ראשון לציון על חגיגה פז

דקתני לבסוף שהלימוד הוא הראוי לו בזה נכנס העוף ושתבא למעט מחמת שאין כיוצא בו בלהדיוט איכא לשנויי כדכתי' מה דליכא לשנויי הכי מקמי דס"ד לומר שהלימוד הוא הראוי לכל א' ודוק

דף ח' גמ' חזקיה אמר טופלין בהמה כו' תניא כוותיה דר"י ת"כ דחזקיה כו' הרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה כתב וז"ל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר ב' מעורבות עם מעות חולין כו' יע"ש ובהלכה שלאחריה כתב וז"ל יוצא אדם י"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה כו' יע"ש. וקשה דהלא פסק בסמוך שאין יוצאין י"ח חגיגה אלא בטפל בחולין. ונראה שסובר כי מעשר בהמה דינו כחולין ושפיר קרינן ביה מסת כיון דאם נפל בו מום הרי הוא כחולין גמורים וגם מתלמודא דקא יהיב טעמא דלא קתני יוצאין במעשר בהמה בי"ט משום סקרתא ש"מ דאי לאו האי טעמא הוי תני להדיא יוצאין בי"ט ואי הוה תני הכי הוה משתמע שפיר דבשלמי חגיגה קאמר דהא לא מפרשי' דקאי אשלמי שמחה שכתב רש"י אלא למאי דקתני ושאר ימות כו' הוי אומר דבשמחה קאי דאיתנהו בכל ימות החג משא"כ אי הוה תני יוצאין י"ח בי"ט במעשר בהמה פשיטא דקאי נמי אשלמי חגיגה וכיון דכן השתא נמי בשלמי חגיגה מפרשינן לה למי שלא חג בי"ט הא' ובמאי אי בטפלה הא תנא ליה רישא אכילה א' מן החולין כו' אלא ודאי דלתשלומי חובת שלמי חגיגה קאמר ומעשר בהמה דין חולין אית להו להא מלתא ואי דחית לומר דלא אתא אלא לאסור מעשר בהמה בי"ט הכי הול"ל ואין עושין טפלה ממעשר בהמה בי"ט ודוק

שם ע"ב גמ' אמר ר"ל הפריש עשר בהמות כו' הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות חגיגה וז"ל הפריש עשר בהמות לחגיגתו והקריב מהן מקצתן ופסק שוב אינו חוזר ומקריב השאר שהרי שייר אותם ואם לא פסק אלא דחקו היום ולא יכול להקריב היום מקריב השאר למחר ע"כ. ק' כי סוגיין דגמרא מסיק דלא קאמר ר"י שוב אינו חוזר ומקריב אלא דוקא בסתם אבל במפרש הגם דאיכא שהות חוזר ומקריב וקאמר הש"ס ה"נ מסתברא כו' והכ"מ כתב שדעת רבינו בפירו' הסוגיא כפי' ר"ח כו' יע"ש. ודבריו ז"ל שלא בדקדוק אמרן אחר המחילה כי ר"ח מדין י"ט אחרון נגע בה ורבי קא' שוב אינו חוזר ומקריב דמשמע לא בי"ט אחרון ולא בחה"מ ותו דאמר חוזר ומקריב השאר למחר להדיא דבהקרבת חול קא עסיק ובה קא שרי ואסר והדברים פשוטים. ונראה כי רבינו סובר דמאי דקאמר תלמודא במפרש היינו שמפרש טעמו כי נדחק ולא הקריב כולן ולא ששיירן בלא דוחק וכה"ג אפי' איכא שהות ביום חוזר ומקריב ואי קא חזינן דליכא שהות נמי הו"ל כמפרש ואפילו סתם חוזר ותרווייהו כלל רבי' במ"ש בתחילת דבריו שהרי שייר אותם פירו' ששיירן בכונה לא שנשתיירו באיזו סיבה וגמר אומ' ואם לא פסק אלא דחקו היום ולא יכול להקריב פי' דחקו דליכא שהות או איזו סיבה שמנעתו ובזה נכלל מפרש נמי דהא ליכא למימר דדוקא ליכא שהות דמה תענה בדליכא אוכלין דאכלי להו אלא ודאי כל דאית ליה טעמא ש"ד אלא דבהיכא דליכא שהות או ליכא אוכלין דאנן סהדי דלא מצי נקר' סתם ושאר עכבות דלא מוכחי בעי ליה לפרושי טעמא לצאת מכלל בל תוסיף ולא נראה לרבינו לפרש כפירוש רש"י דמפרש היינו דאמר בהדיא ליום א' דמה בכך הא חזינן דלא הקריבן ביום א' אלא ודאי מפרש היינו יפרש טעמא שלא הקריב הכל ביום א' ודוק: פרק ב'

