ראשון לציון על חגיגה פה

הבית ל"ש אחר החרבן וטעמא דקאמר ולא בחזה ושוק ה"ק אפי' בזמן דאיכא חזה ושוק דהיינו ב"ה קיים מאכילה בתרומה מטעם בבואכם וטעמא דר"ל דקאמר הכי בסברת ר"י מכח הך מתני' דעיגול בעיגולין דקתני דעולה ואי תימא דסובר ר"י דתרומה דאורייתא הוה ליה שדרכו לימנות ולא בטיל לדידיה דסובר כל שדרכו לימנות שנינו והוכרח לאוקומי אפילו בזמן ב"ה קיים כיון דבהכרח טעמו דר' יוסי הוא דכתיב בבואכם ביאת כולכם דהא לדידיה קדשה לעת"ל כדתניא בסדר עולם א"כ אפי' בזמן שב"ה קיים ותלמודא דלא משני הכי משום דלא ידע הך דבבואכם נדחק לפ' דבזמן חזה ושוק קאמר ור"י לפום מאי דסובר את שדרכו לימנות שנינו הוכרח מכח ההיא דעיגול בעיגולין לומר דסובר ר"י דתרומה בזמן הזה דאורייתא כדפרי' ודוקא לר' יוסי אבל לרבנן תרומה דרבנן היא כדקתני מתניתין דב' קופות וקאמר ר"י אעפ"י שלא רבו וטעמא הוא מכח ההיא דבבואכם מוכרח ר"י לומר דרבנן סברי תרומה דרבנן מכח מתני' דב' קופות דהגם דמוקמי' לה בדאיכא רבייא בהתר עכ"ז באיסור דאורייתא לא מהני דהא סובר ר"י כזית בכדי א"פ אסור ד"ת ולא מהני אפילו נתרבה היתר ומינה הוכרח לומר דסוברים חכמים דתרומה מדרבנן ופליגי אדר"י וטעמייהו מההיא דבבואכם וטעמא דר"י היא דמההיא דעיגול בעיגולין מוכח דתרומה דאורייתא מדלא קתני מלתא דהוי שדרכו לימנות ומשנה זו בשם ר' יוסי תנו לה כמ"ש התו' ומההיא דשני קופות מוכח דרבנן פליגי וסוברים דתרומה דרבנן מדקא' שאני או' כו' ובמלתא דאורייתא לא אמרי' שאני אומר אפי' איכא רבייא וק"ל הלכה כר"י ובפלוגתא דר"י ורבנן ק"ל כסתם משנה דשני קופות ובזה יעלו דברי הרמב"ם ע"נ דפסק דקדושה ב' קדשה לעת"ל ואעפ"י כן פסק דתרומה דרבנן ואפי' בימי עזרא שהיה הבית קיים מטעם בבואכם והגם דלא כתי' אלא בחלה הא השוה תנא דספרי תרומה וחלה לכל ההלכות וכל מאי דיק' לך בש"ס דמשתמע מיניה דלא כהאי פסקא דע דהוי מקמי דאתגלייא הך ברייתא דבבואכם דחדית ר"ה בריה דר"י

דף ד' ע"א אלא טומטום ספיקא הוא וכו' ואימא קרא למעוטי ספיקא וכו' מהכא משמע דס' דאו' ד"ת פטור הוא ומאי דאמרינן ס' דאו' לחומרא לא הוי אלא מדרבנן ולהכי פריך שפיר אצטריך קרא כו' פי' כיון דספקא הוא פטור הוא בלא דרשת זכורך בשלמא אנדרוגינוס מין הוא בפ"ע ואתי קרא למימעטיה כי היכי דלא תימא הרי אית ביה זכרו' וקרי' ביה זכר אי לאו מיעוטא דזכורך. דאי אמרי' דס' דאו' חייב מדאו' מאי פריך אצטריך ואימא דאי לאו מיעוטא הוה מחייבי' ליה מס' וליתי בתנאי אי זכר הרי זה כו' ואם נקבה הוי שלמים ולמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ליתי במועד ואי משום סמיכה ליתי ולא לסמוך דסמיכה לא מיעכבא ומידי דהוה ערל וטמא דמשלחין קרבנותיהם והדעת נמי מחייב הכי וכי בשביל פרט מצוה דלא מעכב ליפטר אינש מחיובא למאי דנימא השתא דס' דאורייתא חייב מדאו' אלא דראיתי להתוס' שכתבו בפי' או' מי אצטריך קרא וכו' דכיון דלא מצי למיסמך עליה לא מצי לאתויי אפי' בח"ה על תנאי ולא אצטריך קרא למעטיה והביאו ראיה מההיא דפרק האשה בפסחים דקתני ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם פטורים מלעשות פסח ב' וקאמר בש"ס מטעם דלא מצי למעבד סמיכה אשלמים כו' יע"ש. הרי דמשום סמיכה הגם דלא מיעכבא לא מיחייבינן ליה כיון דלא מצי עביד סמיכה והתם בפסחים הק' התו' בד"ה ה"מ דיעבד וכו' וז"ל וכי בשביל דשמא וכו' וי"ל דטוב שידחה כו' יע"ש. משמע מדבריהם דדוקא משום דרובם עושים שלא כהוגן הוא דלא שרי' הא אי לא"ה הגם דעבוד חד או תרי שלא כהוגן לית לן בה ומינה לס' דטומטום כיון דהוא לחודיה הוא דעביד שלא כהוגן כי היכי דליעבד חיוביה וא"כ מאי מייתו תו' ראיה מהתם להכא ואולי דלא הוצרכו תוס' לומר דרובם עושים שלא כהוגן אלא לפי שעוברים על איסור כרת אבל במאי דקמן דליכא אלא עשה דקרבן ראיה הגם דלא עביד שלא כהוגן אלא איהו