ראשון לציון על חגיגה צד

דאמר כר' יונתן כו' ע"כ קשה מאי תיובתא מהא לר"י דאי מוקמינן לה בטבל סתם אימור דפליג רבי יוחנן אדרב אלא בנפילה מן הגשר שלא נתכוונה לטבול אבל נתכוונה מיהא לטבילה פשיטא דמותר לחולין ואדרבה ק"ו הוא דהא איכא סברא דטבלה סתם דמותר גם למעשר כו' ומוכרח לומר דמהאי טעמא נמי נתחייב לפרש מאי לא הוחזק שלא נתכוונה לטבילה אלא לרחוץ ומגופה דמתני' מוכיחין הדברים דקתני מותר לחולין פשיטא אלא ודאי דלא הוחזק דקתני הוא לא חשב בטהרה כל עיקר להחזיק עצמו בה ועל זה קאמר אביי נימא תהוי תיובתא לר"י ומהשתא הדרינן לקושיתנו ראשונה על דברי הרמב"ם אמאי לא פסק כתוספתא דקתני טבל על מנת לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור לכולן דהא ליכא לדייוקי ממתני' איפכא ופירו' ולא הוחזק דקתני הוא שלא נתכוון לטבילה אלא לרחיצה כדמוכח מברייתא ויש לומר לעולם מאי דקתני מתניתין טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל פירושו הוא טבל סתם ושאני ברייתא דקתני סיפא ומותר לחולין דאי מוקמינן לה בטבל סתם מאי למימרא אטו לחולין בעי כונה הא לית דארע מיניה וכיון שנתכוון לטבילה פשיטא דמותר לחולין להכי בהכרח לאוקומי ברייתא בשלא נתכוון לטבילה ובהכי הוי חידותא דדינא בחולין דמותר דסד"א דבעי כונת טבילה וכר' יונתן קמ"ל

עוד נראה לאלומי פסקיה דהרמב"ם דטבל סתם אינו טהור לכולן מדקתני סיפא דמתני' טבל לחמור מותר לקל קשה פשיטא אי תימא דאפילו טבל סתם טהור לכולן טבל לחמור מיבעיא למימר אלא ודאי דדוקא טבל לחמור הוא דמותר לקל אבל טבל סתם לא ודוק. ותו מההיא דאמר רבי אלעזר טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה ואוקמוה דמיירי בטבל סתם דוק מינה טעמא דמחזיק עצמו אבל לא החזיק עצמו בעודו לח כגירסת הספרים שכתבו התוס' לא הוחזק הרי להדיא דלא כההיא תוספתא ומדלא אשכחן דפריך תלמודא מההיא תוספתא לר"א שמע מינה דלא קיימא כהלכתא הך תוספתא

שם גמרא א"ר אלעזר טבל ועלה מחזיק כו' ע"כ ע"ש משמע דבהא מלתא ליכא מאן דפליג דכל שסמוך לעלייתו החזיק עצמו הגם שלא החזיק עצמו בשעת טבילה ש"ד וקשה אמאי לא פסקה רמב"ם בהלכותיו בשלמא ההיא דרגלו אחת במים דמהני אפילו החזיק לחולין לא כתבה הרמב"ם ז"ל משום דלא קיימא אלא כר"י אלא דר' אלעזר משמע דאתיא ככ"ע ואפשר דהרמב"ם נתכוון לפסוק הא מלתא דרבי אלעזר במה שדקדק להאריך בלשונו לומר טבל סתם ולא נתכוון לאחד מכל אלו ע"כ למה הוצרך לומר סתם ולא נתכוון כו' דהיה די לומר טבל סתם או טבל ולא נתכוון לאחד מכל אלו אלא שרצה לומר עז"ה טבל סתם ועוד שלא נתכוון אפילו אחר טבילה לא' מכל אלו תנאי הוא הדבר שאני אומר שלא הוחזק אלא לחולין אבל טבל סתם ונתכוון אחר טבילה לא' מאלו שפיר דמי דמשכחת לה שיטבול סתם ויתכוין אחר כך לדבר ויועיל והיינו מלתיה דר' אלעזר

שם גמרא מיתיבי עודהו רגלו כו' מדפריך הש"ס מהאי מתני' משמע דהויא כהלכתא וקשיא לרבי פדת דמוקי לה כר' יאודה הא קי"ל הלכתא כת"ק וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מקואות וז"ל מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה אע"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים הראשון טהור והשני בטומאתו. וי"ל דהכי פריך מדר"י נשמע לדרבנן דרגלו אחת לר"י ככולו בתוך המים לרבנן אבל עלה לא ולעולם הלכה כחכמים דאפי' רגלו של ראשון במים א' טהור ושני טמא

שם גמרא מאן תנא כו' ר"י דתנן כו' והגם דמאי דקתני ר"י רגלו אחת אינה אלא בגוד אחית לטהר הב' אבל לא גוד אסיק וכדמסיק בסמוך דגוד אחית אית ליה גוד אסיק לית ליה והכא דקאמר רגלו א' הוחזק לקל הוחזק לחמור משמע דחשיב כאלו המים עולים והיינו גוד אסיק לא היא ולעולם גוד אחית אית ליה אלא דהכי קאמר מאן תנא דחשיב דעוד רגלו במים מישך שייך בהדי מים לענין טובל שני שמשלים לו מ' סאה במים שנטל מי שעודנו רגליו במים ר"י היא אבל לרבנן הו"ל כאלו עלה ואין לו שום שייכות במים כל עיקר ונחשב המקום חסר

