריו ע"כ הנה דקדק לומר שגזירת המשקין היתה לטמא תוכן ולא כלל בכלל הגזירה גזירת גבן ג"כ משום דאז תקשה מה טעם בגזרת גבן של כלי חרס לזה לא הכניס בגזירה דמשום משקין זב וזבה אלא טומאת תוכן ולא הוזכר טומאת גבן כי היכי דלא תבין דגם גזרת גבן דכלי חרס היא משום טומאת משקין זב כו' ואמר לבסוף אבל אם נגעה כו' לומר שחכמים אמרו כי כן והוא מטעם שישנו בדבר והוא כמו שכתבנו למעלה ולזה כלי חרס שאין לו תוך שאין לו טומאה מדאורייתא לא גזרו אלא בתוכו ולא בגבו והוא מהטעם שכתבתי ודוק

דף כ"ב גמרא הא מני רבי חנניא כו' משמע דלרבנן דפליגי עליה דרבי חנניא תרומה נמי לא ישא עם המדרס. והרמב"ם פסק בפרק י"ב מהלכות אבות הטומאות וז"ל הנושא את המדרס מותר לו לישא עמו תרומה אלמא ס"ל לפסוק כרבי חנניא ובפ"י מהלכות פרה אדומה כתב וז"ל שאין מעבירין מי חטאת ואפר חטאת בנהר ובספינה כו' ע"כ הרי דפסק הכא דלא כרבי חנניא ויש לומר דלעולם כרבי חנניא קי"ל בין בגזירת הנושא את המדרס לא ישא את הקדש אבל נושא הוא את התרומה וכן בגזרת העברת מי חטאת דלא גזרינן שלא ירכב על גבי בהמה ולא על גבי חברו ולא יעבירם בים כסברת ת"ק דרבי חנניא אלא העברה בנהר ושחיטה והזריקה דאשכחן דסתם לן רבי כוותיה בפ"ט מהלכות פרה משום דסובר רבי דדמו לנהר ולא מפליג מציאתם מירדן בזה פסק הרמב"ם כסתם משנה

שם גמרא איבעיא להו סנדל טמא סנדל טהור כו' כל הני בעיי כיון דהוו במלתא דרבנן ומה גם בגזירותיהם ספיקא לקולא. וראיתי להרמב"ם שכתב וז"ל הנושא את המדרס מותר לו לישא עמו תרומה כאחד אבל לא את הקדש כו' ואם עבר ונשא כו' הקדש טהור ע"כ. דקדק לומר תיבת עמו לומר שלא אסרו אלא לישא אותם יחד וטעמו כמעשה שהיה שנתן הסנדל על פי החבית וממה שאמר מדרס גילה דדוקא סנדל טמא ולא סנדל טהור ומטעם שכתבנו אבל ממה שלא התנה חבית פתוחה משמע דלא שנא ואפילו סתומה אסור ואמאי כיון דבעיא היא ולא אפשיטא במלתא דרבנן אזלינן לקולא. ונראה דטעמו ז"ל הוא כיון דמתניתין קתני סתם הנושא את המדרס אינו נושא את הקדש ולא מפליג בין חבית פתוחה לחבית סתומה משמע דלא שנא גם מאי דבעי נמי סנדל טהור מדלא קתני מתניתין אלא המדרס משמע דוקא טמא ואין מקום להני תרי בעיי וטעמא דתלמודא דבעי בסנדל טהור הגם דבמתניתין לא קתני אלא מדרס דמשמע טמא ולא טהור הוה ס"ד לצדד דמאי דקתני מדרס הוא לומר דאם עבר ונשא טמא אבל סנדל טהור לא ישא ואם נשא טהור והיינו מאי דבעי בתר הכי ומהשתא כיון דאפסיקא הלכתא דעבר ונשא טהור או לצד ספיקא דרבנן או לפי דרבי זירא דאמר טהור מאריה דתלמודא טפי מר' אילא א"כ מתניתין דקתני לא ישא ואם נשא טהור ואעפ"כ לא קתני אלא מדרס הא למדת דטהור לא ולהכי הרמב"ם ז"ל שפסק עבר ונשא טהור ואעפ"כ לא כתב אלא מדרס תו לא אצטריך לאשמועינן סנדל טהור מותר לישא עם הקדש גם מאי דבעי בחבית סתומה ומתניתין סתמא קתני ה"ק אי איכא איזו הוכחה במלתא קיימא דמתניתין סתם קתני בכל גוונא וכך הם דברי הרמב"ם סתם

ע"ב גמרא אי הכי תבעי הזאה שלישי ושביעי. פי' הקנה שנטמאת במת הרי היא טמאה ז' ובעיא ג' ושביעי אבל החותכה לא הוי אלא ראשון לדעת רש"י דלא אמרינן בכלי שטף שהכלי יעשה כחלל אלא כלי מתכות לבד והכא בשפופרת של עץ עסקינן

דף כ"ד גמרא כגון שצברן על גבי קרטבלא הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אבות הטומאות פסק דאפילו כלי שיש לו תוך אינו מצרף אלא מדרבנן וכתב עוד שם וז"ל אפילו מה שאין לו תוך מצרף מה שעליו לקדש ע"כ. לכאורה קשה דלא קאמר הש"ס הא דצברן ע"ג קרטבלא אלא לשנויי אליבא דר' חנין אבל לדברי ר' חייא בר אבא דקאמר לקמן דמתניתין דהכלי מצרף מעדותו דר' עקיבא נשנית לית לן הכרח לומר צברן ע"ג קרטבלא. ואולי סובר הרמב"ם ז"ל דבהא לא פליגי רב חנין ור"ח בר אבא דאי תימא דהא מלתא לאו מוסכמת היא ולרבי בקרטבלא אין הכלי מצרף הוה ליה לש"ס לאהדורי בתר האי מלתא מנ"ל דאפילו אין לו תוך מצרף דמוקמת לעדותו דר"ע בהכי דילמא דוקא שיש לו תוך וליתא לדר' חנין ומדקאמר לה הש"ס שלא בדרך דילמא וגם סתמא דש"ס קיבלה מיניה ש"מ דליכא פלוגתא בהכי לענין דינא. שוב ראיתי להקשות למאי דמשני ר"ל משום בר קפרא לא נצרכ' אלא לשירי מנחות היאך לא נתנו לב לקושית הש"ס מקטורת