ראשון לציון על חגיגה צה

ממנה ואמרה לחבירתה תנה לי ונתנה לה נטמאת גזירה שמא יתננה לה עם הארץ או שלא יהיה החבר משמרה שאין אדם משמר כלים שאינם שלו ככליו אלא אם כן הודיעו שסמך עליו ע"כ. קשה מנא ליה לרמב"ם גזרה זו ותו אמאי תלה הרמב"ם הטומאה מחמת שאין אדם משמר כלים שאינם שלו ולא אמר מאי דאמר הש"ס הטעם דאין אדם משמר מה שביד חבירו. והיה נראה לומר לזה דנתן טעם באגב למה אין אנו מטהרים מחמת שמירת הנותן אלא דאין זה מספיק דהא לא משמע מדבריו דמטמא אפילו שמר בעל הבגד ודין זה חידוש גדול הוא תו חזות קשה הוגד בדברי הרמב"ם שכתב שם באותו פרק הלכה ה' וז"ל היו חמריו ופועליו טעונים טהרות ועוברים לפניו אע"פ שהפליג יותר ממיל הרי אלו טהורות מפני שהם בחזקת שהוא שומרן והם מפחדים ליגע ואומרים עכשיו יבא שהרי הוא בא אחרינו כו' ע"כ. משמע מדבריו דמיירי בפועלים עמי הארץ המטמאים במגען ממה דקאמר והם מפחדין ליגע הא למדת שפוסלין בנגיעתן וקשה הרי גמרא ערוכה היא דמתניתין דמטהר חמריו ופועליו לכך ולא בעינן שבא אחריהן אלא לחשש מגע עם הארץ חבריהם ולא לחשש מגע עצמן. והנה בפרק י"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ז כתב וז"ל וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה מאחר שהודיען שהוא מפליג היין אסור ע"כ. מוכח מדבריו דאם לא הודיען שהוא מפליג הגם שהחביות פתוחות לא חיישי' למגע גוי לפום האי פסקא לא סלקא נמי מאי דאתמר בסוגייא דע"ז דף ס"ט דגרסי' עלה דההיא משנה דקתני נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיסתום כו' גרסי' עלה וז"ל היכי דמי בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו כו' מ"ש רישא כו' עד סוף הסוגי' ופי' בו רש"י ותו' ב' דרכים לרש"י סובר הש"ס דטהרות בידיהם משמע ונגעו בהם ולהכי פריך מ"ש רישא כו' והקשו עליו התו' לוקמה בחביות ולא ליפרוך ופי' הם ז"ל דמיירי בחביות פתוחות שיכולים ליגע תיכף ואפילו לא הפליג סובר הש"ס שיכולים ליגע יעש"ד. והנה הרמב"ם ז"ל מוכח מדבריו דלא סבר לה לא כרש"י ולא כפי' התו' דממה שכתב בההיא דחמריו ופועליו שהם מתפחדים ליגע ואו' עכשיו כו' הרי דבחביות איירי וממה שכתב בההיא דיין מאחר שהודיען שהוא מפליג אסור דון מינה דאם לא הודיען דמפליג אפילו פתוחות מותרות ומעתה נפלאה דרכו דרמב"ם בפי' דסוגיא בין דחגיגה בין דע"ז וזה נוסף על שאר דקדוקים שכבר העירו עליהם ראשונים אשר על כן לדידי חזי לי דרמב"ם סובר דלא פריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא מקמי דידע מאי דחדית רבא בבא להם דרך עקלתון גם מאי דאמר מסמך סמכא דעתייהו דלפום הכי שנא רישא ושנא סיפא דרישא כיון דלא אמר להו אני אבוא אחריכם הגם שהפליג חיישי שיבא להם פתע פתאום באיזה דרך עקלתון ולהכי מפחדי ולא נגעי וטהרות טהורות הגם דלא הטבילן לכך וסיפא כיון דאמר להם שיבא אחריהם תכף שנתעלמו מעיניו טהרותיו טמאות ודברי רבא לא אשינוייא דר' יצחק נפחא קאי אלא שינוייא בפני עצמו וכדבריו עיקר דבתראה הוא ומאריה דתלמודא ובמסקנא קאי דדברי ר' יצחק נפחא מוקשים נינהו ותו הא מלתא ממשנה דפ"י דטהרות דתנן עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהיה רואן ע"כ. ופי' רמב"ם בפי' המשנה וז"ל באשר כבר נטהרו והוא שומר עליהן אם הרחיקו מהן עד שלא יראם אז יצאו מזאת החזקה וישבו בחזקת עם הארץ אשר עמי הארץ הם בחזקת טומאה ע"כ ואם כן פועליו שטיהר כשאינו רואה אותם מה הועילה טהרה שטהרם הרי שבו לטומאתן וכאילו לא נטהרו וקושטא הוא דאיכא ליישב שינויי דחיקי אלא כיון דלא קיימא שינוייא דר' יצחק נפחא לא חש הש"ס לשאת במילתיה ולפום השתא סלקא מלתא בפירכא דהא אדם שומר מה שביד חבירו דהא טהרותיו ביד חמריו וטהורות מחמת שמירתו ולהכי כשכתב הרמב"ם הך דינא דר' יונתן דנפלה מעפרתו לא אשכח בה טעמא לפי דבש"ס לא אשכח לה טעמא ובהכרח למימר דהוי משום גזרה או משום שאין אדם משמר של חבירו וליכא למימר כיון דסלקא הא מלתא דר' יונתן בקושיא דש"ס ליסתור דינא דהא לא מותיב הש"ס דאשכח אפכא אלא טעמא קא בעי למינדע ולאו משום דלא אשכח טעמא סתרינן למימר' דאמורא וגילה הרמב"ם דעתו דאדם יכול לשמור מה שביד חבירו ממה שאמר שאין אדם משמר כלים שאינם שלו וכו' פירוש טעם הטומאה משום שאנו באים לסמוך על החבר המחזיר לו המעפורת אבל כשאנו סומכים על הבעלים לא גרע מחמריו ופועליו ולהכי הקדים הרמב"ם דין חמריו ופועליו ולא התנה בהם שטיהרם לכך וטהורים מחמת שמירתו של הבעלים ומה שלא אמר בבא להם דרך עקלתון לא בהלכות מאכלות אסורות ולא בהלכות משכב ומושב כבר ישב הרב בכ"מ דבמה שכתב והם מפחדים שם העיר הרמב"ם שמאמר בא להם דרך עקלתון לאו אוקמתא אלא נתינת טעם ההיתר שיחושו שבא להם וחששא זו ישנה תמיד אלא מה שיחס הרב מאמר זה בבא להם דרך עקלתון לר' יצחק נפחא לא היא ואינו אלא מדברי רבא דמשני הכי כדאיתא בע"ז להדיא ודברי ר' יצחק נפחא למאי דכתיבנא נסתרו ופי' דסוגיא דע"ז נמי דקאמר ה"ד בחזקת המשתמר מתוקמא כאוקמתא דמסיק הכא בברייתא דטהרות רישא כיון דלא אמר אני אבא אחריהם חיישי שיבא תכף דרך עקלתון וסיפא סמכא דעתייהו ולא מרתתי אבל זולת דרכו של הרמב"ם היכי קאמר הש"ס היכי דמי חזקת המשתמר ומייתי ההיא דטהרות ולא דמיא דהתם מיחוש מגע הפועלים ליכא דהא נטהרו לכך ושמירת הבעלים להם לא מהניא כלום והכא איכא מיחוש מגע הפועלים וקא' דמהניא ואמאי דילמא לא קתני התם דמהני אלא כשפועלים נושאי הטהרות לא אסרי בנגיעתם אבל פועלים נכרים דנושאין יין לא מהני בהו בא להם דרך עקלתון. ותו אי במטהר פועליו קיימא הרי אין הבעלים עושים שמירה וכדמסיק דאין אדם משמר מה שביד חבירו ופועלים הם השומרים א"כ היכי הוה דכוותה במתניתין דפועלים גוים. אשר על כן פשטא משמע טפי כהרמב"ם ז"ל דמלתיה דרבא קיימא בפני עצמה וגרסי' אלא אמר רבא והגם דלא גרסי' לה כמה דוכתי אשכחנא דסתר לזה שלפניו ולא קא' אלא וא"ת לדרך זה אמאי קתני מתני' דע"ז אם היה במקום משתמר וכמו שדייקו התו' כיון דכל שלא הודיעם שמפליג נקרא בחזקת משתמר א"כ משתמע שפיר מדקתני בפירוש ואם הודיעם שהפליג י"ל דהכא קמ"ל דכיון דלא הודיעם שמפליג בחזקת משתמר הוי דמפחדי וטעמא קתני ולמאי דישבו התוס' דמתניתין איירי דרואהו מרחוק כל עין רואה שאין זה פשטא דמתניתין ודרכו של הרמב"ם ז"ל דרך נכון ויציב:

