ראשון לציון על חגיגה פח

דכל דאיכא דררא דאיסורא לא יעשו המצוה מי שפטור עליה ולהכי אמר דאין סמיכה בנשים אפילו באקפויי ידא וכמו כן תקיעה בר"ה איכא איסור דרבנן וכיוצא בזה יע"ש ור"י סובר דכל דאיכא איסור דאורייתא ודאי דלא אבל בהיכא דליכא אלא איסור דרבנן אי בעו נשים למעבד ש"ד ולהכי שרי להו לסמוך באקפויי ידא ולתקוע בר"ה כיון דליכא אלא איסור דרבנן ולדרך זה אשה כיון דמודה ר"י דאיכא איסור דרבנן בהאי אקפות ידא אמאי שרי להו ר"י בשלמא בת"ש ניחא ס"ס קא עבדי מצוה דישנה באנשים בחיוב ובהן ברשות אלא סמיכה דאקפויי ידא ליכא מצוה כל עיקר ואמאי שרינן להו למיעבד איסורא ואולי דסובר ר"י דרבנן מעי' לא אסרו איסור זה דמחזי כעובד עבודה בקדשים דנשים כיון דרשות להם לעשות סמיכה אי לאו דאיכא עבודה בקדשים כהאי מלתא דהוי באקפות ידא לא גזור וכמו כן בתקיעת שופר מעי' לא אסרו בנדון זה אלא דעדיין ק' לדבריהם היכא רמיזה בדברי ת"ק לאסור אקופי ידא ופליג עליה ר"י וי"ל דדייק מלתא דקאמר בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות דאי כונתו לומר בני ישראל חובה אבל בנות ישראל רשות הכי הו"ל למימר בני ישראל צריכין סמיכה ולא בנות ישראל ומדקאמר בכה"ג בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות משמע דקא אסר להו סמיכה ובהכי מתדייק נמי יתור תיבת סומכות בתרא דקאמר דלא הוה צ"ל ולהכי הבין ר"י דאתא לאסור איסור אפילו סמיכה דאקופי ידא דאי לא אתא אלא לאסור סמיכה דבכל כחו הא לא אצטריך לדיוקי לה במלתיה כדאמרן דהא באומ' רשות אנא ידענא דכל דאיכא איסורא דאורייתא לא מצו עבוד אלא ודאי דלא אתא אלא לאסור אפילו באקופי ידא ורש"י בד"ה דף ל"ג ובעירובין דף צ"ו פי' דטעמא דת"ק דאסר הוא משום דסובר דאיכא משום בל תוסיף יע"ש ומשמע דאפילו ליכא איסורא אפי' דרבנן אסר ת"ק דאל"כ מנ"ל לרש"י לפרושי הכי וליכא למימר דסובר דבסמיכה באקפויי ידייהו ליכא מיחוש איסור אפילו דרבנן דהא רש"י גופיה פי' בחולין דף פ"ה וז"ל נשים סומכות רשות ואע"ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים והכא נמי לא אמרי' מחללת י"ט היא ע"כ. הרי דבסמיכה דמפלגי בה הוכרח רש"י לפרש דאיכא איסורא וא"כ דילמא לא פליג ת"ק עליה דר"י אלא משום איסורא דקא עבדי ולעולם משום בל תוסיף ליכא. וי"ל דרש"י הוכרח לפרש הכי מההיא דאמרו בעירובין דף צ"ו אההיא דאמרו מיכל בת שאול דקא מנחא תפילין ואשתו של יונה שעלתה לרגל ודילמא ס"ל כר"י דאמר נשים סומכות רשות ע"כ ומוכח דלת"ק דר"י לא מציא למעבד והא הכא ליכא איסורא ואעפ"י כן אסר ת"ק ולהכי פי' רש"י שם וז"ל נשים סומכות רשות דאין כאן בל תוסיף ע"כ נתכוון להעיר כי מכאן בנה בנין טעמו דר"י דהוי משום בל תוסיף נמצאת אומר לכונת רש"י ז"ל דלת"ק אסור אפילו ליכא איסור דרבנן ולר"י מותר אפילו איכא איסור דרבנן והראיה מדשרי לאשה לתקוע ותקיעה איכא איסור דרבנן ודאי ודכוות' נמי איכא בסמיכה ואפילו באקופי ידא. ולענין הלכה אי פסקינן כת"ק או כר"י למאי דקי"ל הלכה כסתם משנה ותנן בר"ה דף ל"ג וז"ל אין מעכבין את התינוקות לתקוע וקאמר בש"ס וז"ל הא נשים מעכבין והתניא אין מעכבין לא תינוקות ולא נשים ומשני הא ר"י הא ר' יוסי כו' יע"ש. א"כ סתם מתני' כר' יאודה ותו גרסי' בסוכה דף מ"ב אמתני' דקתני מקבלת אשה לולב מיד בנה כו' קא' הש"ס וז"ל פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חייובא היא אימא לא תקבל קמ"ל ע"כ ופיר' רש"י והר"ן וז"ל קמ"ל כיון דראוי לאנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע"כ טעמם שלא פירשו כיון דאי בעיא נטלה ליה למעבד ביה מצוה היא עצמה משום דהא סתם לן רבי כת"ק דר"י בההיא דר"ה דאין מעכבין את התינוקות וכו' ואי אמרי' הכא טעמא משום דחזיא לה א"כ הדר רבי לסתומי כר' יוסי להכי פיר' מתניתין לטעמיה דת"ק דסתם לן תנא כוותיה תו בהכרח לפרושי מתני' אליבא דת"ק דאי אליבא