ראשון לציון על חגיגה צב

שכתב רש"י וז"ל ופנית בבקר בי"ט לא קאמר שהרי הוא יום שחיובו ליראות בעזרה כונתו ג"כ להכריח דעל קרבן י"ט קאמר ולא על קרבן פסח וכאן כתב הכרח אחר ותרווייהו איתנהו ומסתברא דהכרח דר"ה אלים מהכרח שכתב בסוגיין דהא איכא לדחויי דילמא אהל שבתוך התחום קאמר קרא אבל הכרח ראשון הוא הכרח עצום דהיכי לימא קרא והלכת בבקר והא בעי ליראות דכתיב שלש פעמים בשנה יראה ומה שפירש בפ"ט דפסחים דף צ"ו וז"ל טעון לינה לילה הראשונה ילין בירושלם מכאן ואילך רשאי לדור בחומה בתוך התחום דהיינו לאהליך לאהל שחוץ לחומה ולא לביתו ממש דהא י"ט הוא ועוד דבעי לאתויי עולת ראיה ע"כ. הנה לפום מ"ש בפסחים מוקי קרא ופנית בבקר דטעון לינה לקרבן פסח פי' הקרב בי"ד כפשטיה דקרא ולא לקרבן י"ט להכי הוכרח רש"י לפרש דמיירי באהל הסמוך לחומה והכריח מב' הכרחיות חד דכתיב בחגיגה וחד דכתיב בר"ה ואמר דהא י"ט הוא וזה הוא הכרח שכתב בחגיגה ואמר הכרח ועוד דבעי לאתויי קרבן ראיה הוא הכרח שכתב בר"ה. ודוקא בפסחים דמוקי לקרא בקרבן פסח הוא דהוכרח רש"י לפרש אוהליך בית שבתוך התחום אבל בסוגיין ובר"ה דגמר חג הסוכות מחג המצות דטעון לינה גלי דעתיה דבקרבן יום ט"ו איירי ושמעינן מיניה דלא סבר לאוקומי אוהליך דאמר קרא בתוך התחום דאוהליך משמע ביתו ובפרק דם החטאת דף צ"ו פי' רש"י וז"ל ופנית בבקר על כרחך בקר של ח"ה קאמר וקרי ליה בקר ראשון כו' ע"כ. התם נמי הוצרך לפרש כן דהאי התם קא גמר לבישול כל הרגל וגמר לחג הסוכות מחג המצות ואי מוקמינן לקרא כפשטיה בקרבן פסח ליכא למישמע מינה מידי לזה פי' רש"י על כרחך בקר של חול המועד והכרח הוא ב' הטעמים שכתב א' בסוגיין ואחד בר"ה ולא תקשה דילמא בתוך התחום ובקרבן פסח איירי דמשמע ליה לתנא דקרא מיירי דוקא בכל גוונא בכל מקום אשר שם אהלו

דף י"ח ע"ב גמרא ולחטאת אם נטמאו ידיו וכו' משמע דוקא שידע שנטמאו וכגון שנגע בולד הטומאה אבל לשאר דברים שהצריכוהו ליטול ידיו לא בעי טבילה ולהכי לא כתב סתם ולחטאת בעי טבילה כל גופו והדבר מובן דבדבר דהצריכוהו נטילה קאמר דבה מישתעי תנא אלא נתכוון לומר דלא הצריכוהו טבילת כל הגוף אלא לטומאה שעיקרה מן התורה כהא שנטמא בולד הטומאה אבל סתם ידים או נגעו בספר לא בעי טבילת כל הגוף. או אפשר לומר לעולם אפילו לשאר טומאות ידים דעקרן מדרבנן בעי טבילה ומאי דקתני נטמאו ידיו להודיע עיקר החשש שהצריכוהו עליו טבילה הוא מחמת טומאת ידים דזולת זה הוה נשמע דכי היכי דגזרו טומאה על הידים מן הסתם ה"נ גזרו טומאת הגוף במעלת חטאת קמ"ל דלא נגעו בה אלא מחמת טומאת ידים והדבר שקול אצלי. ורש"י פי' נטמאו ידיו כו' כגון ולד הטומאה וכגון ספר וכל טומאות שהן מדברי סופרים ע"כ משמע מדבריו ואפילו טומאת סתם ידים נמי טובל לחטאת. והגם דלא כתב רש"י אלא וכגון ספר הוא הדין סתם ידים דמאי שנא. והרמב"ם בפי' המשנה ובפרק י"ג מהלכות פרה אדומה כתב וז"ל מי שנטמאו ידיו בלבד בדברים המטמאין את הידים כגון שנגע באוכלין או במשקין וכיוצא בהן כו' ע"כ. הרי דלא פי' אלא טומאה שעקרה מן התורה וכיוצא בהן ואם איתא דאפי' בספר דינא הכי הו"ל למינקט רמב"ם ז"ל נגע בספר ואפי' סתם ידים אלא ודאי דמוכחא מלתא דדוקא שנטמאו ידיו בולד הטומאה