רק פרק ג'

שם מתני' הנושא את המדרס נושא את התרומה וכו' פי' רש"י וז"ל נושא את התרומה בחבית שאינו נוגע באוירה ע"כ פירו' המדרס שנושא עמה דאי אדם הנושא אינו אלא ראשון ואינו מטמא כלי מאוירו ולחששת נגיעת המדרס בגב הכלי נמי ליכא למיחש דבכלי חרס עסקי' דאינו מקבל טומאה מגבו

דף כ"א ע"ב גמ' ר' אילא אזיל לטעמי' כו' והגם דאוקמתא דחוקה היא דלדבריו הו"ל לתנא לאסמכי' אהדדי כיון דתרוייהו משום חציצה ואמאי פסקינהו בג' דיני אלא משום דאמר ר' חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן מ"ה פירשה משום חציצה דבזה תרתי חשיב הוי כחדא ואיכא למימר דטעמא דלא קתני להו אהדדי משום דהך סיפא נשנית קמי רבי בתר הכי ולא זזה ממקומה ולטעמא דרבא אין מטבילין כלי תוך כלי אפילו כלים דלית להו כובד ואפילו מחטין דלא פליג בגזירה ותדע דהש"ס בסמוך דקאמר מאי בינייהו דר' אילא ורבא לא אמ' איכא בינייהו מטביל מחטין גופיה שהיא עיקר הגזרה לרבא לר' אילא מטבילין גם לקודש דהא ליכא כובד אלא