ראשון לציון על חגיגה פו

הרשב"א בת"ה דף ק"ב מהכא להכריע דס' איסור ד"ת וכדדייקינן שפיר לאו מלתא היא ולעולם ס' דאורייתא שרי מדאורייתא אלא דכי אמרינן ס' דאורייתא מדאורייתא שרי אין הכונה בזה לומר דליכא ס' דהא חמינא דס' איכא אלא דאמינא דלא אסר רחמנא אלא לודאי. והכא דקא מייתי תלמודא דאזלינן בתר רובא פי' ולא ספקא הוא כל עיקר וסובר הש"ס דאי ס' הוי לא הוה קרא שרי לכתחילה לאתויי ספיקא דאיסורא קמיה ותדע דמאי דמייתי תלמודא ראיה דאזלי בתר רובא הכונה היא דהוי בודאי מהך דמייתי בחדא מהנך ראיות דמכה אביו ואמו ואמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא לאו אביו הוא כו' והתם פשי' דאי אמרי' ס' דאורייתא לקולא מדאורייתא נמי מצי למימר אמאי קטלי' ליה דהא ספקא הוי וספיקא לקולא ולא קטלי' ליה אלא ודאי דמאי דקא מוכח הוא דבתר רובא אזלינן למימר ודאי הכי הוא ולאו ספיקא ואי ליכא רובא שרי מדאו' אי איתרמי ליה ומינה ישמע דמאי דמוכח מעולה ומפסח כו' הוא דאי ספיקא הוי לא שרינן ליה לכתחילה לאתויי נפשין לספקא ותדע דהכי ממה דקאמ' בסיומא דמלתא דילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ע"כ בשלמא אי אמרי' דמאי דקא שקיל וטרי הוי באיסור קל דבדיעבד שרי וקא בעי תלמודא לאוכוחיה דהיכא דאיכא רובא ליכא שום דררא דאיסורא שפיר קא דחי ליה דילמא היכא דאפשר וכו' והיכא דלא אפשר לא כו' פי' כיון דליכא איסורא כ"כ כל דלא אפשר לא חיישינן אלא אי אמרי' דמאי דהוה ס"ד לאוכוחי הוא דלא לימא דאסיר מן התורה וכי בהא מלתא מאי איכא למימר בהיכא דלא אפשר כו' וכי משום דלא אפשר עבדינן איסורא אלא ודאי כדכתיבנא והדרינן למלתין דספיקא דאורייתא מדרבנן הוא דאסיר

שם ע"ב גמרא הערל והטמא פטורים מן הראיה בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה כו' ע"כ. קשה ת"ל מדתניא דף ז' וז"ל ואין נראין לחצאין משום שנאמר כל זכורך מי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך ע"כ. ואולי שהטמא יכול לעלות עמהם ודי שלא יגעו בו מה שא"כ המקמץ והמצרף כו' לפי שריחן רע דהגם דמרוחקים קצת אינם עולים מפני הריח א"נ אצטריך קרא לטמא דאינו אב הטומאה לטמא אחרים שיכולין לעלות יחד. והרמב"ם בפ"ב מהלכות חגיגה כתב וז"ל וכן המצרף כו' הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן ועולין בכלל ישראל ע"כ. וקשה אי איתא דמקמץ כו' ישנם בנקיון עצמן אמאי ממעטי להו בברייתא מכל זכורך ותניא אחרים אומרים המקמץ כו' פטורים מן הראיה דכתיב כל זכורך והלא שפיר מצי לעלות עם כל זכורך דכל דהוי בידיה למעבד חייובי מחייב ואולי דמיעוטן אתא שלא יעלו לחצאין דוקא הכונה היא שצריכין לעלות יחד דהכי משמע כל זכורך שיעלו יחד והיינו דדייק רבינו במלתיה ואמר ועולין בכלל ישראל ומאי דקתני במתניתא פטורין היינו דלא מצו כגון מי שאינו יכול לרחוץ גופו מפני הצינה וכדומה ונמצא עדיין ריחו רע דלא לימא ליסק בדנפשיה קמ"ל דפטור הוא ולא אצטריך תנא לאשמועינן דחייב לרחוץ כו' דהרי חייב הוא בראיה ומי פטרו ריחיה כל דהוי בידיה לתקן חייב ודאי והרמב"ם דלא אמר הך דפטור אם לא מצי להסיר ריחו מעליו לא אצטריך כיון דלא מנה בחייבין אלא בהסרת ריחו דוק מינה דכל דלא פטור ולהכי דייק לומר בהאי לישנא הרי אלו מטהרין כו' ולא אמר בלשון זה חייבין לטהר עצמן לעלות דאז הוה אמינא דחיובא קאמר פיטורא לא קאמר ומדקאמר הרי אלו מטהרין העיר כי אופן החיוב הוא דקאמר כאלו אמר בשיטהרו עצמן יש להם דין עליה והבן ואה"נ אי הוה תנא דמתניתין אמר כה"ג לא הוה צריך למימר דפטורין דמובן הוא