דף י"ו ע"ב גמ' ש"מ סמיכה בכל כחו בעי' כו' מתיבי כו' דא"ל אקפו ידייכו כו' מהכא משמע דמסיק דלכ"ע בעי' סמיכה בכל כחו. והתוס' בפסחים דף פ"ט ד"ה ואלא כו' כתבו וז"ל ס"ל סמיכה בכל כחו בעינן וכו' ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא ע"כ. ואנא לא קא חזינא הכא פלוגתא ואפי' דאמוראי ואולי דלסבר' המק' דמותיב מהא דקתני לעשות נחת רוח סובר דר"י אית ליה דלא בעי' סמיכה בכל כחו ות"ק דפליג עליה שהוא ר"י סובר דסמיכה בכל כחו בעי' ולהכי פליגי בסמיכת נשים ומאי דקא מותיב לרמי ב"ח מרבי יוסי משום דמוקי דזוגות כולהו סברי סמיכה בכל כחו בעי' א"כ ר"י דסובר דלא בעי' בכל כחו כמאן והגם דמשני תלמודא שינויי דחיקי נינהו ומשום הכי כתבו התוס' דהוי פלוגתא דתנאי וא"ת דילמא סובר דבין לר"י בין לת"ק לא בעינן בכל כחו ופלוגתייהו לת"ק חוששין לאיסור דמחזי כעובד עבודה בקדשים ור"י סובר דרשות יש להן לעשות בכה"ג. י"ל דא"כ ק' מנא שמע ר"י ממלתיה דת"ק דאי בעי לא מצו עבוד דהא לא אמר אלא ולא בנות פי' אין עליהן חובת סמיכה ואמאי פליג עלויה אלא ודאי דסברת ת"ק היא בעלמא בדין סמיכה דבעי בכל כחו ומדאצטריך למדרש בני ישראל ולא נשים בזה גילה דעתו דאפי' דאקפויי ידא לא דאי סמיכה כהלכתא ובכל כחו לא הוה צריך למימעטיה דהא סמיכה מצוה שהז"ג היא וכיון דכן לא מצו למיעבד סמיכה דהא עבוד עבודה בקדשים ובזה ר"י גופיה פשיטא ליה אלא ודאי לא אתא ר"י אלא לומר דאפילו בדרך דליכא איסור דאורייתא וכגון אקפויי ידא ופירו' דהא דקאמר ר"י בני יש' ולא וכו' לאו דאתא קרא להכי דהא פשיטא דנשים פטורות דמ"ע שהז"ג היא אלא הם דברי ר"י דהוא סובר דנשים לא סמכי אפילו באקפת ידא ומטעם האמור וראיתי להתו' במנחות דף צ"ג בד"ה ידו ולא יד כו' שכתבו וז"ל וא"ת למה לי קרא למעט נשים בסמיכה ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג כו' יעו"ש ולא תי' ולפום מאי דכתי' לא ק' מידי. עוד נראה לתרץ קו' דאצטריך למעטם קרא בסמיכה דאי מטעם דהוי זמן גרמא לא מפטרי דהא קרבנות רשות הם דכתי' אדם כי יקריב ואעפ"י כן אמר רחמנא לסמוך ובהא מלתא דהבאת קרבן השוה התורה אשה לאיש כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות מעה"ק וז"ל א' אנשים וא' נשים ועבדים מביאין כל הקרבנות ע"כ וטעמא כיון דהבאת קרבן לאי זמן גרמא דכל אימת דבעיא מציא מ"ש אשה מאיש והרשות נתונה להם יחד איש ואשה ומעתה נשים כאנשים בהבאת קרבן וכי היכי דאנשים רשות הוא דהוי ואעפ"כ אמר רחמנא לסמוך ה"נ הנשים רשות ויסמכו קמ"ל. עוד נראה דאצטריך קרא למעט נשים מהסמיכה משום דה"א כיון דה"מ דאמינא דמ"ע שהז"ג פטורות דוקא במצוה א' כגון תפילין וציצית כיון שהז"ג פטור אבל בענף מצוה כה"ג דהם עושות המצוה ומביאות קרבן לא פטרי' להו במכשירי מצוה משום דהך מכשיר הוי ז"ג ולזה כיון דאמ' רחמנא דנשים מייתו קרבן מסתמא ככל חקותיו ולא ליתי גרוע והגם דסמיכה דיעבד לא מיעכבא עכ"ז אשכחן דמשום צורך סמיכה פטרו חכמים ס' הבאת קרבן פסח דגרסינן בפסחים דף פ"ט גבי הך דתניא ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת בא' מהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח ב' ופריך בש"ס ונטרחו וניתו מותר הפסח וכו' ומשני משום סמיכה דאלו מותר בעי סמיכה כו' יע"ש הרי דמבטל האיך חובת ק"פ משום צורך סמיכה והיכי פטרינן לנשים מסמיכה הצריכה בקרבן שידם כיד האנשים בהבאתו ויש שרצו לומר דהבאת קרבן הוי משהז"ג דהא אין זמן הקרבתם אלא ביום ולא בלילה והא בורכא היא דהא מאי דאנו דנין בו ז"ג הוא מאי דנשים עבוד לא מאי דכהני עבוד והבאת הקרבן מציא למיתי בכל עת וסמיכה שאנו דנין בה מצוה שהז"ג היא מצוה דנשים עבוד משא"כ שחיטה והקרבה הוי מלתא דכהני עבוד ומה ענין לאשה בזה שנדון בו ז"ג והגם כי בעיא דתהוי עומדת על קרבנ' הא מלתא אינה מתנאי ההבאה אלא רבנן הוא דאמרו הכי אבל מעיקר דין הקרבן ואפי' לכתחילה שולח אדם קרבנו וסמיכה זו צורכי קרבן ומכשיריו היא וכשאתה אומר שהאשה מביאה קרבן תתחייב לומר שתסמוך ת"ל בני ישראל למעטם מסמיכה וחידוש הוא אלא דפש גבן לעמוד על עמקן של דברים כפום מסקנא דמלתא במאי פליגי ת"ק ור"י. והתוס' בעירו' דף צ"ו ד"ה מיכל פי' דפלוגתייהו היא דת"ק דר"י סובר