לבד לא מחייבינן ליה. ולמאי דפרי' דכונת הש"ס הוא כיון דמדאורייתא לא מחייבינן ליה מס' למה אצטריך קרא למעוטיה אתי שפיר וה"מ למ"ד ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן ולא מדאורייתא אבל למ"ד לחומרא מדאורייתא אצטריך הכא למעוטיה לפטריה והדרי' לדברי התוס' ומשמע לי דהתו' ס"ל דספק דאורייתא אסיר מדאורייתא דאלת"ה לו יהיה דסמיכה לא מיעכבא לקרבן פריך שפיר אצטריך קרא לספיקא כיון דספק הוא לא מיחייב נקיטי' דליכא לאכרוחי מסוגיין דהכא למשמע מהכא דסובר הש"ס ספק דאורייתא שרי מדאוריי' או אסיר. והפר"ח סבר לאוכוחי הכי ממה דאמרי' בריש פרק בתרא דיומא גבי הך פלוגתא דר"י ור"ל בחצי שיעור אי הוי דאורייתא או דרבנן ואותביה ר"י לר"ל דסובר מדרבנן מדתניא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינם בעונש יכול אינם באזהרה ת"ל כל חלב וכו' ודחי מדרבנן וקרא אסמכתא וקאמר הש"ס ה"נ מסתברא דאי ס"ד לדאורייתא כוי ספיקא אצטריך קרא לאתויי ספיקא ע"כ. הרי דכוי הגם דהוי ספיקא לא אסיר אלא מדרבנן ע"כ יע"ש. ואיכא למידק בהך סוגיא למאי דפי' בה רש"י ותו' התם דעיקר קו' הש"ס דקא' אצטריך קרא לאתויי ספיקא דקמי שמיא גליא דהוה מצי למי' אי חיה אי בהמה ולא דמי לטומטום דאינו שוה כו' משמע דלא ק' אלא אמאי אצטריך וטפי הו"ל לאקשויי היכי מצי למי' איהו בעונש והרי אי קמי שמיא גליא דהוי בהמה בעונש נמי איתיה ואי חיה אפי' באזהרה לא להוי ואמאי פריך בכה"ג אצטריך קרא לאתויי כו' ליפרוק דע"מ דלא מצי' לרביייה. ונראה דהכי פריך אצטריך קרא לאתויי לאזהרה והלא איתיה גם בעונש דפשיטא ליה כיון דרבייה לאיסור דלא מצי למימר דלגבי שמיא גליא דחיה הוא דא"כ אמאי רבייה לאיסורים אלו וכיון דגלי קמיה דבהמה א"כ הוי בכלל העונש וכל דהוי בעונש הוי באזהרה ומינה שמעי' דמדרבנן הוא דהוי וקרא אסמכתא. אלא דכד דייקינן שפיר משום הא לא אירייא דאפי' דה"ק מכדי כוי ספיקא הוי פי' כד מחתי' ליה לדינא ספיקא הוי אבל לא שנתחייב לומר דתנא דמתני' בספקא קאי גביה דדילמא תנא מכרעא ליה מלתא דחיה הוא כי היכי דמכרעא מלתא באנדרוגינוס דספיקא הוי ואתאמר בתלמו' בבכורות דלס' ר' ישמעאל זכר ודאי ה"נ סובר תנא דידן דמין חיה הוא לא אסיר אלא מדרבנן דגזרו ביה משום שיש בו דברים דדומה לבהמה ולעולם אי הוה ספיקא מדאורייתא נמי אסיר וטפי מסתבר לי לאוכוחי ממה דקאמר הש"ס בתר הכי משום הא לא אירייא קסבר כוי בריה בפ"ע דאי לא תימא הכי הא דאמר ר' אידי וכו' אף כל לאתויי כוי כוי ספיקא הוא ואצטריך קרא לרבויי ספקא אלא בריה שאני ה"נ בריה שאני ע"כ פי' לכשתאמר דבריה הוא שפיר אמרי' דאתי קרא לרבוייה באיסורא אבל לא רבייה אלא לאיסור ולא לעונש ומינה אני דן דס"ס לא יצאה מין בריה זו מכלל ס' דהא יש בה ס' אם בריה זו בהמה או חיה וכדתני ר' יוסי בפרק אותו ואת בנו כוי בריה בפ"ע הוא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה ע"כ. הרי דהגם דהוי בריה נכנס בגדר הס' גם הסברא מחייבת לומר כן חדא א"כ מנ"ל דשרי באכילה כיון דלא בהמה ולא חיה הוא והתורה לא התירה אלא בהמה וחיה דמההיא טעמא נמי אסרי' בשר אדם בעשה. ותו דאי תימא דלית ביה שום צד לספוקי אם כן מנלן לרבוייה מכל חלב אי ליכא שום ספקא ומינה מדחמינא דאתא קרא ש"מ דלא אסרי' ליה הרי ס' דאורייתא לקולא מדאורייתא וליכא לאקשויי אצטריך קרא לאתויי ספיקא דאמינא הכא אמר כו' דהוי בריה ישנה באיסור ולא בעונש ודוק. נקיטי' ממה דדייקינן מהאי סוגייא דספקא דאורייתא לקולא מדאו' אלא דמההיא דקאמר הש"ס בפ"ק דחולין דף י"ח ע"ב מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא כו' אתיא מרישא דעולה כו' וניחוש דלמא ניקב כו' ואי תימא דס' דאו' שרי מדאו' אלא דרבנן הוא דאחמור ביה מאי קא מוכח מכל הני כיון דמדאו' בלאו טעמא דרובא אלא ודאי דס' דאו' לחומרא מדאו' וכמו כן מוכיח