דף ו' גמרא בעי רש"י קטן חגר לדברי ב"ש וסומא לדברי כו' משמע דלא מיבעיא ליה בחגר אלא לב"ש אבל לב"ה לא קא מיבעיא ליה דפשי' כיון דאינו יכול לעלות ברגליו כו' וכן פרש"י וז"ל ה"ג קטן חגר לב"ש דלב"ה לא מבעיא כו' יע"ש והרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות חגיגה וז"ל ואם היה קטן חגר או סומא כו' אינו בטוב לחנכו אע"פ שהוא ראוי לרפואה שאלו היה גדול והוא כך היה פטור ע"כ. והרב משנה למלך תמה על הרמב"ם דאמאי הוצרך למיהב טעמא בקטן חגר כיון דבש"ס לא הוצרך להאי טעמא אלא לב"ש אבל לב"ה דקי"ל כוותייהו לא הוצרך להאי טעמא. ונראה לי דרבינו הוקשה לו בש"ס מאי בעי הש"ס אליבא דב"ש כיון דלית הלכתא כוותייהו ואינה משנה במקום ב"ה מכח קושיא זו קיים הגירסא שדחה רש"י דבין קטן חגר בין כו' לב"ה קא בעי וזה שנ"ט כדי לחזק גי' לב"ש משום דלב"ה לא מבעיא לן וכו' נראה דאין הכרח זה הכרח כל עיקר דהא מה דחייבו ב"ה קטן שיכול לעלות ברגליו אינו אלא משום חינוך לחנכו כדי כשיהיה גדול יהיה זהיר בדבר ולזה קא בעי הש"ס קטן חגר פי' שהיום הוא חגר אבל עתיד להתפשט מהו לב"ה דתלו מלתא ביכול לעלות ברגליו הנה הוא אינו יכול לעלות ותו דאפילו אם היה גדול ועתיד להתפשט ס"ס השתא חגר הוא ופטור אפילו חגר ביום א' ונתפשט בשני פטור או דילמא כיון דטעמא דב"ה הוא משום לחנכו וקטן זה כיון דעתיד להתפשט ותקנתא דהשתא משום לחנכו לכשיגדיל היא אמרינן לא ליפקע מיניה תקנתא דחינוך דג"כ הוא צריך לה כקטן שאינו חגר ופשיט ליה כו' ודברי טעם הם אלו להרמב"ם ז"ל

דף ז גמרא לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר כו' דין הוא נאמרה וכו' מוכח דעופות פסולות לקרבן ראיה והרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות חגיגה כתב וז"ל הראיה האמורה בתורה היא שתראה פניו בעזרה כו' ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו' יע"ש ולכאורה נראה דזה הפך דברי הברייתא. וראיתי שכתב מרן הכ"מ משם מהר"י קורקוס דלא גריס בברייתא עופות שעופות ג"כ ישנם בכלל זבחים והקשה על דבריו הרב משנה למלך ממה דגרסינן במסכת זבחים דף קי"ט וז"ל אמר רב ששת לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות ע"כ פי' הרי מימרא מוסכמת דאין עופות בכלל זבחים ובזה ליכא פלוגתא דתנאים כי מ"ד דעופות קרבין בבמה לאו משום דסובר דעופות בכלל זבחים דהא מנחות מוכרח אתה לומר דלא הוו בכלל זבחים וקאמר דקרבים בבמה אלא טעמו הוא משום דלא דייק תיבת זבחים וקא גמר כל דדמי לשלמים מה שלמים דבר הבא בנדר ונדבה וכדאי' אבל אי הוה דייק תיבת זבחים פשיטא דהוה ממעט עופות דהא לא אשכחן דפליגי בהכי. ותו קשה לי לדברי מהר"י קורקוס לו יהיה שנצדיק דבריו דעופות בכלל זבחים ס"ס מאי דקא גמר מחגיגה דהדיוט יתחייב למעט עופות דהא ליתנהו בחגיגה דהדיוט ונראה לומר דסובר רבינו בפירוש דמתניתא דלא דרש מה חגיגה האמורה להדיוט כו' אלא מקמי דדרש דרש' מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו כו' תו לא דרש דרשא קמייתא מה להדיוט זבחים וטעמא דמלתא משום דבתר דדרש דגילוי מלתא שאנו לומדים מחגיגה האמורה בהדיוט הוי מאי דחזי ליה לדרך זה נכנס גם עולת העוף שגם הוא ראוי לגבוה כעולת הבהמה ולא נתמעטו אלא שלמים ומנחות שאינם ראויים לגבוה אלא קומץ מן המנחה וחלב ודם מהשלמים. וא"ת ס"ס אמאי לא גמרינן מחגיגה ג"כ מיעוט העוף ולומר מה חגיגה דהדיוט לא מייתי מעוף גם האמור בגבוה לא מייתי אלא מזבחים לאו קושי' היא דכיון דלימוד זה לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא ולאו דרשא גמורה כשתבא לומר מה חגיגה האמורה להדיוט כו' איכא למידחי מה להדיוט דבעי לאתויי מחגיגתו לשולחן גבוה חלב ודם אי מייתי חגיגתו עוף אין לגבוה מהם מידי תאמר בגבוה דכל מאי דאייתי בקרבן ראיה כולו לגבוה לא שנא עולת בהמה לא שנא עולת העוף ודוקא מעיקרא מקמי דדרש תנא דרשת הראוי לו וס"ד לומר שהדימוי שאנו עושים ראיית גבוה לחגיגה דהדיוט הוא שמציאות עצמו שמביא לחגיגה הוא שיביא לראיה ולפום הא מלתא שלמים נמי מייתי בראיה אבל לפום מאי