שם גמרא מעשר אמעשר לא קשיא הא ר"מ הא רבנן דתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא את הקדש ופוסל את התרומה ומותר לחולין ולמעשר דברי ר"מ וחכ"א במעשר וכו' ומסקי' הא באכילה דנהמא הא באכילה דפרי ע"כ לפום האי מסקנא לחולין נוטלין ידים לאכילת נהמא ולמעשר אפילו לאכילת פירות לחכמים ולתרומה אפילו לנגיעה בפירות וככ"ע. ואלו הם דברי רמב"ם ז"ל בפי' משנתנו אסור לו לאדם שיאכל לחם ואפילו חולין עד שיטול ידיו וכמו כן חייב ליטול ידיו לתרומה ולמעשר בין לפת בין לפירות וכשנגעו ידיו לתרומה פסולה ע"כ וקשה אמאי לא כתבה בה' מעשר שצריך ליטול ידיו אפילו לפירות והיה נראה לומר דסמך על מה שדקדק לומר בפ"ו מהלכות ברכות וז"ל ופירות של חולין אינן צריכות נטילת ידים ע"כ דקדק לומר של חולין לומר לך אבל של מעשר בעו נטילת ידים אלא דבפי"א מהלכות תרומות כתב וז"ל כל האוכל תרומה ואפילו פירות צריך נטילת ידים כו' ע"כ דמשמע דוקא של תרומה אבל של מעשר לא בעו נט"י לפירות בשלמא מאי דלא כתב פיסול תרומה בנגיעת ידים אמרינן דסמך על מה שכתב בפרק ה' מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' וז"ל ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו פסולה ונשרפת על טומאה זו ע"כ. והגם דאיכא למידק דכיון דפוסלת בנניעה מאי קמ"ל דבעי נטילה פשיטא דהא אם לא יטול ידיו הרי הוא לשריפה עומדת בנגיעתה. י"ל דנקט בהלכות כדקתני במתניתין נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה וא"ת גם על המשנה אנו דנים אמאי איצטריך. י"ל דלא תימא דבעי טבילה כלקדש קמ"ל דדי בנט"י והיינו נמי טעמיה דרמב"ם. אלא דסוף סוף קושיתנו הראשונה אמאי לא כתבה רמב"ם נטילת ידים לפירות מעשר במקומה עומדת דמדבריו בפ"ו מה"ב משמע דנוטלין לפירות מעשר ומפי"א מהלכות תרומות משמע דלא והגם דבפי' משנתנו כתב דבעינן נטילת ידים לפירות מעשר הרי כתב בפ"ב דביכורים בפי' משנת התרומה והביכורים וכו' וז"ל וכן פירות מעשר אינו חייב בנ"י לאכילתן ופירות תרומה צריך שיטול ידיו כו' ע"כ

והנה לפום מאי דכתב בפי' המשניות מוכחא מלתא דסובר דטעון נטילה לפירות מעשר מדכתב הכי במשנתנו דהא מאי דכתב בהך מתניתין דפ"ב דביכורים פירושא דמתניתין אורחיה לפרש הכי משא"כ במתניתין דלא קתני שום עדיפותא במעשר ואעפ"י כן כתב רמב"ם דבמעשר נוטל ידיו לפירות הרי זה בא ללמד דפסקיה לענין הלכה קאמר ומהכא יש מקום לומר דטפי אית לן לסמוך על דיוק דבריו בפ"ו דברכות אלא דאין הדעת מסכמת לזה דעל מי סמך הרמב"ם ז"ל להכריח כן בדבריו כפי מה שכתב ביד מיהא דפשיטא דלא סמך להבין פסקיו ממה שפי' במשנה. ונראה טפי להכריע דכל דלא אמר בהדיא לא מחמרינן ומה גם בכל כי האי גוונא דאינן אלא תקנות דגדר טהרות וכפי זה פסק רבינו כר' מאיר והגם דרבנן רבים נינהו כיון דסתם לן ר' כר"מ בהך מתניתין דביכורים פסק כסתם משנה ומאי דכתב בפירו' דמתניתין דילן דלמעשר בין לפת בין לפירות אפשר ג"כ דטעמו לומר דמתניתין יכולה להתפרש כרבנן נמי אבל אין פירוש זה מוכרח לסמוך עליו לומר דסתם לן תנא כוותיה משא"כ הך סתמא דפ"ב דביכורים דמפרש' להדיא כסתם דלא כחכמים. ומאי דלא כתב רמב"ם בדין ביכורים שטעונין נטילת ידים אפי' לפי' והערב שמש סמך על מה שכתב בפרק ג' מהלכות ביכורים הלכה ה' וז"ל אכילת ביכורים כאכילת תרומה לכל דבריו כו' ע"כ

דף י"ט גמרא כאן לחולין כאן למעשר ומנא תימרא כו'. הגם דמאי דמשני כאן וכו' הוא בטהרת ידים והוה מצי לאתויי דלחולין לא בעו כונה מההיא מתניתין דמכשירין דמייתי בסמוך פירות שנפלו כו' ולעולם לענין טבילת הגוף אפילו לחולין בעו כוונה וגם בזה לא הוה צריך לדחוקי מתניתין בין רישא דקתני הוחזק לחולין בין סיפא דקתני טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל והוה מוקי להו כפשטייהו. אלא טעמא הוא משום דרב נחמן בשיטת רב רביה קאי דסובר דאפילו נדה לא בעיא כוונת טבילה לטומאתה החמורה כדאי' בחולין דף ל"א ולהכי הגם דהכא לא קא משני אלא לטהרת ידים ה"ה לטהרת הגוף ואולי דהש"ס הכא מייתי מאי דאתמר בחולין עלה דההיא דנדה דטבלה בלא כוונה דאפליגו רב ור"י וכן דרך הש"ס דמייתי משא ומתן דאתמר בענין אחד על ענין אחר לפרשו הגם