ראשון לציון על חגיגה צג

דלא אתמר עליה ורמב"ם כתב בפ"א מהלכות מקואות כל הטובל צריך להתכוון בטבילה ואם לא נתכוון עלתה לו טבילה לחולין ואפי' נדה שטבלה בלא כונה כגון שנפלה לתוך המים כו' הרי זה מותרת לבעלה כו' ע"כ פסק רמב"ם דאפי' לטומאה דאורייתא לא בעי כונה לחולין כרב והגם דר"י פליג עליה התם וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י הכא שאני דאיכא רב נחמן דקאי כרב ולא אשכחן מאן דפליג עליה דרב נחמן להדיא. והגם דרבא מותיב לרב נחמן מאי דמותיב ליה ממתני' הא דק ואשכח כוותיה דרב נחמן וליכא לאוכוחי מדברי רבא מדמותיב לר"נ דסבר כר"י דכונת רבא לא הוי לפלוגי אלא להבין ישובי דמתנייתא לפום הך שינוייא דר"נ ובתר דדק ואשכח ממילא דקאי נמי בהאי שיטה

וראיתי להרשב"א בחידושי חולין שכתב הלכה כרבי יוחנן כללין ואמר שהרמב"ם פסק כרב ויראה לו דטעמו הוא משום דסובר דסתמא דתלמודא הוא דאמר מנא תימרא דחולין לא בעי כונה והגם דדחי דילמא וכו' דחויא הוא ולא שבקינן פשיטותא מקמי דחוייא ע"כ. ואין נראה דמנא ליה לרמב"ם לסבור דסתמא דתלמודא קאמר לה ואדרבה הסברא תכריח היפך דאין דרך הש"ס לומר כה"ג מנא תימרא כו' במלתא דקא חזינן דאיפליגו בה אמוראי דאי נמי סובר דמתני' מסייעא לחד הול"ל מתני' מסייעא למ"ד כו' א"נ לותביה למ"ד הפך הנשמע מפשטא דמתני' ולא לימא מנא תימרא אלא ודאי דטעמא דרמב"ם הוא דרבא לא פליג אדר"נ ומה גם בתר דאשכח מתני' דקתני כר"נ ותדע דבחולין קאמר דתיהוי הך תיובתא כר' יוחנן אי לאו דאשכח תלמודא לאוקומי מלתא דר"י כר' יונתן וכו' נמצאת אומר דלרבא יתחייב להודות לרב נחמן מכח הך ברייתא וכיון דאמר הש"ס דק ואשכח ושתק תלמודא ולא מסיים בה ואיהו סבר כר' יונתן ש"מ דהכי ס"ל. וראיתי בתוספתא ריש פ"ג שכתב וז"ל הטובל אם נתכוון טהור ואם לאו טמא אבל המטביל ידיו בין כך ובין כך טהור ע"כ. וקשה הרי להדיא דמחלק בין טובל למטביל. ונראה דתוספתא זו אתיא כר' יונתן דמייתי הש"ס בחולין דסבר ר' יוחנן כוותיה דבעי כונה לטבילה לחולין ומסתברא דלא פליג אלא בטבילה אבל בנטי' ידים מודה דלא בעי כונה ובהכי נמי לא מפליג פלוגתייהו והיינו דברי התוספתא דהצריך כונה לטבילה ולא לטהרת ידים והגם דר' יוחנן סבר לה הכי לא פסק הרמב"ם כר' יוחנן הגם דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י מטעמא דאמוראי בתראי קיימי כרב נחמן וגם רבא קאמר הש"ס נפק דק ואשכח כאלו לא הוחזק למעשר אבל לחולין הוחזק משמע דהכי מסיק נמי רבא ולהכי פסק רמב"ם כר' יוחנן. תו נר' לפרש דברי התוספתא להעמידה כהלכה עזה"ד הטובל אם נתכוון פי' לדבר שנתכוון עליו טהור דבעי' אם הוא לקדש שיכוון לקדש וכן עזה"ד אבל המטביל ידיו בין כך ובין כך כו' פי' בין נתכוון כך ובין נתכוון כך טהור כי לא עשו מעלות אלו אלא בטבילה אבל בטהרת ידים הנוטל ידיו לחולין טהור לאכול מעשר ולהכי לא סיים בה אפי' לא נתכוון דהוי נשמע לא נתכוון כל עיקר אלא דממה שכתב רמב"ם בפי"ג מהלכות אבות הטומאות וז"ל וכן הטובל ידיו צריך כונה אפי' למעשר וממעשר ומעלה צריך כונה כו' ע"כ. איכא למידק בדברי רמב"ם אחר שאמר אפילו למעשר צריך כונה הדבר מובן דלא מיבעיא קאמ' לא מיבעיא למעלה מן המעשר אלא אפי' למעשר צריך כונה ומה צורך עוד לומר ומן המעשר ולמעלה צריך כונה אלא נראה שכונתו היא עזה"ד ומן המעשר ומעלה צריך כונה לאיזה דבר הוא טובל אם למעשר אם לתרומה אם לקדש כו' ולפי זה משוה דין טהרת ידים לטבילה דבעינן שיכוין אם לתרומה אם לקדש וזה הפך מה שפי' בברייתא קושטא הוא דצריך לדעת מנא ליה לרמב"ם ז"ל האי דינא לומר דגם בנטילת ידים נטל לזה אינו טהור אלא לאותו דבר שנטל בשבילו וצריך להתישב בדבר