שם גמרא איכא דאמרי כו' הרמב"ם לא חלק בין טומאה דרבנן לטומאה דאורייתא משמע דסבירא ליה דבכל גוונא הוי שני טמא וקשה והא קי"ל כלישנא בתרא ומה גם במילי דרבנן ולישנא בתרא לקולא לכ"ע כלישנא בתרא וי"ל דכיון דלישנא קמא קאי כוותה ר' פדת פסק כוותה ועוד כיון דלישנא קמא לא קאמר לה תלמודא בלשון איכא דאמרי אלא סתם משמע דמסכים לה הש"ס ולהכי אלימא לישנא קמא מלישנא בתרא

דף כ' גמרא וליטמי מה שבתוך הסל וכו' מוכח דכשאומר שמרתיו מדבר המטמאה אין מה שבתוך הסל טמא ולא פסול. והרמב"ם כתב בפי"ג מהלכות משכב ומושב וז"ל היה סל על כתפו ומגרפה בתוך הסל ואמר בלבי היה לשמור הסל ולשמור המגריפה מדבר המטמאה אבל לא מדבר הפוסלה הסל טהור והמגריפה טמאה וכל התרומה שבסל טמאה מפני המגרפה שפוסלת אוכלין שבסל ע"כ וזה הפך דברי הש"ס

וראיתי להרב כ"מ ז"ל שפירש דה"ק שמרתיה מדבר המטמאה פי' שגורם לה טומאה לטמא אחרים אבל לא שמרתיה מדבר הגורם לה טומאה לפסול אחרים ע"כ. ופי' זה הוא רחוק ליאמן בפשטת דברי הש"ס ומכל שכן בדברי רמב"ם ודאי דאין פי' זה צודק כל עיקר ואין להאריך בקושיא כי נכרת היא לעין כל ולמעלה מזה כתב גבי הך דחבית של יין ונמצאת של שמן דמיירי באומר שמרתיה מדבר מטמאה וכו' וההיא לא מצינן לפרשה הכי. והנכון בעיני הוא דטעם רמב"ם הוא דהא דקאמר ולא שמרתיה מדבר הפוסלה במאי הוי בהכרח לומר כמו שכתבו התוספות והכריחו בד"ה שמרתיה דהוי בטומאת משקין דמטמאין הכלים וטומאה זו לא משכחת לה שיעשה הכלי ראשון אלא ב' דכל משקין שמטמאין מדרבנן אינן אלא ראשון וכלי הנפסל מהם אינו אלא ב' ולא משכחת לה שיהיה הכלי הנטמא מהמשקין הנז' שלישי אלא שני וכיון דכן בהכרח דפוסל אוכלי תרומה כדקי"ל שני עושה שלישי בתרומה ומהשתא בהכרח דמאי דקאמר הש"ס דהיכא שאומר שמרתיה מדבר הפוסלה דאינו פוסל אוכלין שבתוך הסל מיירי באוכלי חולין דאין שני עושה שלישי בחולין ודברים אלו אמתיים מצד עצמן הם כיון דלא משכחת לאוקומה אלא בטומאת משקין נתחייב לומר שאם מה שבתוך הסל חולין טהורים ואם הם תרומה טמאין כי ב' עושה שלישי בתרומה ועיקר ומה שדקדק הכ"מ בגמרא מאי דקאמר המגרפה טמאה ולא אמר פסולה אין הש"ס מדקדק בהכי וקורא לפסול טמא ותדע דהרמב"ם גופיה בדין זה כתב וכל התרומה שבסל טמאה מפני המגריפה שפוסלת ע"כ. הרי דקרי לה טמאה במקום שאינה אלא פסולה ומה שדקדק ג"כ במאי דמקשה הש"ס ולטמי מה שבתוך הסל דמנא ליה דלא. י"ל דכיון דקאמר הסל טהור והמגריפה טמאה משמע דהכל וכל מה שיש בו קאמר דטהור ולא הוציא אלא המגריפה והדברים ברורים ודכתיבנא עיקר

שם גמרא אלא לר' יונתן כו' פירוש דהא ודאי כשאמר לחבירו תנה לי מיירי במכיר חבירו שהוא חבר דאם אינו מכירו תיפוק ליה דטמאה מחמת מגע עם הארץ ואם תאמר אמאי לא פריך ולשמור אותם חבר זה הנותנה וליכא למימר דמיירי דאינו מכירו לבעל המעפורת שהוא חבר דא"כ היכי מצי ליגע בה והלא בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אלא טעמא הוא משום דסובר דאינו צריך לשמור הוא בגדי חבירו חבר ולא יהיב דעתיה לשומרם כבגדיו ולהכי לא פריך אלא על החבר בעל המעפורת ומשני חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו כו' וז"ל הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות משכב ומושב נפלה מעפורת'