ראשון לציון על חגיגה צא

מתנות עניים אם אין עני יפריש ויניח עד שימצא עני דמשמע תו לא צריך מידי לא היא דסמך על מה שכתב כאן במתנות עניים מ"ע להביא ברגל א' ואתא בכלל מתנות עניים וא"ת מנ"ל לרמב"ם שיפריש מיד דמשמע מדבריו דלא קבע זמן הא לאו קושיא היא דמן הראוי הוא להפריש מיד אלא שאינו עובר בעשה אלא עד עבור רגל א' לזה אמר יפריש ולא קבע לו זמן ולעולם אינו עובר בעשה עד שיעבור רגל א' וסמך על מ"ש בפ' י"ד מהלכות מעה"ק

שם ע"ב גמ' איזה חג שאתה קורא וקוצר בו כו' לפום מאי דכתיב בכמה דוכתי בהוכחות דכל דהתורה התירה בפי' לא מצו רבנן למיגזר עליה איסור לא תקשה מהכא למאי דכתבו התוס' בד"ה אלא לאו כו' דמדרבנן אסור במלאכת יום טבוח והא הכא דהתורה התירה יום טבוח במלאכה די"ל דהכא לא אתא קרא לשרויי אלא לאשמועי' תשלומין לאחר י"ט ומאי דאמינא דלא מצו חכמים לאסור דבר שהתורה התירה דוקא דאתא קרא להכי לשרויי כההיא דספק ערלה שבאה עליו הלכה להתיר לא מצו לאסור ולפום מאי דכתב רמב"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש וז"ל יחיד המתנדב עצים או גזירים במערכה אסור באותו יום בהספד ובתענית ובמלאכה כו' ודבר זה מנהג ע"כ כפי זה לא ק' דחז"ל לא אסרו בו מלאכה שהתירה תורה אלא נהגו בו עשות י"ט בהקריבם לפני ה' אי נמי אפשר לומר דמאי דאמרה תורה וקראתם ובקוצרכם לא דביום קריאה יקצור אלא ה"ק חג שאתה יכול לעשות בו לפעמים קריאה לפעמים קצירה הא כיצד יום תשלומין וקראתם יום שאינו תשלומין קצירה ולאו למימרא דמדאורייתא אסירה קצירה יום טבוח אלא לומר דלא התיר הכתוב קצירה ביום טבוח להדיא והלכך מהכא משמע דמלאכת קצירה ביום טוב מיהא אסורה מדאורייתא. ורמב"ם בפ"א מהלכות שביתת י"ט כתב וז"ל כל העושה בהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון בנה או הרס או ארג כו' ע"כ משמע דוקא אלו אבל קצר ודש וזורה איסורייהו מדברי חכמים וכתב עוד שם וז"ל כל מלאכה שאפשר לעשות מעי"ט כו' אסרו חכמים לעשות אותה בי"ט גזירה שמא יניח כו' ונמצא י"ט כלו הולך וימנע משמחת י"ט ומזה הטעם לא אסרו הוצאה בי"ט כו' כדי להרבות בשמחת י"ט כו' אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מעי"ט כו' אין עושין בי"ט כיצד אין קוצרין ולא דשין כו' ולא מקרדין כו' שכל אלו וכיוצא בהן אפשר לעשותן מעי"ט כו' ע"כ. משמע דאם קצר ודש בי"ט לאכול בי"ט אינו לוקה מן התורה אלא מדבריהם מחמת שאפשר לעשותן מעי"ט גזרו עליו כדי שלא יבטל משמחת י"ט וכן ראיתי שכתב הרב המגיד וז"ל דעת רבינו שכל מלאכות שהן באוכלין מותרות גמורות דבר תורה כגון קצירה טחינה כו' אלא שחז"ל אסרו וכו' וקשה אם כן מאי דייק הכא ובסמוך בדברי ר"ל ובדברי ר"י קצירה מי שרי אסיפה מי שרי כו' שרי ושרי אלא ודאי דמדאו' אסירה ולא מיבעיא בי"ט אלא אפילו בח"ה משמע דקצירה ואסיפה אסירה כדקאמר ר"י אלא מעתה חג האסיף כו' חולו של מועד מי שרי כו' ע"כ משמע דאסיפה אסורה בח"ה דהא עלה קאי והרמב"ם פ"ז מה' י"ט כתב וז"ל חולו של מועד כו' הואיל ונקרא מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כו' והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים עכ"ל דעת הרב גלויה דכל מלאכות אפילו מלאכה שאינה צורך אכילה מותרים מדאורייתא והדברים תמוהים דתלמודא קורא לא כזה אני אומר והרב המגיד כתב שסובר הרמב"ם דחולו של מועד דבר תורה מותר בכל מלאכה והברייתות הנזכרות בפרק אין דורשין אסמכתא בעלמא וכו' ובאמת שהסוגיא דפרק אין דורשין מורה שהוא מן התורה כו' עכ"ל ואין בדבריו די השיב נפש בדעת הרמב"ם והתוס' בד"ה חול ש"מ כתבו ליישב דברי ר"י דקאמר חול המועד מי שרי דה"ק כיון דסמכי אקרא לאסור לא מסתבר לאוקומי קרא דשרי ותמיה אני למה העלים המ"מ עיניו מהקשות לדברי