דר' יוסי פשיטא מאי קמ"ל כיון דלדידה נמי חזי הא ודאי לא אצטריך לאשמועינן התר טלטול אלא לת"ק דר"י דאסר לה אעפ"כ לית ביה איסור טלטול כיון דחזי לגברי נמצינו אומרים דאיכא נמי סתמא אחרים כת"ק דר"י ומשום הא נראה דהכי הלכתא. והרשב"א בשיטת ר"ה כתב לאלומי כח סתמא דמתני' מכח כללא דקי"ל הלכה כר' יוסי אלא דסבר דלא אלימא האי סתמא כיון דמצי' למי' דלא איכוין רבי להכי והדר ביה הרב מכח תלמודא יע"ש. ונראה מדבריו דחש לסתמא דמתני' טפי מכללא דהלכה כר"י אלא דהתו' הכריעו לומר הלכה כר"י מכח הנהו תרי עובדי דמייתי בעירו' דמיכל בת שאול ואשת יונה ומעשה עדיף והנהו מוקי להו תלמודא כר' יוסי וכ"כ הרא"ש והר"ן. והנה הא מלתא לא הוי הכרעה אלא לדבריהם ז"ל דאסיקו דבין סמיכה דאקופי ידא בין תפי' בין עליה לרגל איכא דררא דאיסורא אבל לס' רש"י דאמרי' דהנחת תפלין ועליה לרגל ליכא איסורא שפיר משוינן הנהו עובדי וסתמא דמתניתין תרוייהו להלכה דהא לדעת רש"י ז"ל ת"ק דר"י אוסר אפילו ליכא איסור דרבנן דהיינו בתקיעת שופר ובטלטול לולב אבל בקצה האחרון דליכא איסור לא אשכחן ליה דסתם לן כוותיה ולהכי סמכינן על הנהו תרי עובדי דמיכל ואשת יונה וככללין דהלכה כר"י ולפום האי פסקא אסרי' נשים לתקוע ולנענע בלולב ושרי' להו לאנוחי תפילין ולעלות לרגל דלס' רש"י ז"ל ליכא שום איסור בהאי וכל דכוותייהו כיוצא בהו והרי"ף ז"ל והרמב"ם ממה שהעלו על ספר הך דינא דמקבלת אשה מיד בנה כו' משמע דפסקו כסתמי דרבי דאי כר' יוסי פשיטא דהא לדידיה נמי חזי וכדכתי'. אלא דממה שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שופר וז"ל נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא ע"כ. משמע מדבריו דקא משוה אשה לקטן דאי מפלגי בדינייהו הוה ליה להרמב"ם לאשמועינן דלא ראי זה כראי זה לענין תקיעת שופר דנשים אסיר להו לתקוע וקטנים מותר והגם דאיכא לדחות דסמך הרמב"ם על מ"ש שם באותו פרק גופיה דאין מעכבים את התינוקות כו' יע"ש לאו דחיה היא דמזה ליכא למשמע דנשים אסורות כמתניתין דדייק מינה הש"ס הכי ולאו דיוקא אלימא דאיכא למימר דאורחא דמלתא נקט דתינוקות דרכן להתלמד לתקוע ולא הנשים אלא דס"ס ליכא הכרעה המסתפקת מדברי הרמב"ם לומר דשרי להו לתקוע. גם בהך דינא דסמיכ' דאקפויי ידא לא גילה דעתו הרמב"ם ביה וז"ל בפ"ב מהלכות מעה"ק הכל סומכים חוץ מחש"ו ועבד ואשה כו' ואין השליח סומך וכו' דכתיב ידו ולא יד אשתו כו' ע"כ. הנה ממה דממעט לה בתחי' בכלל חש"ו ובתר הכי מטעם שליח מוכח דממעט לה מסמיכת קרבנה וממעט לה מסמיכת קרבן בעלה כי היכי דלא תימא דידה כיד בעלה ובקרבן בעלה תסמוך קמ"ל והא מלתא דסתמא בסמיכה כדינה איירי דבכל כחו כמו שפסק שם הרמב"ם אבל סמיכה דאקופי ידא ליכא למשמע לה לאסור ולא להתיר ואולי דדעת הרמב"ם היא דפשטא דמתניתין דקתני לעשות נחת רוח לנשים כפשטה וכדעת המק' דדעת ר"י היא דלא בעינן בכל כחו ומאי דעבוד נשים סמיכה מעלייתא היא דאל"כ מאי נחת רוח יש לנשים במילי דכדי גם ממה דפליג על ת"ק מוכח דסובר דלא בעי' בכל כחו דאל"כ דילמא ת"ק נמי לא אמר אלא בכל כחו. גם מה שהקשינו לדעת התוספות אמאי שרי ר' יוסי איסור דרבנן שלא במקום קצת מצוה. גם לפירוש רש"י שאמר דטעמא דת"ק דר"י משום בל תוסיף הוי מלתא דחיקא וכמ"ש התוספות בעירובין בד"ה מיכל בת שאול ואמטו להכי סובר הרמב"ם ז"ל דפשטא דמתניתין דפלוגתא דת"ק ור"י כדעת המק' דסובר ר"י לא בעי' בכל כחו ולהכי הוא דאמר דנשים סומכות דעבדי מצוה בסמיכה זו ואיכא לאוכוחי נמי הכי מההיא דאמרינן במסכת י"ט דף כ' ע"א ר' יוסי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה בסמיכה עצמה כו' לא נחלקו אלא בתכף לסמיכה שחיטה ב"ש סוברים לא בעי' תכף לסמיכה שחיטה וב"ה סברי בעינן תכף וכו' יע"ש ומדלא מוקי פלוגתייהו משום שבות ש"מ דלא סבר דסמיכה בכל כחו ומלתיה דרמי ב"ח דסוגיין הוו כר"י דסובר בשבות דמצוה פליגי