שם גמרא איתיביה רבא הטובל לחולין כו' ה"ק שהוחזק כו' פי' ל"מ אם נפל לאמת המים וטבל בלא כונה אלא אפילו הוחזק לחולין פי' טבל והחזיק עצמו כיון שאינו אלא לחולין לא הוחזק למעשר אבל לעולם לחולין לא בעי כונה כל עיקר וטעמא דמלתא כיון דדבר תורה לא בעי כונה לאכילה כל עיקר לא עשו מעלה בחולין אלא דוקא בדברים שיש בהם קדושה

שם איתיביה טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל כו' כאלו לא טבל למעשר ע"כ. רש"י ז"ל פירש במשנה וז"ל ולא הוחזק לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא לרחיצה בעלמא ע"כ. וקשה לדבריו פשיטא השתא דכבר שמעינן ברישא טבל לחולין שנתכוון מיהא לטהרה אעפ"כ לא הוחזק למעשר בהיכא שלא נתכוון לטהרה כל עיקר אלא לרחיצה מיבעיא. והרמב"ם בפרק י"ג מה' אבות הטומאות כתב וז"ל טבל סתם ולא נתכוון לא' מכל אלו הרי זה טהור לחולין בלבד ע"כ וכן הם דבריו בפירוש המשנה משמע דמפרש הכי מאי דקתני מתני' טבל ולא הוחזק וכפי דבריו חידותא דדינא קמ"ל סיפא דאפי' לא הפליג מעשר ושאר הטהרות מדעתו כמו שהפליג ברישא כשטבל לחולין להדיא ושלל בדעתו מעשר ולמעלה. והתוס' ראיתי שכתבו כן ובהכרח לומר דמפרשי כדעת הרמב"ם ומה שכתבו התוס' בתירוצם ראשון ליתא דהא תנא לא הוחזק קתני והיכי מצינן לאוקומי רבותא דחולין דלא הוזכר דמהניא בהו כל עיקר ואדרבה משמע כאלו לא טבל אפילו לחולין אלא ודאי דדרך שני עיקר. ובתוספתא ריש פ"ג דחגיגה תניא וז"ל איזו היא חזקה כל שעודהו רגליו במים טבל לקל שבהן והוחזק לחמור שבהם מה שעשה עשוי הטובל על מנת לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור בכולן ע"כ רישא דתוספתא זו היא מאי דמייתי תלמודא דפריך מינה לרבי אלעזר דקתני אם עודהו רגליו במים אפילו טבל לקל שבהם יכול להחזיק עצמו לחמור וסיפא קתני להדיא דאם נתכוון לעלות מטומאה לטהרה הרי זה טהור אפילו לקדש ולחטאת ודוקא אם טבל לקל להדיא שהפליג ממנו החמור הוא דאסור לחמור ולפום זה צריכין אנו לפרש מתניתין כפרש"י שפירש טבל ולא הוחזק היינו בלא כונת טבילה דאם לא הוחזק כפי' הרמב"ם הרי ברייתא קתני להדיא דמותר בכולן ומה שהקשינו לדעת רש"י מאי קמ"ל י"ל דקמ"ל מתני' מאי דקתני בברייתא דטבל סתם להעלות מטומאה לטהרה טהור לכל והכי פירושא טבל ולא הוחזק פי' בלא כונת טבילה כאלו לא טבל למעשר דדייקינן מינה אבל טבל בכונת טבילה לטהרה בעלמא הרי זה טבל גם למעשר וכו' והיינו דקא תני בתוספתא אלא להרמב"ם קשיא. ויש לומר דהרמב"ם הוכרח לומר דמתני' דלא כהך תוספתא דהא מאמר לא הוחזק לא מש' לא נתכוון אלא לא הוחזק לדבר אחד וכיון דכן מוכרח אתה לומר דמתניתין דלא כהתוספתא ולא חיישינן להתוספתא כל דמתניתין איפכא ולהכי פסק טבל סתם אינו טהור אלא לחולין ואי לאו דברי הרמב"ם ז"ל הוה נראה דהתוספתא איירי במי שטבל בתנאי להחזיק עצמו בטהור והוא מה שדייק לומר ע"מ לעלות מטומאה לטהרה ומתני' דקתני טבל ולא הוחזק דהיינו סתם כאלו לא טבל פירושה הוא דטבל להעביר הטומאה הידועה לו לא להחזיק עצמו בטהור ובכה"ג לא טבל אלא לחולין אלא דלהרמב"ם לא משמע ליה האי פירושא. ואפשר לומר להשוות דעת רש"י לדעת הרמב"ם שלא פירש רש"י לא הוחזק נתכוון לרחיצה אלא לפום פשטא דמתני' דמשמע כאלו לא טבל לגמרי אפי' לחולין וכדסלקא דעתיה דרבא דמותיב מינה לרב נחמן דלפום האי פירושא לא מצינן לפרושי טבל סתם כאלו לא טבל דקשה אמאי כאלו לא טבל כיון דנתכוון לטבול אמאי בעי שיכוין לחולין להכי הוכרח לפרש מאי לא הוחזק לא נתכוון אלא לרחיצה ובזה יודה הרמב"ם נמי אבל לפום מאי דמסיק מאי כאלו לא טבל למעשר מודה דהכונה היא כפירוש הרמב"ם דטבל סתם ולא החזיק עצמו לאחד מהדברים. אלא דק"ל לפי זה ממה דאמרינן בחולין עלה דההיא דאשכח רבא טבל ולא הוחזק מותר לחולין ואסור למעשר וז"ל אמר ליה אביי לרב יוסף לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן מהא אמר ליה ר"י