רמב"ם גם על זה שאמר דקצירה אסורה מדרבנן מההיא דר' אליעזר בן יעקב דובקוצרכם ומההיא דר"י ור"ל דקא מדייקי מקרא דלאו בי"ט איירי מדקאמר קצירה ואי מדרבנן מאי קושיא והכא לא מצינן לשנויי אסמכתא דאי אסמכתא מאי קא מוכח ראב"י מקרא דובקוצרכם וכן ר"ל וכו' וליכא למימר דמאי דקאמר קצירה בי"ט מי שריא היינו קצירה דלאו לצורך י"ט ובהא מודה הרמב"ם דאסורה מדאורייתא דא"כ מאי קאמר הש"ס בדרך כלל קצירה בי"ט מי שרי הא שריא לצורך אוכל נפש מיהא ואוקמינן קרא בקצירה דלצורך י"ט וכי תימא הא נמי פשיטא מאי קמ"ל דילמא דאתא לשלול דעת הירושלמי דקצירה אסורה בי"ט אפילו לצורך י"ט ודרשו אך חלק קמ"ל דשרי והגם דקאמר קרא ובקוצרכם סתם דמשמע כל מין קצירה שריא מוקמי' ליה בקצירה שיש בה צורך מועד ותדע דהרי הבערה התיר אותה הכתוב בי"ט להדיא כדאמר בירושלמי לא תבערו אש ביום השבת ביום השבת אסור אבל בי"ט שרי ע"כ ואעפ"כ מוקמי' ליה דוקא בהבערה דאית בה צורך י"ט קצת והא נמי דכוותה ואפילו לסברת הרב המגיד בפ"א מהלכות י"ט שפירש בדעת הרמב"ם דשרי אפילו ללא צורך כלל שאני התם דסובר דבהכרח לאוקומי קרא בהכי דאי לצורך לא צריך קרא מה שאין כן הכא דהוה אסרינן אפילו לצורך כדאמרינן בירושלמי וכדעת רבים מהפוסקים דחולקים על הרמב"ם ואוסרים הקצירה אפילו לצורך קמ"ל וכל זה למאי דאמרינן דמחלק המ"מ בין הבערה והוצאה לשאר מלאכות דבהם לא אמרינן מתוך אלא דוקא לצורך אבל למאן דסובר בדעת הרמב"ם ז"ל דלא מחלקינן בין הבערה והוצאה לשאר מלאכות וכי היכי דהבערה והוצאה אמרינן מתוך כו' הותרו שלא לצורך ואפילו צורך קצת לא בעו כפי זה אין מקום לדברי הש"ס כל עיקר. ומאי דניחא לי למימר הוא לפום הך כללא דאסיקנא דכל מלתא דהתורה התירתה להדיא לא מצו רבנן לאסור כפום האי כללא עולים דברי הרמב"ם על נכון ה"ק קצירה בי"ט מי שריא פירוש אי תימא דעצרת אין לו תשלומין מאי דאמר קרא וקראתם וסמיך ליה ובקוצרכם בי"ט איירי ומאי קמ"ל סמיכות זה ובהכרח לומר דלא אתא אלא לשרויי קצירה בי"ט וכיון שכן לא מצו רבנן לאוסרה כדקי"ל דכל דשרי קרא להדיא לא מצו רבנן לאסור ואמאי אסרו רבנן קצירה בי"ט ומאי דאמר קצירה בי"ט מי שריא תסבול ב' דברים א' מי שרי מדאוריי' להדיא והב' מי שרי מדרבנן דמצית אמרת הכי ומדאשכחן דאסיר מדרבנן שמע מינה דסמיכות ובקוצרכם לאו בי"ט איירי ומוכרח אתה לומר דבחול איירי וסמך ובקוצרכם לוקראתם לומר חג שאתה קורא וקוצר בו והיכי משכחת לה אם לא שנאמר שיש לו תשלומין ולדרך זה יתבאר ג"כ דברי ר"ל דבסמוך. וא"ת ואימא ה"ג דובקוצרכם אתא להתיר קצירה להדיא בי"ט די"ל דלא ניחא לפרושי קרא הכי כל דאיכא לאוקומיה בשום דרשא אחריתי. וליכא לאקשויי להאי כללא דילן דלא מצו רבנן לאסור מלתא דשריא להדיא דאורייתא ממה דאשכחן דאסרו רבנן רבית הגוי הגם דקרא שרי לה להדיא דכתיב לנכרי תשיך דכיון דהתירו כדי חייו אפילו לשאינו חבר הא מתקיים בהכי קרא דקא שרי רבית הגוי ומתקיים נמי קרא בכל גוונא בחבר דהא לת"ח שרי אפילו טפי מכדי חייו דהא לא משמע להדיא מקרא דשרי אפי' לעם הארץ ואפילו טפי מכדי חייו ולהכי הוא דאסרוהו רבנן והוצרכתי זה הגם דפשוט הוא להסיר עקמימות הלב

שם רש"י ד"ה ופנית בבקר שהוא חולו של מועד דאלו בי"ט תחומין אסורין ע"כ הוצרך לפרש דהוקשה ליה מנ"ל דבקרבן ראיה וחגיגה די"ט משתעי קרא דנגמור מיניה הקש דחג הסוכות לחג המצות והלא בקרבן פסח דיום ארבעה עשר משתעי קרא ומהשתא דזה אינו בכלל חג המצות דהקרבת פסח ביום י"ד היא ומאי קא גמר לזה כתב רש"י דדריש ופנית בבקר האמור בפסח דקאי על קרבן יום ט"ו דאי על קרבן פסח דבעי לינה קאמר לא אצטריך קרא דאלו בי"ט תחומין אסורין אלא ודאי דאקרבן י"ט קאמר דמצו למיזל במוצאי י"ט ואצטריך קרא למימר בבקר דטעון לינה. ובר"ה דף ה'